ביאור "שאלה ופשטה" לאי"ם – פרשת אמור

[1]  כא,א: אמור אל הכהנים בני אהרן: ש: מדוע נאמר לבני אהרן ולא לאהרן ישירות, כמו יתר דברי משה לכהנים? ת: המדובר בדיני אבלות של כהן, וראוי לאמרם לבנים יותר מאשר לאב בלבד, מה גם שהדינים נוגעים לכול כהן וכהן, בנושאי אבלות ונישואים, לכן ראוי לאמרם לכולם.

[1]  כא,יז: אשר יהיה בו מום – לא יקרב: ש: מדוע בעל מום פסול מלהקריב ולשרת בקודש? ת: ה' הוא זה שנותן מום באדם (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה; שמות ד,יא), ויש כאן הכוונה אלוהית שבעלי מום לא ישרתו בקודש. ה' מנמק זאת בפסוק כג: "כי אני ה' מקדשם", כלומר ה' הוא זה שמקדש את עובדיו והוא זה שפוסלם מלעבדו. אמירה זאת כוונה אל אהרן בלבד ("דבר אל אהרן לאמר"), אך משה העדיף לאמרה לעם כולו (וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; פסוק כד), כדי לא לבזות את בעלי המומים בעיני העם, כדי שיידעו כולם שלא עצם מומם מונע מהם להצליח בתפקיד, אלא זה רצון ה' בלבד.

[1]  כב,כ: כל אשר בו מום - לא תקריבו: ש: מדוע אין להקריב קרבן עם מום? ת: התורה עונה מיד: "כי לא לרצון יהיה לכם", כלומר כשם שאתם אינכם רוצים לקבל מתנה פגומה, כך ה' אינו חפץ בה, על דרך: "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א,ח). קרבן פגום מורה על זלזול מצד המקריב, ולכן גם אין להעלותם על המזבח ("לא תתנו מהם על המזבח – לה'"; פסוק כ"ב). המדובר בקרבנות עולה ושלמים, המיועדים לנדר או לנדבה.

[1]  כג,ב: אלה הם מועדי: ש: מה מציינת התורה במילה 'אלה' ומדוע לא מסתפקת ברשימת המועדים בלבד? ת: התורה מפרטת את המועדים אשר קבע ה', וכל מועד אחר – אינו מאת ה', כלומר אלה, ואלה בלבד. ואלו הם?: שבת, שבעת ימי פסח, שבועות, ראש החודש השביעי, יום הכיפורים, שבעת ימי סוכות, שמיני עצרת. התורה באה למנוע אפשרות שאנשים יחליטו על מאורע זה או אחר כ"שווה" לחגוג עבורו. ניתן לציין מאורעות אחרים, אך לא במסגרת "אלה הם מועדי", כי אינם ברשימה, אותה חתם משה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶת-מֹעֲדֵי יְהוָה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק מ"ד).

[1]  כג,לב: בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב: ש: האם רק ביום הכיפורים המועד מתחיל מהערב וביתר המועדים מתחיל ביום? ת: כן, כך כתוב רק לגבי יום הכיפורים, וזהו ניסוח חריג לגבי שאר המועדים, כגון: שבת: "וביום השביעי שבת שבתון", פסח: "ביום הראשון מקרא קודש ... וביום השביעי מקרא קודש", שבועות: "עד ממחרת השבת השביעית ... והקרבתם", וכן בסוכות: "ביום הראשון מקרא קודש ... וביום השמיני מקרא קודש". לגבי ראש החודש השביעי לא צוין 'יום' דווקא אלא סתם 'באחד לחודש', וכאשר מציינים את יום הכיפורים, מצוין שיש כאן מקרה חריג, המצוין בלשון 'אך': "אך בעשור לחודש השביעי הזה", כלומר מועד זה שונה משאר המועדים, והשוני הוא בכך שתחילת המועד הוא מהערב, ומסתיים בערב שלמחרת. כדי לחזק את הדין, התורה מציינת "בתשעה לחודש בערב", כלומר הערב של תשעה בחודש שייך עדיין לתאריך התשעה ולא לעשרה.

[1]  כד,יט: כאשר עשה – כן יֵעָשה לו: ש: האם אכן יש לתת בו אותו מום שהוא עשה בעמיתו, או לאפשר לו לשלם בכסף? ת: התורה מאפשרת תשלומים במקומות אחרים, כגון מכה נפש בהמה, או חובל בבהמה, אך כאשר הוא נותן בכוונה מום בעמיתו ("ואיש כי יתן בעמיתו") – אין דרך אחרת לחנכו ולחנך אחרים אלא בנתינת אותו מום בו עצמו. אם ההכאה או המום נעשו בשוגג – יש לזה דין אחר, כגון מנוסה לעיר מקלט (דברים יט,ו).