chiddush logo

ביאור שאלה ופשטה, מאת אי"ם, לפרשות תזריע ומצורע

נכתב על ידי אורן מס, 7/4/2013

סוף מעשה במחשבה תחילה

הצהרה אישית על החזון והיעדים אשר מדריכים אותך בעולם התורה
"התורה שבכתב היא המחייבת את כל עם ישראל, דתי וחילוני."
אורן מס (‏יום שני ‏24 ‏אוגוסט ‏2015)

 

ביאור "שאלה ופשטה" – פרשות תזריע ומצורע

 

[1]  יב,ב: וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דוותה תטמא: ש: מדוע נקבעה הטומאה לשבעה ימים, הרי נאמר שהטומאה תלויה ב'ימי נידת דוותה'? ת: שבעה ימים הם מינימום הכרחי, אף אם בפועל הייתה נידה פחות ימים. אם הייתה נידה יותר משבעה ימים – תטמא עד תום נידתה. ומדוע נקבע דווקא שבעה ימים? כי הבן הנולד נימול בגיל שמונה ימים, לאחר שלב הטומאה הראשוני של אמו.

[1]  יב,ה: ואם נקבה תלד – וטמאה שבועיים כנידתה: ש: מדוע לנקבה ימי הטומאה כפולים מלזכר? ת: התורה מלמדת שמלכתחילה היה נכון גם ללידת זכר לספור שבועיים של טומאה, אלא בגלל הצורך במילה בגיל שמונה ימים מקצרת התורה את תקופת הטומאה ללידת זכר לשבעה ימים. מכיוון שהתקצרה בחצי תקופת הטומאה הראשונית ללידת זכר, התקצרה בחצי גם תקופת הישיבה בדמי הטהרה, מ – 66 ל- 33.

[1]  יב,ו: תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת: ש: מדוע היולדת צריכה להביא עולה וחטאת, במה חטאה? ת: העולה היא הודיה לה' על שהלידה עברה בשלום, ואילו החטאת היא על שהיולדת הביאה את עצמה למצב של טומאה, וזהו סוג של שגגה, כנאמר: נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְעָשָׂה, מֵאַחַת מֵהֵנָּה ... וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים, לַיהוָה--לְחַטָּאת (ויקרא ד,ב-ג). אין זה דומה לטומאת המחזור החודשי, שם הטומאה אינה תלויה בה, אלא בטבע בריאתה.

[1]  יג,ב: והיה בעור בשרו לנגע צרעת – והובא אל אהרן הכהן: ש: מדוע הובא אל הכהן ולא אל הרופא? ת: צרעת הגוף היא נגע, התערבות של ה' בגופו של הנגוע, להורות על מחלה רוחנית, התלויה בדרכו המוסרית של האדם, ולא מחלה גופנית, לכן אין כאן קשר לרופא, אלא לכהן. לעומת זאת יש מחלה גופנית בעור, כגון השחין (וּבָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בוֹ-בְעֹרוֹ שְׁחִין; וְנִרְפָּא; יג,יח). במחלה הגופנית הכהן משמש כצופה (וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת; יד,ג) בתהליך ההבראה ולא מתערב בו (ראה גם יג,לז). המחלה הרוחנית באה לאדם על חטאים שעשה בלי שידע שהם אסורים (וזה סוג של שגגה), לכן טהרתו מלווה בין היתר ב'קרבן אשם', כנאמר: וְאִם-נֶפֶשׁ, כִּי תֶחֱטָא, וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְלֹא-יָדַע וְאָשֵׁם, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ ... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר-שָׁגָג, וְהוּא לֹא-יָדַע--וְנִסְלַח לוֹ. אָשָׁם, הוּא:  אָשֹׁם אָשַׁם, לַיהוָה (ה,יז-יט). המיטהר מביא גם קרבן חטאת ועולה ומנחה, כמתואר בהמשך (יד,א-כ). הראיה הברורה שצרעת אינה מחלה גופנית היא הופעת הצרעת גם בזקן (יג,כט) וגם בבגד (יג,מז), ואף בבית (יד,לד).

[1]  יד,יז: וְלָקַח הַכֹּהֵן, מִדַּם הָאָשָׁם, וְנָתַן הַכֹּהֵן, עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית; וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית, וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: ש: מדוע לתת דם ושמן דווקא על תנוך אוזן ימין, בוהן יד ימין ורגל ימין? ת: הסכמת אדם לקבל עליו מכהן "לכלוך" של דם ושמן (ראה גם יד,יז) מורה על כפיפותו המלאה לנותן הדם והשמן. התנוך הוא מקום רגיש המסמל את השמיעה וההבנה של האדם, ולמעשה מורה על הכפפתו המוחלטת לנותן, וכן צד ימין מורה על הצד החזק, וכן הבוהן היא האצבע הגדולה והחזקה וגם הסכמתו לקבל דם ושמן עליה מורה על הכפפתו המוחלטת בכל דרך מחשבתית (אוזן) ומעשית (יד ורגל).

[1]  יד,לה: וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:  כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת: ש: מדוע צריך שבעל הבית יבוא בעצמו לכהן, ובנגעים אחרים מספיק שהכהן יודע מן הנגע כדי לפעול לטהרו? ת: כאשר הנגע בעור הבשר, הנגוע למעשה מובא בעל-כרחו אל הכוהן (יג,ב), ודאי לא ביוזמתו, וביתר הנגעים, הכהן מיודע ורואה, ואף כאן לא בהכרח ביוזמת הנגוע, אך כאשר מדובר בביתו של אדם, צריך שהאדם ירצה מאד לסלק את הנגע, דבר הכרוך אף בהריסת ביתו (וְנָתַץ אֶת-הַבַּיִת, אֶת-אֲבָנָיו וְאֶת-עֵצָיו, וְאֵת, כָּל-עֲפַר הַבָּיִת; פסוק מ"ה). התורה דורשת השתתפות רצונית ברורה של הנגוע כבר משלב ההודעה לכהן. הנגוע משתמש בלשון זהירה, "כנגע" ולא 'נגע', דבר המורה על חרדתו הרבה שאכן זהו נגע צרעת וביתו עומד בפני הרס.

[1]  טו,ל: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת, וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה: ש: במה חטאה הזבה שהיא צריכה להביא חטאת ועולה? ת: מדובר במקרה של זיבה רבה מהרגיל, זיבה נוספת על נידתה (וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים, בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ, אוֹ כִי-תָזוּב, עַל-נִדָּתָהּ; פסוק כ"ה), ולא למחזור החודשי. הטהרות מהמחזור החודשי אינה כרוכה בקרבן כלשהו, אלא בזמן של שבעה ימים. זיבה רבה זאת באה כנראה על חטא במחשבה או במעשה, כמו יתר נגעי הצרעת, ולכן צריכה גם חטאת וגם עולה, אמנם באופן היותר זול, דהיינו שתי תורים או שני בני יונה, ולא בקר וצאן. לאחר תום הזיבה המיוחדת הזאת, עליה לספור "שבעה ימים נקיים" וביום השמיני להביא הקרבן הנ"ל. לאחר המחזור החודשי אין עליה לספור "שבעה נקיים".

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע