"גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני" (בראשית כג,ד). '"ואתן לך ארץ חמדה" (ירמיה ג יט). ארץ שנתחמדו לה אבות העולם. אברהם, שנאמר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב ט), וכן הוא אומר "גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם" (שם כג ד). ויצחק אף הוא נתחמדה לה כשהיה מסתלק מן העולם, מה אמר לבניו קברו אותי אל אבותי אל שדה עפרון בן צוחר החתי; אף הקב"ה מחבבה לפני יצחק, "גור בארץ הזאת" וגו' (שם כו ג). ויעקב כך הוא מצוה "בקברי אשר כריתי לי בארץ" וגו' (שם נ ה). הוי "ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים”, ארץ שהיא צביונים של אומות העולם' (תנחומא בובר הוספות “שלח”, טז). חז"ל מביאים פס' ללמד על האבות שהם חמדו את הארץ. נראה שזה לא סתם, אלא יש בכל פס' משום רמז למהות של אותו האב. מידת אברהם זה חסד, יצחק זה פחד, ויעקב זה אמת ("תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" [מיכה ז,כ]. "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" [בראשית לא,נג] או “ופחד יצחק" [שם,מב]). על אברהם מובאים שני פס', הראשון הוא "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה", שזה מראה שהסתובב בארץ מאהבתו אותה, אבל קודם לכן (פס' קודם) נאמר: “ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'” (בראשית יב,ח), שזהו חלק ממסעותיו, מה שפס' אח"כ מתאר שנסע בכיוון הנגב. והנה דרשו חז"ל: '"ויקרא בשם ה'”, מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה. ד"א, "ויקרא" התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", מחקה והולך ומכוין כנגד ביהמ"ק' (ב"ר לט,טז). שבמסעותיו היה מגייר, שזהו שהולך לנגב שזה מרמז על שהולך ומכוון לבית המקדש, כביטוי שמתקן את העולם לה', שזה מה שעשה במסעותיו. ממילא זהו חסד גדול מאוד לתקן את בני האדם לה' (שאין לך חסד גדול מזה לאדם, שמחזירו בתשובה). גם הפס' של אחוזת קבר שזהו קבורת שרה, זהו ודאי חסד, שהרי קבורת המת זהו חסד גדול ביותר (שזהו חסד של אמת, שלא מצפה לגמול כלל). על יצחק נאמר שאמר לבניו לפני מותו שיקברוהו במערת המכפלה, ואף ה' חיבב את הארץ לפניו שאמר לו "גור בארץ הזאת" (בראשית כו,ג), שלכאורה מה פתאום זה נאמר כאן, הרי מדובר על חיבוב א"י ע"י האבות ולא מה שה' אמר לאבות? אלא כנראה שלמדו שיצחק הרגיש חיבור חזק יותר לארץ ע"י דברי ה' (שזהו 'אף הקב"ה מחבבה לפני יצחק'), שדבריו שיקברוהו בארץ קשור לדברי ה', שזהו "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (שם), שדרשו חז"ל: '"גור בארץ הזאת". א"ר הושעיה: את עולה תמימה מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת. "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל”. "האל" – קשות כמד"א (יחזקאל יז, יג): "ואת אילי הארץ לקח"' (ב”ר סד,ג). כך שיצחק מבין שא"י זה דבר מהותי בו, ולכן זה גרם לו לחבב כ"ך את א"י, ואף להיקבר במערת המכפלה, לא רק כי זה קבר אביו, אלא שיש בזה משום חיבור למהותו, שהוא התעלה בעקידה, ולכן ראוי להיות בסמיכות לאברהם שלקחו לעקידה. מה גם שכאן נאמר שהשבועה לאברהם תמשיך אליו, כך שמוכח שהם המשך ולכן ראויים להיות סמוכים זה לזה, ולכן רצה להיקבר במערת המכפלה. את הפס' דרשו שמה שנאמר "הארצות האל" רומז שהם קשות, ולכן זהו כמו עניין פחד, שיש פחד להילחם עליהם בשל שהם חזקים שלכן קשה לכבשם, ובכ”ז נלחמים מפחד עשיית דבר ה'. אולם יותר מזה, נאמר על הפס' הקודם (שכאן זה המשכו): '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ", עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א, "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ' (שם), שמה שנאמר ליצחק לגור בארץ זה כדי ליישב את הארץ שבכך גם מיישב את השכינה בה (שזהו שני הפרושים שנאמרו על "שכון בארץ" שזה שני דברים הבאים יחד, מהצד פיזי ומהצד הרוחני שכנגדו, שישוב הארץ על ידנו מביא להשראת שכינה). דבר זה מרמז למידתו של יצחק, מידת הפחד, שהשראת שכינה מביאה ליראה מפחד ה' (יראת הרוממות). על יעקב נאמר מה שאמר יוסף: “אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני" וגו' (בראשית נ,ה), ששבועה צריך לקיים, שזהו עשיית אמת (שמקיים שבועתו), שזהו גילוי מידתו של יעקב. נראה שכוונה נאמר כך שמרמז על גילויים בעולם, לרמז שע"י א"י יש חיזוק לגילוי האבות – לקדושתם ומעלתם, ולכן זה מתגלה במהותם שמחזק זאת, כעין דברי המהר"ל: ' ... וביאור ענין זה, מה שאמר ושפחה אחת מגדלתן, כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ, לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכן הארץ מגדלתן' (מהר"ל דרך חיים ה,ט). נראה שכך גם יש להבין גם בדרשת חז"ל: '"וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ" וְגוֹ' "בְּמֵאָה קְשִׂיטָה". א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין או"ה יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה, וביהמ"ק וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה דכתיב (בראשית כג) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון". בית המקדש דכתיב (דברי הימים א כא) "ויתן דוד לארנן במקום" וגו'. וקבורתו של יוסף (בראשית לג) "ויקן את חלקת השדה יעקב קנה שכם"' (ב"ר עט,ז). ביהמק"ד אמנם נקנה ע"י דוד, אבל יסודו בעקידת יצחק, כך שמרמז על יצחק (ראה ב'מעשי אבות' א', 'מאחוזת קבר לאחוזת עולם' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). כך שאצל אברהם זה מערת המכפלה שזה לקבורת שרה, שזהו חסד. כנגד יצחק זהו המקדש שזהו העקידה, שזהו מסירות נפש לה', שזהו פחד גדול של יראת הרוממות (וכך המקדש הוא מקום השכינה, שבזה יראה ופחד מה'). קבורת יוסף מזכירה את זה שיוסף קבר את יעקב, כך שמרמז על קיום השבועה; אולם יותר מזה, בשכם מיד לאחר המכירה מסופר על מעשה דינה, שאז הרגו את אנשי שכם כעשיית דין על הנעשה לדינה (ואף לשיטת הרמב"ם עשו כהוגן בשל שאנשי שכם לא קיימו את שבע מצוות בן נח, שלא העמידו לדין את שכם בן חמור, כך שזה עשיית דין בהם), זהו גילוי של יעקב, שדין זהו גילוי של אמת. שזה מגלה על קשר לא"י (שאפילו הגוים לא יכולים לטעון שאינה שלנו), שזה בא יחד עם מהותם של האבות: חסד, פחד ואמת; לומר כמו שאמרנו קודם.