"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'” (בראשית כז,כז). '"וירח" וגו' – והלא אין ריח רע יותר משטף העזים? אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן. "כריח שדה אשר ברכו ה'" – שנתן בו ריח טוב וזהו שדה תפוחים, כן דרשו רז"ל' (רש"י). וכך מובא בחז"ל: '"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו" – אמר רבי יוחנן: אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים, ואת אמרת "וירח את ריח בגדיו ויברכהו”?! אלא, בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו, נכנסה עמו גן עדן, הדא הוא דאמר לו: "ראה ריח בני כריח שדה”. ובשעה שנכנס עשו אצל אביו, נכנסה עמו גיהינום, היך מה דאת אמר: (משלי כ): "בא זדון ויבא קלון”' (ב"ר סה,כב). בגמ' הובא בקיצור: '"ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'” אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים' (תענית כט,ב). הרי שלמדו חז"ל שיצחק הריח ריח גן עדן, אולם לכאורה קשה, מניין להם שהריח את ריח גן עדן, אמנם לא הריח ריח רע כיון שמשבח את הריח, אבל מניין שזה היה ריח גן עדן? אלא שבפשטות כיון שנכנס עמו ריח טוב בדרך נס (שלכן לא הריח ריח רע) היה זה מריח גן עדן, ולכן דרשו "כריח השדה” למה שמכונה בחז"ל 'שדה תפוחים' שזהו כינוי לגן עדן. אולם נראה יותר מכך, שלכאורה קשה כיון שיצחק שלח את עשו להביא לו את המאכלים, והרי יצחק לכאורה ידע כמה רוע יש בעשו, כמו שנאמר קודם "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי. ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (בראשית כו,לד-לה), והרי אם לקחם ולא גרשם סימן שמחובר לדרכם, אז מה חשב לעצמו כשנכנס עמו ריח גן עדן, איך חשב שעשו כ”ך צדיק? אלא שיצחק רצה להחזיר את עשו בתשובה, ע"י שיחזק את מצוות כיבוד הורים שלו, שהיה מהדר בזה, כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('מעשי אבות – א', 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו?'), לכן חשב יצחק כשנכנס והריח את ריח גן עדן שעשו שב בתשובה שלמה כמו שרצה. בזה מובנת הדרשה השניה בחז"ל על הפס' שהריח ריח: 'דבר אחר: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" – כגון יוסף משיתא, ויקום איש צרורות. יוסף משיתא. בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה. אמרין ליה: עול, ומה דאת מפיק, דידך! נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות, ומה דאת מפיק, דידך! ולא קיבל עליו. אמר רבי פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו. אמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?! מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים, והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי, אוי, אוי, שהכעסתי לבוראי!. ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, והוה רכיב סוסיא בשבתא. אזל קומי שריתא למצטבלא. אמר לו: חמי סוסי דארכבי מרי, וחמי סוסך דארכבך מרך. אמר לו: אם כך למכעיסיו, ק"ו לעושי רצונו! אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך?! אמר לו: ואם כך לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו! נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג, וחנק. מה עשה? הביא קורה, נעצה בארץ, וקשר בה נימא, וערך העצים והקיפן גדר של אבנים, ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית האור תחת העצים מתחת האבנים, ונתלה בקורה ונחנק. קדמתו האש, נפסקה הנימה, נפל לאש, קדמתו חרב, ונפל עליו גדר, ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה, וראה מטתו פרחה באויר. אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן' (ב"ר שם). וכן בגמ': ' … "וירח את ריח בגדיו" אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו. הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דר' זירא דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא, והוו קפדי רבנן. כי נח נפשיה דר' זירא אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה' (סנהדרין לז,א). הרי שלמדו כאן חז"ל על אנשים ששבו בתשובה, שזה מה שיצחק הריח, שהכוונה שהריח ריח קדושה וחשב שאצל עשו זהו בשל ששב בתשובה שלמה. ובפרט לדברי הב"ר שמביא בסוף: 'אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן', שאולי בא להדגיש שזהו הדרשה שיצחק הריח את גן עדן, שחשב ששב בתשובה שלמה. לדבר זה יש חשיבות במיוחד בפסח, שיצחק שלח את עשו להכין מאכלים לפסח ('"שני גדיי עזים" – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים, בפרקי דר"א' [רש"י; בראשית כז,ט]) כיון שבנ"י נגאלו בפסח, והיו שקועים במ"ט שערי טומאה, ובכ"ז נגאלו והתעלו בקדושה, כך חשב יצחק שיקרה לעשו מכח הקדושה הגנוזה בקרבן פסח שיקריב ויביא לו, שבכך ישוב בתשובה שלמה, ויתהפך משיא הטומאה לשיא הקדושה. והנה פסח קשור בסופו גם לא"י, שהלשון החמישית היא "והבאתי" (ראה ב'תורת השבת והמועד' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, במאמר 'הכוס החמישית') [וגם אם נאמר שלא נחשיב בפסח עצמו את הלשון הרביעית, בכ"ז זהו התכלית של יציאת מצרים, להגיע בסוף לא"י עם התורה, כך שיש קשר גם לארץ], וכך גם כאן על דרך הפשט מה שיצחק אומר "כריח השדה" הכוונה לשדה ממש (' … והיה ריח טוב בבגדים, כאשר חשב בלבו שהוא עשו והוא בא מהשדה, הריחו בגדיו כריח ציצי האילנים' [ראב"ע]), אולם אין זה סתם שדה אלא זהו בא"י שיש בה קדושה. לכן כשהריח יצחק את ריח השדה של א"י, הריח בזה את גן עדן בעולם, שהריח את הקדושה, לכן דרשו שהריח ריח גן עדן, כריח של קדושה וכעין שעשו חזר בתשובה, שזהו כוחה של א"י למשוך לקדושה. לכן נראה שדרשו על "ריח השדה" כעין הנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד,סג), שזהו מצד אחד מרמז על צמחי א"י שבשדות ('לשוח – ללכת בין השיחים' [ראב”ע]), ומצד שני מרמז על ירושלים (בה מקום השכינה במקדש, ושער השמים וכנגד מקדש של מעלה) ששם היה יצחק (' … ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה"' וכו' [פסחים פח,א], וזהו כדרשה שהתפלל, ש"לשוח" לשון תפילה: 'יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו"' [ברכות כו,ב], שזה קשור לירושלים ששם המקום לתפילות ['נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. א"ר אבין ואיתימא ר' אבינא: מאי קראה? (שיר השירים ד, ד) "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות" תל שכל פיות פונים בו'. ברכות ל,א]. נראה שגם אם נאמר שהיה במקום אחר ולא בירושלים [כהרבה פרשנים בפס'], בכ”ז כיוון את תפילתו לירושלים, ולכן נקרא כעין שנמצא ברוחו ותפילתו בירושלים). שבא"י יש מעלה של קדושה, של חיבור לשכינה, ולכן מלמד על שדה א"י ומקום המקדש. לכן כאן כשהריח יצחק את צמחי א"י, היה זה בגילוי של קדושה ולכן הריח בזה ריח גן עדן, קשר לשכינה. לכן חשב שזהו עשו, שכח א"י קידש אותו ולכן שב בתשובה (ועכשיו מתגלה בו קדושה הנעוצה מאביו, שהיא קשורה לא"י, שיצחק לא יצא מהארץ כדי להשאר בשכינה [ב"ר סד,ג], ולכן חשב שעכשיו צץ ע"י חיבור לא"י יחד עם הפסח [שקשור לא"י ולהתנתקות מהטומאה] חלק הקדושה שבו שמתחבר ומתגלה בא"י, וכך השתלט על עשו ושב בתשובה שלמה, ולכן עכשיו מתגלה בו השכינה [כסיבה שיצחק קשור לא”י ולא יכל לצאת כדי שלא לצאת ממקום השכינה; ועוד אז שנאמר לו שלא לצאת, גם הצטוו לשכן את השכינה בארץ, לגלות שכינה בעולם]), וזהו שהריח ריח גן עדן.