"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם … ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב. ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם. ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו. ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם" וגו' (ויקרא כו,ג-יב). ' … ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו"; והרי מפורש בקבלה: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם". וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך" וגו' "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך”' (רמב”ם; הל' מלכים ומלחמות ז,טו). הרמב"ם מביא מהמסופר בנביא [דברי אביגיל לדוד] (שמואל א כה,כח-כט) ראיה לשכר הגדול של מי שנלחם כראוי במלחמה. נראה שהמקור בתורה לזה (שכל דברי הנביאים שורשם בתורה) מופיע כאן. נאמר בפס' על הרדיפה במלחמה, כשהשורש לזה הוא הפס' שנאמר בתחילת הפרשיה, שכוונתו: '"אם בחקתי תלכו" – יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו", הרי קיום המצות אמור. הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו"? שתהיו עמלים בתורה. "ואת מצותי תשמרו" – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה) "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם"' (רש"י; פס' ג). כך שמדובר על גילוי של צדיקים גמורים, שעמלים בתורה, ולומדים ע"מ לשמור ולקיים, וכך יוצאים למלחמה כקיום התורה, שכך מתגלה בהם שמרבים גילוי תורה ביציאתם למלחמה ולכן מנצחים יותר כמה שיוצאים יותר (היפך ממה שיש הטוענים שבמלחמה יש לשבת וללמוד ולא לצאת למלחמה, כאן מוכח שאותם הלומדים [שהרי הפרשה מדברת על אותם שהם עמלים בתורה (ועמלים ממש להבדיל מימנו שרבים לומדים אבל לא באמת עמלים בתורה)] כמה שיותר יצאו למלחמה כך ינצחו יותר כי זהו גילוי גדול יותר של תורה): '"חמשה מאה ומאה רבבה" – (ת"כ) וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא "מאה מכם שני אלפים ירדופו"? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה' (רש"י; פס' ח). כך שיוצאים מתוך גילוי תורה, ולכן מובן שיודעים שמלחמתם היא מלחמה על יחוד ה'. 'וישים נפשו בכפו' – שנאמר שרודף אחר האויב, והם אף רבים ממנו, כך שברור ששם נפשו בכפו, שלא בורח או מתמגן להגן על עצמו אלא רודף אחר האויב להשמידו עם כל הסכנה בדבר (ובפרט שהם רבים ממנו). 'ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה', אולי זה נרמז כאן שהפס' הסמוך מקודם הוא: “ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם", כרמז בסמיכות הפס' לרמז על מה חושב כשיוצא למלחמה (בפס' הבא) שזהו שמחזק ליבו שלא לפחד, שזהו "ואין מחריד". “ושכבתם … וחרב לא תעבור בארצכם", כרמז שלא חושש לאשתו ובניו שנמצאים (במקום ששוכב, שזהו) בביתו (“בארצכם”); ומפנה את ליבו מכל דבר שמטרידו שזהו רמז בהשבתת חיה רעה מהארץ שאפילו את זה אין לו לחשוש, שאין לו לחשוב על שום דבר שמטריד אותו מהמלחמה (וכן נאמר שניתן שלום בארץ, שכך לא חושש לדבר, כרמז שכך צריך לחשוב במלחמה, להסיר כל דבר שמטריד ופוגע במלחמתו). ואסור לו לגרום לעצמו לגרום מיעוט במלחמה (ע"י שפוחד), שזהו הנאמר בנביא: “ארור עשה מלאכת ה' רמיה וארור מנע חרבו מדם" (ירמיהו מח,י), שזה נרמז כאן בעניין הפלת האויב בחרב (כמו שבנביא נאמר “חרבו”): "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב", כרמז שרודף להרוג רבים; ומה שהוא עושה משפיע על הרבים (שלכן דמי הרבים תלוים בו), שזהו שנאמר חמשה (ולא יחיד) – שיש השפעה לרבים; וכן כעין רמז בפס' (שאומר על חמשה שרודפים ועל מאה שרודפים) שבעקבות שהוא רודף עם החמשה הוא גורם שגם המאה ירדפו. מי שנלחם כראוי לשם ה' 'מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה', אולי זה נרמז ב"ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב", "לפניכם לחרב" - (ת"כ) איש בחרב רעהו' (רש"י); וכן ב"ונפלו איביכם לפניכם לחרב" - '"ונפלו איביכם" וגו' - שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ' (רש"י). שאם האויב נהרג בחרב רעהו אז הוא לא מתקרב לחייל היהודי כדי להרגו, וזהו שלא ימצא לו נזק, אבל לא רק נזק אלא גם כל רעה לא תגיעהו שזהו שיפלו שלא כדרך הארץ, שבדרך הארץ חיילים נפגעים במלחמה ובהכנות אליה בכל מיני רעות, וכאן יש גילוי שחל עליהם כעין על טבעי ולכן כרמז שלא יחול עליהם כלל רעה כל שהיא. 'ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם', זה נרמז ב"ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם" (ש"ופניתי אליכם הכוונה לתת שכר – 'אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם' [רש”י], ומהו השכר?), "ופניתי אליכם" כעין רמז להקמת בית נכון בישראל, שה' פונה להשרות שכינה ביניהם: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א). 'שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן, יו"ד באיש וה"י באשה' (רש"י). שזהו שנרמז שה' פונה – משרה שכינתו (וזה בגילוי של בית בישראל כמו שנאמר מיד על פו"ר, כך שמגלה על הסמוך לו, על איזה דבר נעשה שבו תתגלה שכינה? זהו בהקמת בית נאמן בישראל), וה' מפרה ומרבה אותו שזהו גילוי של בית שלם כראוי בישראל. ויזכה לו ולבניו, זהו ההמשך שה' יקים את בריתו אתו, שזהו כרמז שיזכה לו ולבניו (שנאמרו קודם בסמוך [שיפרה וירבה]). וזה עד עולם, כרמז ב'"והקימתי את בריתי אתכם" - (ת"כ) ברית חדשה לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר' וכו' (רש"י), שזהו כרמז לעולם – ברית שלא תופר. 'ויזכה לחיי העולם הבא', כרמז "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם", שיש גילויי שלם של היותנו עמו של ה', ושה' שוכן ומתהלך בתוכנו, ממילא מחוברים בשלמות לקדושה, ולכן כך יתגלה גם בעוה"ב שראוי לחיי העוה"ב בשל היותו דבוק בשכינה (ולא יראה בו גילוי של חטא שבגללו לא ראוי לחיי העוה"ב, שזהו ”ולא תגעל נפשי אתכם”; אלא רק גילוי של דבקות בה', שכינה בתוכנו, ולכן ראויים לחיי העוה”ב).