"ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" (בראשית כד,לב) "וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וְגוֹ' [וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים]" התיר זמומיהם ר' הונא ור' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר' (ב"ר ס,ח) ורש"י פרש:'"ויפתח" - התיר זמם שלהם שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים (ב"ר)'  והרמב"ן חולק עליו בגלל המדרש: 'ולשון בראשית רבה (ס ח) התיר זממיהם רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר וכו' וזו שאלה לסתור פתוח הזמם כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו כל שכן גמליו של אברהם אבינו ואין צריך לזממם כי לא יאונה לצדיק כל און'. והנה לכאורה צודק הרמב"ן שהב"ר דוחה שיטה זו, אז כיצד יסביר זאת רש"י?- וניראה שרש"י למד שכיון שלא הובא אח"כ הסבר אחר סימן שנישארים עם ההסבר של זמם, ומה שהקשו צ"ל שזו שאלה ויש ואפשר למצוא לה תשובה. וניראה שאפשר לחלק בין החמור של ר' פנחס בן יאיר לגמליו של אברהם, כיון שהחמור של ר' פנחס התדמה לבעליו, ולכן לא אכל דבר שאינו מתוקן כיון שכעין התעלה בחסידות. והנה לעומתו אצל גמלי אברהם מדובר שהם הלכו למקומו של נחור, שזה ב"ארם נהרים" (כד,י) שזה בחו"ל. והרי גם האבות שמרו על תריג מצות  דווקא בא"י אבל בחו"ל שמרו רק על 7 מצות בן נח (רמב"ן בראשית כו,ה) כך שמצד המיקום שבו היו הגמלים אברהם היה מתנהג כסתם אדם רגיל ולא מתנהג בחסידות. לכן אז גם הגמלים שלו ניו מתנהגים בצורתם הטבעית ללא חסידות מיוחדת, ולכן אילו לא היו יוצאים זמומים הם היו אוכלים משדות של אחרים כמו כל גמל רגיל אחר. ואם מצד "לא יאונה לצדיק און" זה דווקא כשעושה השתדלות, כמו לשים זמם, ולא כשסומך שלא יקרה חטא מעצמו. ואולי עוד, אמנם חמורו של ר' פנחס לא אכל אוכל לא מתוקן במשך 3 ימים, אבל עדיין כניראה לא בא לידי סכנת חיים (-אע"פ שהיה קרוב לזה) אבל הגמלים של אברהם שהלכו בדרך רחוקה מאוד, יכול להיות שלא ישים לב לכמות האכילה ויבואו לידי סכנת חיים, שאז כבר לא יתנהגו בחסידות, כיון שבלמות אין בזה חסידות כיון שמצד הדין אינם מחוייבים- ודוחק. אולם ניראה בפשטות שגם הגמלים של אברהם היו לפחות כמו חמורו של ר' פנחס, אלא שזה מצד הבהמה, אבל מצד הבעלים-מצידו של אברהם, הוא לא היה יכול לסמוך על חסידותם של הבע"ח שלו, אלא עליו לעשות מעשים בכדי לוודות שזה לא יקרה (שיאכלו מאחרים שאז לא עושה מעשים וזה לא בסדר מצד עצמו, ואף בנוסף הבע"ח כנגדו לא יתנהג בחסידות). ויותר מזה האנשים שרואים לא יודעים מה גמליו עושים ולכן יש צורך לצאת ידי הבריות שלא יחשדו שהוא נותן לגמליו לאכול משל אחרים, ולכן זמם אותם. וזהו שנאמר "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו" (כד,י) ופרשו במדרש 'גמליו של אברהם אבינו היה ניכרים בכ"מ שהיו יוצאים יוצאים זמומים' (ב"ר נט,יא) וכן פרש"י. שבפשטות זה 'מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים' (רש"י) שעל אברהם לעשות השתדלות אע"פ שהיו בעלי חסידות, אולם אפשר גם לומר שעשה זאת כדי שירעו שהוא מונע מהם גזל, כיון שמי שרואה לא יודע ולכן צריך להראות צדקותו לרבים שלא יחשדו בו בגזל. ואולי אפשר עוד, שהנה נאמר קודם "שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו" (כג,ו) ומימלא יכול להיות שהאנשים היו שמחים לתת מתנות לאברהם (כמו לכהן) ולכן מצד הבהמה אין בכך משום גזל, ולכן היו באים לאכול, אולם אברהם מנע זאת כי לא קיבל זאת על עצמו, ולכן ראה בשימוש בשל אחרים כגזל. ואפשר שיש לחלק בין לפני מתן תורה לאחרי מתן תורה, שכיון שניתנה תורה חלה קדושהגדולה בעולם ולכן אז גם הבע"ח יכול להיות מושפעים ולהתנהג בחסידות, ולפני זה לא יכלו.