"וְהָאסַפְסֻוף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר"

(במדבר יא, ד)

בפרשת השבוע אנו פוגשים את העם היוצא ממצרים כשהוא מתלונן על מחסור באוכל, ומבקש בשר. כעת גם הימים האפלים של העבדות במצרים נראים ורודים יותר, והם אומרים (במדבר יא, ה): "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר...".

לאחר שמשה רבינו מקבל את התלונה, הוא פונה לקב"ה, והקב"ה מבטיח לו שייתן לעם בשר. תגובתו של משה אינה צפויה, הוא משיב לקב"ה במילים הבאות (במדבר יא, כא-כב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם... הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם...".

אנו קוראים ואיננו מבינים. האם משה רבינו, המנהיג האגדי, האדם המכונה בתורה ובנביאים "איש האלוקים", מי שזכה לעלות להר סיני ולקבל את לוחות הברית, מפקפק ביכולתו של הקב"ה להמציא לעם בשר ממקום כלשהו? כך נראית גם התשובה שהקב"ה השיב למשה (שם, כג): " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא".

רש"י, גדול פרשני המקרא, מצטט בפירושו את רבן גמליאל: "כך אמר משה: מאחר שאינם מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם... אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו: דקה ביקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו: גסה ביקשנו, חיה ועוף ביקשנו, דגים וחגבים ביקשנו".

כלומר, משה זיהה את העומד מאחורי תלונתו של העם. אין מדובר כאן במחסור בבשר, אלא באופי המתלונן, כזה שלעולם אינו מסתפק בקיים ורואה את החסר. אם כן, טוען משה, אין טעם לתת להם בשר, שהרי אז הם יתלוננו על דגים, ואם יהיו להם דגים הם יבקשו עופות וכן הלאה...

אם כן, מה ניתן לעשות? אין ברירה אלא לשנות את אופיו של העם. זוהי בעצם טענתו של משה.

אולם הקב"ה מסרב לקבל את דבריו, לא מפני שמשה אינו צודק באבחנתו, אלא מפני שהקב"ה מעניק לאדם בחירה חופשית ואינו מתערב ומשנה את האופי האנושי.

ובכל זאת, מהו הפתרון שהקב"ה מציע? (במדבר יא, טז-יז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם".

מדברי ה' אל משה עולה שה' רואה בתוספת שבעים הזקנים את הפתרון העיקרי לבעיית הבשר. ולכאורה, אין הדבר מובן.

בתשובתו זו של ה' למשה, רוצה לומר לנו התורה, שהתאווה לבשר אינה נובעת רק מהמחסור האובייקטיבי למצרך חשוב זה בתזונת האדם. פעמיים רבות היא נובעת מבעיה סובייקטיבית. המחסור נובע מחוסר סיפוק. כשהאדם אינו מלא בתוכן חיובי, ערכי - הוא חש מחסור, וזה עלול להתבטא בצורך גופני. ולכן הפתרון הוא לא הספקת בשר. כי אדם שכל מטרתו היא התאווה, והטפל אצלו הוא העיקר, אי אפשר לעזור לו ולהעמידו על הטפל.

הפתרון האמיתי הוא טיפול שורש: החזרת האדם לאנושיותו, לגילוי המהות הרוחנית שלו. לשם כך נצטווה משה לאסוף שבעים מזקני ישראל. עד כה היה משה באוהל מועד מחוץ למחנה. אך מעתה יש צורך להעלות את הרמה הרוחנית בכל קצות המחנה. הצבתם של שבעים אנשי רוח בין האוהלים תקרין על העם מאישיותם, מרמתם, מהתנהגותם ומסולם הערכים שלהם, וע"י כך יתרבו חבורות המושפעות מאישיותם. מול תאוות היצרים יש להעמיד את תאוות הרוח. לשם כך יש צורך שירבו אנשי הרוח בתוך המחנה, בין האוהלים, בכל פינה ובכל רחוב. רק כך תיבלם ההשפעה ההרסנית של תרבות היצר.

זהו הפתרון! לעם יוענקו תנאים רוחניים יותר, איכותיים יותר, כדי שיהיה מסוגל להתמודד עם אופיו העקשן והמתלונן, ולתקן את התנהלותו. נראה כי מעשה זה הוא על פי הכלל הידוע כי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". במקום לסלק את החושך, מציע הקב"ה אור בלבבות ומעניק לאדם את הכוח להתקדם ולהשתנות.

הרב שמואל רבינוביץ, מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"

הרב יעקב אריאל, מהספר: "מאהלי תורה, לתורה ולמועדים"