ביאור "כבוד הלשון" לפרשת ניצבים

דברים כט,יב: לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לך' מורה על הבטחה נצחית שה' הוא אלוהינו אם וכאשר נקבל עלינו את הברית עמו: לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (יא).

כט,יח: וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'יהיה לי' מורה על סלידת ה' מאדם שקבל הזדמנות לתקן את דרכיו (בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת) ובכל זאת החליט לחטוא בשרירות לבו, כאילו ניתק עצמו (יהיה לי) מה'.

ל,יב-יג: לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ ... מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ: שלושה דגשים רצופים באות למ"ד בצירופים 'יעלה לנו', ופעמיים ב'ויקחה לנו', מורים על דרישת ה' להתייחס אל תורתו כאל תורה פשוטה ומובנת לכל, היא אינה בשמים ולא מעבר לים, אלא: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ (יד).