בשמיני עצרת חוגגים את שמחת תורה, מביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('מועדי ישראל', 'שמחת תורה בא"י ובבבל בתקופת הגאונים') שזה מנהג בבל, לעומת מנהג א"י שהיו חוגגים כל שלוש שנים (או שלוש וחצי); ומסביר שמנהג בבל קשור לשיטת ר"א שבתשרי נברא העולם (שרב – הבבלי פסק כמותו), ולכן אנו קוראים בתשרי את בראשית שזה סיפור בריאת העולם, במקביל לשמים, שבשמים מתחדשים העולמות. אלא שאם כן אז מדוע דווקא לאחר סוכות ולא בר"ה וכדו'? בפשטות אפשר שזה משום שעשי"ת הם ימי דין ורעדה ולכן לא ראוי לחגוג אז את שמחת תורה, לכן דחו לאח"כ, וממילא דחו עד לאחר חג סוכות, שבו יושבים בסוכות וכן חוגגים שמחת בית השואבה וכדו', ולכן דחו עד שמ"ע שאז אין משהו חריג ולכן אז ראוי לחגוג. בנוסף אפשר שדחו לאחר חג סוכות, שבו אנו יושבים תחת כנפי השכינה שבסוכה, ומרוממים את כל העולם הפיזי – שהכל מתקדש, ולכן אז לאחר סיומו ראוי לציין את הדימוי להתחדשות העולמות בקדושה, שכך גם אצלנו כעין התחדש העולם בקשר לקדושה, ועכשיו מחברים בין השמים והארץ שהתחדשו (וזה קשור במיוחד אלינו שאנו מקדשים ע"י התורה שנתנה דווקא לנו ולא לאומות, ולכן דווקא בשמ”ע שזה כנגד בנ”י בלבד, בלי קשר לגוים כמו שיש בחג סוכות שיש כנגדם שבעים פרים). אולי אפשר שההבדל בין שני המנהגים קשור לחיבור לתורה שבין שני המקומות, ולכן גם קשור לכך שבמשך הזמן השיטה הבבלית תפסה (מעבר לכך שההולכים בשיטת הבבלי נלחמו נגד הלכות א"י, כמו שפסקו כגמ' הבבלית ודחו את הגמ' הירושלמית, וכן אפשר שכיון שחגגו כל שנה ברוב המקומות, אז זה הפריע לאלו שלא חגגו כל שנה ולכן בסוף הלכו אחר השיטה הבבלית. או שכיון שהרבנים ראו את השיטה הא"י כלא פשוטה לכן לאט היא נדחתה. אמנם בפשטות כיון שהמרכז הדתי שבא”י נכחד עם השנים אז לא היה מי שיתן גב למנהגיה וכך יצא שהשיטה הבבלית השתלטה). שהנה ההבדל בין לימוד התורה בגילויה בא"י לגילויה שבבבל כבר עמדו חז"ל: '… הכי קאמר: בא וראה כמה מחבבין זה את זה. כי הא דיתיב רבי וקאמר: אסור להטמין את הצונן. אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. א"ל: כבר הורה זקן. אמר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין זה את זה, דאילו רבי יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני רבי, דהא ר' ישמעאל בר' יוסי ממלא מקום אבותיו הוה והיה כפוף ויושב לפני רבי, וקא אמר כבר הורה זקן! א"ר אושעיא: מאי דכתיב (זכריה יא, ז) "ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים"? נועם אלו ת"ח שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים אלו ת"ח שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. (זכריה ד, יד) "ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים" וגו' "ושנים זיתים עליה יצהר". אמר רבי יצחק: אלו ת"ח שבא"י, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה אלו ת"ח שבבבל, שמרורין זה לזה בהלכה כזית … (איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם", אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל' (סנהדרין כד,א). 'בא וראה כמה - ... הכי קאמר: בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה, דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה, וקרי ליה לר' מאיר פה קדוש, דקא מחבב ליה ומיישב את הדבר להתקיים. להטמין את הצונן - מים צונן ומתיירא שלא יוחמו אסור להטמינן בחול צונן (לצורך שבת) [בשבת]. הורה זקן - ר' יוסי דאזלינן בתריה. ממלא מקום אבותיו - חשוב כאביו. מחבלים - בלשון עז וחמה, מקשין זה לזה, ובני א"י נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור … במחשכים הושיבני - שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם' (רש"י). יוצא שבא"י יש גילוי של אחדות התורה, שהחכמים מאוחדים (שנוחים אלו לאלו) ומתקנים השמועה לתורה אחת ברורה, לעומת בבל שנראת התורה כמפוצלת, שהחכמים מפוצלים ורבים ביניהם על דברי התורה, והתורה בספק. לכן נראה שקבעו את שמחת תורה דווקא בשמיני עצרת, לאחר לקיחת ארבעת המינים שמסמלים את בנ"י על כל חלקיהם, ומכריזים בזה על אחדות בנ"י, ודבר זה גורם להתעלות הקב"ה בעולם: 'ד"א: "פרי עץ הדר", אלו ישראל … אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו". ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה"' (ויק"ר ל,יב). לכן דווקא לאחר סוכות שבהם מראים אחדות, אז ראוי לשמוח בשמחת תורה, לבטא בזה שכל התורה אחת (שלא תראה התורה ככמה תורות בשל ריבוי החכמים שמתנגדים אלו לאלו) [וזה גם קשור לגילוי שבסוכות יש הרבה גילויים של חלקי התורה בדינים של חג סוכות: תורה בכתב ותושב"ע והלל"מ, והכל חלקי התורה האחת] ושכולנו מאוחדים בה – שאחדות בבנ"י זה יסוד מהותי וחשוב בגילוי תורה בעולם, והתורה היא שפועלת לקידוש העולם והתעלות הקב"ה בעולם, ולכן ראוי אז להביע את אחדות ישראל והתורה, שזה מביא לשמחה של חיבור וגילוי ה' כראוי בעולם, התעלות ה' (וזה גם קשור לכך שהעולמות מתחדשים שזה התעלות בקדושה). חוגגים בשמ"ע – לאחר שנשלמה אחדות בנ"י בסוכות, וכן בו מתגלה כנגד בנ"י שהם אחד (כמו פר אחד, ולא מפוצל כשבעים האומות השונות): 'פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה' (סוכה נה,ב). ועשו בשמיני עצרת ביו"ט השני של שמ"ע, שאז בולט שזה מנהג חו"ל (שהרי בא"י זה יום חול), להדגיש את החשיבות של האחדות בשמחת תורה במציאות של הריחוק שבחו”ל, ובפרט שבחו"ל מפוזרים ולכן נעשת התורה כעין מפוצלת במנהגים רבים ע"פ המקומות השונים, ולכן חשוב להדגיש שכל התורה היא אחת. וחשוב להדגיש זאת כל הזמן, ולכן זה כל שנה. לעומת זאת בא"י שיש אחדות בין הת"ח, ורואים בזה שכל התורה היא אחת, אין כ"ך צורך חזק להביע את האחדות של התורה, כיון שזה מתגלה כל הזמן במציאות שכל התורה היא אחת, ולכן לא הקפידו דווקא בשמ"ע וכל שנה (אלא שלוש שנים כעין רמז של חזקה בשלוש, שיש בנו קשר לתורה במהותנו כהוכחה של חזקה. או כרמז לגילוי התורה בשלמותה בנו – שאנו דבקים בדבר ה' ע”י התחזקות בשלושה דברים: 'כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, לא במהרה הוא חוטא, שנאמר (קהלת ד) "והחוט המשולש לא במהרה ינתק”' [משנה קידושין א,י]. או בדומה בשלושה דברים שגורמים יחד לתורה שתתחבר אלינו עד שנחשב שאנחנו אכסניה שלה: 'כל מי שהוא עוסק בתורה ובמעשים טובים ובדרך ארץ לא במהרה ינתק, ואעפ"י שהוא ניתק, חוזר, התורה חוזרת על בית אכסניה שלה' [לקח טוב קהלת ד,יב]. או כנגד שלושת האבות שבזכותם קיבלנו את התורה. או כנגד הכהנים שמברכים אותנו בשלוש ברכות והם האחראים על לימוד התורה בישראל). במשך הזמן כיון שישראל התפזרו עוד ועוד בגלויות, אז התרבו המנהגים וההלכות השונות שפסקו כל אחד במקומו, אז נעשתה התורה כשני תורות (ויותר; ואף א"י התרוקנה מחכמיה, וגם אלו שבאו נגררו אחר השיטה הבבלית של המלחמות), ולכן אז עוד יותר התחזק הצורך הזה שמתגלה בשיטת בבל (שצריך להדגיש יותר את האחדות), ולכן היא תפסה בכל המקומות שעושים עכשיו כל שנה בשמ”ע.