'ונוהגין לומר רות בשבועות (אבודרהם)' (רמ"א; שו"ע או"ח סימן תצ סעיף ט). (היה גם מנהג קדום קצת שונה: 'רות במוצאי יום טוב ראשון של עצרת עד חציו ומשלים במוצאי יום טוב האחרון. ויש אומרים בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניהם' (מסכת סופרים, יד). נאמרו כמה וכמה הסברים מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות, ראה ב'מועדי ישראל', 'חג מלכות בית דוד', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, וגם ב'לזמן הזה', סיון, עמ' 399-424 למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. נראה שלא במקרה בשבועות מתגלה מלכות בית דוד וכן מתגלה עניין החסד שבתורה (שאלו שתי סיבות למה קוראים את רות בשבועות), כיון ששורש התורה זהו חסד וכן שורש מלכות בית דוד זהו חסד; שבמלכות ישראל מתגלה החסד בעולם (כעין שנאמר: “ויאמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם" וגו' [מלכים א כ,לא]. אמנם זה נאמר בהקשר למלכי מלכות ישראל ולא מלכי מלכות יהודה, אבל כנראה שזה משותף לכל מלכי בנ”י), כיון שהיא מייצגת את כלל ישראל, ולכן מתגלה בה מה שיש בעם ישראל – שזהו גילוי החסד בעולם. בנ"י מגלים בעולם את החסד שהוא השורש של התורה, שעל ידי הבסיס הזה נתקן העולם ועל גבי זה תעמוד ותתגלה בכל עולם התורה כראוי לעתיד לבא. החסד זהו מהותם של ישראל, כמו שנאמר בסימני ישראל: 'אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,א). לכן בשבועות מתגלה עניין החסד ומלכות דוד, כרמז שהחסד הוא שורש התורה, ולכן בבנ"י שיש בנו נשמה מיוחדת המתאימה לתורה, שלכן קיבלנו את התורה (בשבועות), יש גם עניין של גילוי חסד שזה בא מאוחד עם גילוי של תורה. לכן במגילת רות מודגש שבועז ומשפחתו הלכו למואב, שבעם המואבי מתגלה חוסר חסד, כעין רמז שבבנ"י יש גילוי של חסד באומה (ההיפך ממואב). לכן אולי נתנה תורה דווקא בסיון שזהו זמן הקציר, שבתקופה הזו נעשים הרבה מעשי חסד (מתנות עניים), להדגיש שהתורה חלה בעולם בגילוי חסד. אולי לכן חג שבועות חל ע"פ ספירה מחג הפסח, שבפסח זהו קציר שעורים ובשבועות זהו קציר חיטים, כך שהחיבור ביניהם מלמד על גילוי של הקציר, שאז נעשים מעשי חסד רבים. וסופרים ספירת העומר כעין רמז לטהרה של ישראל מטומאת מצרים בכדי שיהיו ראויים לקבלת התורה (לכן סופרים מ"ט יום כעין כנגד שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים); במצרים לא יכלו ישראל לגלות את מהותם בשל היותם תחת יד המצרים, וכך היה צריך שיעבור זמן שיתוקנו ויחזרו לגילוי מידותיהם כראוי. (בישראל התגלתה טומאת מצרים שעבדו ע"ז והיו מושחתים במעשיהם בערווה (ויקרא יח,ג), ששני אלו מראים על שחיתות במידות, שנותנים לחומריות להתפרע ומעלים אותה למעלה כעין אלוהית, וממילא מזה יוצא שמידותיהם נשחתות, וכך יצא ששיעבדו את ישראל בפרך באכזריות; לכן היה צריך זמן של הטהרות לפני מתן תורה, שיעמדו בטהרה כראוי לקבל את התורה). לכן נוהגים כלל ישראל לקרוא מסכת אבות בספירת העומר, להיות מתוקנים במידות לקבלת התורה, שדרך ארץ קדמה לתורה. אולי זה מתגלה שלכן קיבלו את התורה בחודש השלישי (שמות יט,א), כעין רמז לשלושת המידות שמתגלות בישראל (שהחסד זה חלק מהם), שבניסן יצאנו ממצרים, שה' ריחם עלינו, ששמע צעקתנו, וזהו כרמז למידת הרחמים. באייר בנ"י החלו לקבל את המן, ואדם שמקבל מאחר הוא מתבייש ממנו, שזהו כרמז למידת הבושה (או שישראל לא התביישו לצעוק שאין להם מה לאכול כשהיה להם הרבה בהמות, כך שזה מראה שהיה להם פגם במידת הבושה). בסיון קיבלנו את התורה שהיא כולה חסד, כך שזה רמז למידת החסד. במלכי יהודה מתגלה החסד כגילוי של כלל ישראל, אבל גם ביהודה עצמו יש גילוי מיוחד שנקרא שמו ע"ש חסד (ששם מגלה על מהות האדם): "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה'” (בראשית כט,לה). '"הפעם אודה" – שנטלתי יותר מחלקי מעתה יש לי להודות' (רש"י), שמודה לה' על שנתן לה יותר ממה שהיה ראוי לה שתקבל יחד עם האחרות בשווה, שזהו כעין חסד שה' השפיע לה יותר. בתוספתא (ברכות ד,טז) מובא שדנו חז"ל מפני מה זכה יהודה למלכות, והביאו טעם שהודה בתמר ודחו זאת, והביאו שבזכות שהציל את יוסף ממיתה ודחו זאת, והביאו שבזכות שעשה עצמו ערב ודחו זאת, ולבסוף הביאו שזה בזכות שקידשו את השם כשקפץ לים סוף. והנה בכל אחד מהטעמים האלו יש בתוכו בנוסף גם גילוי של כעין חסד, שיהודה הציל את תמר ממוות על אף הביזיון הגדול שיעשה לו בהודאתו, וכן הוא הציל את יוסף אע"פ שכעסו מאוד על יוסף בכ"ז הוא עמד וטען שלא יהרגוהו, ונעשה ערב כדי שיביאו אוכל לכולם, וכן בקריעת ים סוף הים לא נקרע עד שקפצו לתוכו ובאו לידי סכנה, כך שהיה בזה מעשה הצלת כלל ישראל; כך שבשורש כולם יש גם גילוי של כעין חסד – שזהו שורש מלכות ישראל, שבא כגילוי של מהות ישראל. גם צאצאי יוסף זכו למלוכה (מלכי ישראל), שגם בו התגלתה מידת החסד, שפרנס את אחיו במצרים על אף מה שעשו לו. גם על שאול המלך (מבנימין) נאמר שזכה למלוכה בעקבות החסד: 'ד"א: "ושם דרך" אלו שהן מדליקין נרות כדי להאיר בהם לרבים. דאמר רשב"ל: שאול לא זכה למלוכה אלא ע"י שהיה זקנו מדליק נרות לרבים. אמרו: מבואות אפילות היו מביתו לבית המדרש, והיה מדליק נרות בהם כדי להאיר בהם לרבים; כתוב אחד אומר (דה"א ח, לג): "ונר הוליד את קיש", וכתוב אחד אומר (ש"א ט, א): "קיש בן אביאל", הא כיצד? אביאל היה שמו, אלא על ידי שהיה מדליק נרות לרבים זכה ונקרא שמו נר' (ויק"ר ט,ב).