"אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה. ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה האזרח והגר הגר בתוככם. כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח,כד-כח). 'בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן, שנאמר (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ" וגו', וכתיב "ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה" וגו', וכתיב (ויקרא יח, כח) "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה"' וכו' (שבת לג,א). 'גלות בא כו' ובאין אחרים ויושבין כו'. ונראה דבאין אחרים כו', נפקא להו מסיפא דקרא "ולא תקיא" וגו' "כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם", דהיינו כשקאה את הגוי אשר לפניכם באתם אתם לישב במקומן, כן כשתקיא אתכם יבואו אחרים לישב במקומכם; ודו"ק' (מהרש"א). דברי המהרש"א נפלאים, אלא שלכאורה מדברי הפס' קודם משמע שהדימוי לגוים הוא רק להקאתם, כיון שמובא קודם שאנו נכנסים במקומם (“משלח מפניכם") ורק אח"כ מובא שהארץ מקיאה אותם: “"אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה", משמע כאומר שאין קשר בין הקאתם לכניסתנו במקומם (אלא ראוי שאנו נכנס גם בלי קשר להקאתם), שאחרת היה ראוי להאמר יחד ובסדר שקודם יאמר שהארץ מקיאה אותם ואז שהם משולחים מפנינו. אולם אין זה מחייב, ואפשר ללמוד בפשטות כמהרש"א. אולי אפשר גם שנאמר קודם: “ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה" (פס' כה), אז ברור שכאשר הארץ מקיאה הכוונה שמקיאה את היושבים עליה, וכן המשך הפס' מברר זאת, שאומר – "כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם", אז ברור שההקאה הכוונה להקאת יושביה, ממילא היה מספיק לומר "ולא תקיא הארץ בטמאכם אתה", מדוע היה צריך לומר "אתכם" (או שיאמר "תקיאכם”, למה להגיד “תקיא אתכם”)? לכן למדו שזה בא להדגיש שאתכם היא תקיא אבל את אויביכם שיגלו אתכם היא לא תקיא, אלא הם יבואו ויתיישבו במקומכם. אולי גם רמז בלשון הקאה, כרומז לגילוי של הקאה, כמו המשל שמובא ברש"י: '"ולא תקיא הארץ אתכם" - משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה; ותרגומו: ולא תרוקן, לשון ריקון, מריקה עצמה מהם', וכשאדם מקיא הוא לא נרגע כ"ך עד ששותה דבר מה כדי להעביר את הטעם הרע בפה ובגרון, וכך זה מרמז שמכניס אחרים במקומכם (כמו שמכניס מים למעיו). בפשטות גילוי עריות הוא דבר חמור ביותר עד שאפילו הארץ מקיאה מעצמה, כמו קיבה של בן מלך שמקיא דבר מאוס. אולי אפשר שבגילוי עריות האדם מתחבר עם מי שאסור לו לבא עליה, שלא מיועדת לו אלא למישהו אחר, לכן מידה כנגד מידה כך גם הארץ שמיועדת לנו מקיאה אותנו ובאים אחרים שלא מיועדים לכאן ונמצאים במקומנו. אולי גם בחטא גילוי עריות נעשה מעשה של הכנסה, (כמו שלמדו מכאן לכלל העריות: 'אמר ר' יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע: אמר קרא (ויקרא יח, כט) "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות", הוקשו כל העריות כולן לנדה, מה נדה בהעראה אף כל בהעראה' [יבמות נד,ב]. ['הבא על אחת מן העריות, או שבעל ביאה אסורה, בין כדרכה בין שלא כדרכה - משהערה בה חייבים שניהם או כרת או מלקות או מיתת בית דין, בין שהיו שוכבים או עומדים. ומה היא העראה? – משהכניס העטרה מהגיד' וכו' (טור אה"ע סימן כ)]), שהכניס אע"פ שלא היה אמור להכניס, ולכן העונש הוא כנגדו בעניין של הכנסה, שזהו שיכנסו אחרים במקומנו (שלא היו ראויים להיכנס). וזה מתגלה בעניין של הארץ (שאנו גולים ואחרים נכנסים) כיון שעל אשה נרמז ברמז של מקום ושל קרקע; שאשה נקראת 'בית' - 'אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי … אלא לאשתי ביתי' (שבת קיח,ב), 'אשתי ביתי – שהיא עיקר של בית' (רש"י) [וכן מובא: 'כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה … דכתיב (דברים יד, כו) "ושמחת אתה וביתך"' (יבמות סב,ב), 'ביתך – אשה' (רש"י)], לכן קשור לרמז על מקום כעין בית שהוא עומד בנוי במקומו על הקרקע (היפך מגלות, שגולה ממקומו בשל חיבור לא ראוי לאשה); וכן נרמז בקרקע: 'אסתר קרקע עולם היתה' (סנהדרין עד,ב). ויותר מזה, למדים על קניין אשה בכסף משדות: 'גמר "קיחה קיחה" משדה עפרון, כתיב הכא "כי יקח איש אשה” (דברים כב, יג), וכתיב התם "נתתי כסף השדה קח ממני” (בראשית כג, יג)' (קידושין ב,א), כרמז שיש כעין קשר בין אשה וקרקע (ובפרט בא"י, שזה נלמד משדה עפרון, שהיה קניית המקום הראשון לישראל בא"י), לכן העונש מתגלה בעניין של קרקע. אולי גם בחיבור איש ואשה מביאים תיקון לעולם, שכך האדם שלם ויכול לתקן את העולם, ולכן זה מתגלה במיוחד בישיבת א"י שכאן עיקר התורה (ספרי "עקב”, מג), שכך בחיבור איש ואשתו כראוי נעשה אדם שלם ומגלה קדושה בעולם, כמו שנאמר על מי שאין לו אשה: 'רבי חייא בר גמדא אמר: אף אינו אדם שלם, שנאמר: "ויברך אותם ויקרא את שמם אדם”, שניהם כאחד קרויים אדם. ויש אומרים: אף ממעט את הדמות, שנאמר (בראשית ט): "כי בצלם אלקים עשה את האדם”. מה כתיב אחריו? "ואתם פרו ורבו"' (ב"ר יז,ב); שזהו כרמז שבחיבור איש ואשתו האדם נעשה שלם וע"י כך יכול להביא תיקון לעולם – לגילוי שם ה'. לכן בפגיעה בגילוי זה באה גלות, כגילוי שאינו ראוי להיות בארץ כדי לתקן את העולם מכאן.