"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדנ'י כוננו ידיך" (שמות טו,יז). '"תביאמו" - נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר תביאנו. "מכון לשבתך" - מקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת. "מקדש" - הטעם עליו זקף גדול להפרידו מתיבת השם שלאחריו, המקדש אשר כוננו ידיך ה'. חביב בית המקדש שהעולם נברא ביד אחת, שנא' (ישעיהו מח יג) "אף ידי יסדה ארץ", ומקדש בשתי ידים. ואימתי יבנה בשתי ידים? בזמן שה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו' (רש"י). נראה שיש כאן רמז ליום ירושלים בו שחררנו את ירושלים מקום המקדש, בימנו שזהו בזמן של תהליך הגאולה, שבסופו יהיה מלכות ה' בעולם שכל המלוכה שלו. (וכרמז שמשה מרמז שהוא לא יכנס, כעין רמז בענייננו שזה לא הגאולה שאצלו, אלא הגאולה שבהמשך, שנכנס לארץ בימנו). אולי כעין נרמז כאן שבריאת העולם זה ביד אחת, והמקדש בשתי ידים, כרמז שבריאת העולם הייתה בשבוע וכך שתי ידיים זה כעין שבועיים, וכך מפסח שני עד לכ"ח אייר יש הפרש של שבועיים; שמרמז על גאולה (גילוי של פסח) כרמז לתהליך גאולה, וזה בגילוי שבועיים מפסח שני כרמז לגילוי של פסח (גאולה) לאחר הגלות, שזהו כרמוז בפסח שני שהוא נעשה למי שהיה בדרך רחוקה או שהיה טמא ("דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה'. בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו" [במדבר ט,י-יא]), כרמז שזה נעשה בעקבות שגלינו – שהיינו בדרך רחוקה, וזה בשל שחטאנו – נטמאנו בחטאים; וכך גלינו עד שחזרנו חזרה לארצנו בימנו, ואז שבועיים אח"כ (מפסח שני) יש את יום ירושלים. (אולי כרמז שכשנחזור מהגלות שהינו בדרך רחוקה בשל טומאה, אז "ועשה פסח לה'", כעין שיתגלה גאולה [כעין פסח] לשם ה', שזהו כרמז ליום ירושלים שזהו גאולתנו בדגש על שם ה' שמתגלה בירושלים. "בחדש השני" ['חדש' בניקוד פעמיים קמץ במקום חולם וסגול, כעין נכתב בחדש – בדבר החדש] בגילוי של הגאולה החדשה, לא של יציאת מצרים אלא הגאולה בפעמים הבאות שיתחדשו, "השני", כשיחזרו לארץ בגאולה השנייה מהחדשות, שזהו בדורנו [הראשון זה שיבת ציון מגלות בבל, והשני בימנו], אז יתגלה "בארבע עשר יום" לאחר פסח שני שבו "בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו"; אז [ב-14 יום לאחר פסח שני] תהיה התגלות של יום ירושלים). אולי נרמז כאן שמקדש של מטה כנגד מקדש של מעלה, מעבר לפשט שזה מול זה, אולי גם כרמז שכיבוש הארץ מביא השראת שכינה בעולם, ולכן זה כעין רמז שגילוי כעין מקדש של מטה – כיבוש הארץ שמביא גילוי שכינה, מכוון כנגד מקדש של מעלה, שבכיבוש שכבשנו בששת הימים את א"י בכלל, ומקום המקדש בפרט, היה בזה גילוי קשר למקדש של מעלה, שמכין את הדרך להשראת שכינה בשלמות בהמשך, עד שיתגלה במקדש של מעלה שירד לארץ לעתיד לבא. שכך זהו "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך", כשאנו באים ונוחלים את הארץ ובפרט את ירושלים, זה קשור להשראת השכינה בכח קדושת המקום "מכון לשבתך", בכך מכינים את הבסיס למקדש בהמשך "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדנ'י כוננו ידיך". נראה גם שקודם נאמר על הפחד שנפל על האומות ששמעו על קריעת הים, וכך גם נעשה בימנו שנפל פחד על העמים כשראו את הניצחון המהיר והחזק. שכך נעשה בעקבות ניסי המלחמה: "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך" (פס' יג), ה' עשה עמנו חסד ("נחית בחסדך") שנעשה נס שתוך ששה ימים ניצחנו וחזרנו לכל א"י ("עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך", שנגאלנו מהסכנה שהיתה לנו מאויבנו, וחזרנו בעז לא"י מקום הקודש). וכך נפל פחד על האומות: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען. תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית" (פס' יד-טז). יש שלושה פס' של נפילת פחד על האומות (יד-טז), כנגד שהמדינות שנלחמו בנו ישירות היו שלושה – מצרים, ירדן וסוריה. אולי פס' ראשון רומז לחזית המצרית, שפלישתים זהו אזור דרום מערב הארץ, ולכן כרומז לצד המצרי. הפס' השני רומז לירדן, ששם זהו אדום ומואב, וכן ירדן שלטה ביו"ש, שזה נרמז ב"כל ישבי כנען". סוריה נרמזת בפס' השלישי שבו נאמר פחד לעמים מבלי לציין איזה עמים (אמנם זה חל על מי שנאמר קודם, אלא שבפס' עצמו לא מפורש שמם שוב), שכך כעין רומז לסוריה, שבנ"י בכניסה לארץ לא הגיעו לשם, ולכן רומז לענייננו כרמז למקום שאין גילוי אצלם, שזהו סוריה. אולי גם יום ירושלים יוצא ביום השמיני לפני שבועות, כרמז שבא"י יש גילוי תורה – שכאן עיקר התורה (ספרי "עקב", מג); וכן התורה חלה דווקא בנו שיש בנו נשמה הקשורה לתורה, וזה בא לידי גילוי בברית המילה ביום השמיני בו אנו מראים שיש בנו מהות של גילוי שם ה' (וגילוי שם ה' במעשינו בעולם זה ע"י התורה), שלכן זה בגיל שהתינוק לא מבין ובכ"ז מגלים בו קשר לגילוי שם ה' כי זה מהותי בנו, כך שהברית מגלה על נשמתנו. לכן כרמז על גילוי תורה בנו, שזה בשלמות כראוי בהיותנו בא"י, שזה מתגלה ביום ירושלים שחוגגים את היותנו בארץ ובגילוי קדושה, זה מתגלה בשמונה ימים [כרמז בשמונה למילה] קודם לחג שבועות, חג התורה. וכן כרמז שבנחלתנו את הארץ בששת הימים התחזק השורש לגילוי הגאולה בשלמות בהמשך, ולכן זהו כעין תינוק שנולד וביום השמיני מלים אותו כגילוי ברית עם ה', שכך יום ירושלים כיום הלידה ושבועות כיום המילה, שכך הבסיס של יום ירושלים יתפתח ב"ה בהמשך לגאולה השלמה, שיגלה בכל העולם את הברית שלנו עם ה', שיהיה בגילוי שם ה' כעין במתן תורה שהיה אז גילוי של הגאולה העתידית (שפסקה המיתה, או בטל השעבוד [ע"ז ה,א]). שנזכה בבי"א.