'הוא היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש' (אבות ב,ה). 'בור - ריק מכל דבר, ואפילו בטיב משא ומתן אינו יודע; והוא גרוע מעם הארץ. תרגום "והאדמה לא תשם” [בראשית מ"ז] - וארעא לא תבור. ולא עם הארץ חסיד - אבל ירא חטא אפשר שיהיה, שהרי הוא בקי בטיב משא ומתן. ולא הביישן למד - שהמתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו, ישאר תמיד בספקותיו. ולא הקפדן - הרב שמקפיד על התלמידים כששואלים אותו, לא ילמד כראוי, אלא צריך שיסביר פנים בהלכה לתלמידיו. ולא כל המרבה בסחורה מחכים - דכתיב (דברים ל,) "ולא מעבר לים היא”, אין התורה מצויה באותם שהולכים מעבר לים [עירובין נ"ה ע"א]. ובמקום שאין אנשים - לישב בראש ולהורות הוראות' (ברטנורא). ראה בהרחבה ב'אבות לבנים' על משנה זו למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אולי בדרש רמז אפשר שדברים אלו קשורים לגילוי תורה בעולם, ולכן יש בזה רמז ליסודות גילוי התורה בעולם; וזה מתאים להלל שהוא חיזק את התורה בעולם, כעין גילה אותה מחדש: 'דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו ויסדוה' (סוכה כ,א). לכן בהלל מתגלה בדבריו (שהם כגילוי מהותו שלו) גילוי של תו"מ בעולם. נראה שאין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד מרמז על אדם וחוה שחטאו בעץ הדעת, שזהו גילוי כנגד שאדם אינו 'ירא חטא' – שלא פחד מלחטוא לה' אע"פ שנאמר לו במפורש מה' (להבדיל מחוה שאדם אמר לה בשם ה'); וכנגד חוה זהו שלא עם הארץ חסיד – שחסידות זה עשיה מעבר למחוייב, שעם הארץ אינו יודע כיצד להחמיר, שזהו כנעשה אצל חוה שהחמירה שלא כראוי ולכן גרמה לחטא: 'אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר (בראשית ג, ג) "אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו"' (סנהדרין כט,א). אולי זהו רמז בדברי חזקיה: 'אם עם הארץ הוא חסיד - אל תדור בשכונתו' (שבת סג,א), שתלמד ממנו דברים שלא כראוי, וזה מתגלה גם אצל חוה שהיתה עם אדם וכך בשל חסידותה הלא ראויה גרמה לו לחטא. מובא בתוספתא: 'ר' יהודה אומר: שלש ברכות צריך לברך בכל יום: ברוך ... שלא עשני בור ... בור, שאין ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לעבדו לבשל לו תבשיל, הוא לא בשל לו תבשיל מימיו; סוף שמקדיח את התבשיל ומקניט את רבו. לחפות לו חלוק, והוא לא חיפת לו חלוק מימיו; סוף שמלכלך את החלוק ומקניט את רבו' (תוספתא; ברכות ו,כג). ר"י מביא ברכה 'שלא עשני בור', והוא כולל גם את העם הארץ בעקרון של הברכה, ששניהם אינם יודעים מצוות כראוי (אמנם אפשר שכוונתו שמברך שלא עשני בור, ואינו מברך שלא עשני עם הארץ, כיון שעם הארץ יכול להיות צדיק, רק חסיד אינו יכול להיות, ולכן הברכה היא דווקא שלא עשני בור, שהוא כלל אינו יודע לקיים את המצוות). לכן הוא מביא שתי דוגמאות, של תבשיל ושל בגד; שתבשיל כולם עושים, אבל תפירת בגד זה יותר מסובך, שכך יש שתי דרגות: יש בור שאינו יודע כלום – שזהו שאינו ידע אף לבשל, ויש עם הארץ שיודע מעט דברים אבל לא מספיק – שזהו שאינו יודע לתפור שזה יותר מורכב בידיעתו כדי שיצא כראוי. אולם נראה שרומז בדבריו שבור ועם הארץ אינם מקיימים את המצוות כראוי (בדר"כ), ולכן רומז לחטא עץ הדעת שחטאו אדם וחוה, ולכן מביא על מאכל כרמז לאכילה מעץ הדעת, ובגד כרמז לכך שבעקבות החטא ראו שהם עירומים ועשו להם בגד – חגורות (בראשית ג,ז). בנוסף נראה כרמז שבעשיית החטא הם פוגעים בעצמם ובעולם ('ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה; שנאמר "וחוטא אחד" כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה' [קידושין מ,ב]), לכן זה מתגלה במאכל שרק רבו טועם (שזה כנגד פגיעה בעצמו), ובבגד שבזה כל האנשים רואים אותו – שמתגלה בעולם (שזהו כרמז לפגיעה בכל העולם). בהקשר לאי ידיעת המצוות בשל חוסר בלימוד מובא על ר"ע: 'אמר רבי עקיבה: כך היתה תחילת תשמישי לפני חכמים: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה, וניטפלתי בו כארבעת מיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו. וכשבאתי אצל ר' אליעזר ואצל ר' יהושע אמרתי להם את הדבר, אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים. אמרתי: אם בשעה שנתכוני לזכות נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות על אחת כמה וכמה; באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים' (יר' נזיר ז,א). שאולי מעבר לסיפור כפשוטו יש כאן רמז שעשה שלא כראוי במת מצוה, כרמז למיתה שנגזרה בעקבות חטא עץ הדעת, ומת מצוה אין לו קוברים כרמז שלא היו אנשים בעולם מלבד אדם וחוה; והלך לר"א ור"י (שהם שנים) כרמז שנאמר שלא לאכול מעץ הדעת לאדם וחוה (שהם שנים), או כרמז שיש באנשים שני סוגים של אי ידיעת ההלכה (שזהו כרמז שרבותיו לימדוהו את ההלכה אח"כ, שקודם היה בחוסר בידיעה, ורבותיו הם שנים, שכך זהו כרמז לשני סוגים של אי ידיעה) שזהו בור ועם הארץ. והלך כארבע מיל, כרמז שנולדו לאדם וחוה בהתחלה קין והבל, כך שהיו ארבעה בתחילה (ולכן זה 'כארבע' כעין ארבע, כיון שבהמשך היה גם את שת ולא שנשארו רק ארבעה), ומהם התרבה העולם במשך הזמן, שזהו כעין רמז להתקדמות בזמן, שכך ר"ע התקדם בדרך במרחק שהלך (או שהבל נהרג ובמקומו נולד שת, ולכן נחשב לאדם וחוה והמשכם ארבעה – שזה כולל את שת ולא את הבל שמת בחייהם בלא להשאיר המשכיות). לעומת אי ידיעת התורה (שלא לומדים) וההגעה לחטא, כמו שהתגלה באדם וחוה, באה התורה ומגלה את רצון ה', שזהו ההמשך בשלושה שקשורים ללימוד התורה – התלמיד, המלמד ובעלי הסחורה שלא מחכימים בתורה; שבזה נרמז כנגד יסוד התורה בעולם, שזהו האבות ('אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, א) "ואברהם זקן בא בימים". יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק". יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית מח, י) "ועיני ישראל כבדו מזוקן"' [יומא כח,ב]). אברהם למד את התורה מעצמו: 'ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה, ומנין שכן הוא? שנאמר (תהלים טז) "אף לילות יסרוני" וגו'. רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר (משלי יד) "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב"' (ב"ר צה,ג). לכן הוא כעין גילוי של התלמיד שלומד ויודע כראוי; והיפוכו זהו הביישן שלא לומד כראוי, שבאברהם התגלה שהתווכח עם ה' על סדום, על גילוי מעשי ה' בעולם, שזהו כעין שאינו ביישן אלא אומר את דבריו לבירור. יצחק אבינו ניסה לקרב את עשו בכל יכולתו, עד שאפילו רצה לברכו בברכות כדי לקרבו (ראה 'מעשי אבות – א', 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו?', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), שזהו כגילוי של המלמד שאינו קפדן אלא מסביר פנים ומקרב את תלמידו. יעקב אבינו עבד עשרים שנה בבית לבן, ולכן הוא כעין גילוי של מי שעובד קשה אבל כן משקיע בתורה ומחכים, להיפך ממי שעובד הרבה ואינו משקיע שהוא אינו מחכים. והסיום במקום אין אנשים זה גילוי של התורה במשך כל הדורות, שחל עלינו להרבות ולגלות תורה בכל מקום ומקום. אולי אפשר שכמו שיש גילוי של יסוד התורה בשלושת האבות, כך גם יש גילוי של התורה עצמה בדור המדבר, שזהו בגילוי של שלושת המנהיגים של דור המדבר. משה למד תורה בסיני מהקב"ה, ולכן הוא הדוגמה הכי חזקה לתלמיד שלומד; והוא היה עניו מכל אדם, אולם בכ”ז עמד ודרש רחמים על ישראל בחטא העגל, שזהו כתלמיד שמתגבר על הביישנות ושואל. אהרן הכהן מייצג את הכהנים שתפקידם ללמד תורה: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג,י), ולכן הוא מרומז במלמד; ואהרן היה מקרב את ישראל לתורה מתוך אהבתו את ישראל: 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב), שזהו כמלמד שמראה פנים לתלמידו ומלמדו. מרים פעלה לשכנע את עמרם אביה להחזיר את יוכבד אמה (סוטה יב,א), וכן פעלה להצלת משה בתיבה, שכך גרמה להבאת והצלת משה גואל ישראל, וכן פעלה בשירת הנשים בים סוף: “ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת" (שמות טו,כ), לכן היא המרמזת על עשיה מרובה, אבל עם חכמה; ואולי כרמז שמביאים המפרשים את הדרשה על "לא מעבר לים היא”, שכך רומז למתגלה במרים אחרי מעבר הים בים סוף (אלא שאצלה זה עם חכמה). אולי גם מה שהביא הלל מתגלה כנגד התורה: מבריאת העולם עד אברהם העולם היה 'תוהו' (ע"ז ט,א), ולכן ספר בראשית מרמז על בור שאין בו כלום; ויש בו חטא עץ הדעת ודור המבול וכו', שזהו כבור שאינו ירא חטא. בספר שמות בתחילתו בנ"י היו במצרים שם היתה ישיבה ('דא"ר חמא בר' חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם; היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר (שמות ג, טז) "לך ואספת את זקני ישראל"' [יומא כח,ב]), אבל ישראל היו שקועים בע"ז וטומאה, כך שזהו כעין עם הארץ שיש בו קשר לידיעה, אבל הוא רחוק מגילוי תורה; ויש בספר שמות את סיפור חטא העגל, שרצו להעמיד מנהיג במקום משה כדי שינהיגם לארץ, שזהו כעין עם הארץ שרוצה בחיוב (כמו שרצו ללכת לארץ) אבל עושה פעולות שלא כראוי מהחמרתו, כעין שלא חיכו שה' יורה להם אלא החמירו על עצמם לארגן מי שינהיגם כשליח ה'. ספר ויקרא קשור לענייני המשכן, ובמשכן משה קיבל את התורה שוב (כדי ללמדה לישראל), ולכן זהו כעין גילוי של תלמיד (וכן עבודת הקרבנות הם בבני אהרן ולא במשה, ואהרן היה תלמיד כלפי משה) [ובפרט לדעת ר”י (חגיגה ו,א-ב) שהפרטים נתנו באוה”מ, זהו ממש כתלמיד שצריך לשאול כדי שידע את כל הפרטים]; והוא מתחיל ב”ויקרא” עם א' קטנה, כרמז לענווה, כעין הביישן. ספר במדבר זהו הנהגת ישראל במדבר ע"י משה ואהרן, ולכן זה כרמז על המלמד שמנהיג את תלמידו; ובו מסופר על חטא מי מריבה שהקפידו על ישראל, שמשה אמר להם: "שמעו נא המרים” (במדבר כ,י). ספר דברים זה לקראת הכניסה לארץ, ולכן רמז על ריבוי סחורה, שבארץ פועלים בדרך הטבע; והוא משנה תורה שמרבה בירור, כרמז לריבוי תורה וההחכמה בה. והסיום במקום שאין איש, רומז לגילוי תורה שבאדם, שזהו התושב"ע. אולי אפשר גם שרומז כנגד חלקי התושב"ע, כנגד ששת סדרי משנה: בור מרמז על סדר זרעים, שהשם בור נאמר בהקשר לאדמה 'וארעא לא תבור'. עם הארץ מרמז על סדר מועד, שהאנשים עמי הארצות יודעים מה לקיים ע"פ ראייתם והתרגלותם, ששבת ומועד הם דברים ידועים ומפורסמים, ולכן יודעים לשמרם. תלמיד ביישן נרמז בסדר טהרות, שהם הלכות קשות ולכן על התלמיד לברר היטב כדי לדעת (וכשבאים לומר על ידיעת ההלכה כראוי בשלמות אצל האנשים אע”פ שהתוכן קשה, משתמשים בענייני טהרה: 'בדקו … מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה' [סנהדרין צד,ב]); וכן עזרא תיקן שלא ילמדו תורה בעלי קרי עד שיטבלו (ב”ק פב,ב), ולכן טהרה מרמז על התלמיד שלומד. רב קפדן נרמז בסדר קדשים, שהכהנים (שמקריבים את הקרבנות) אחראים על לימוד תורה לישראל – שזהו הרב שמלמד, וכן התורה יוצאת ללמד מירושלים ומקום המקדש: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג). סחורה מרמז על סדר נזיקין, שזהו (גם) הדינים שנעשים בעקבות מקרים שנעשים במסחר ובממון. 'ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש' מרמז על סדר נשים שהם משלימות את האיש להיות אדם: 'א"ר אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב) "זכר ונקבה בראם"' (יבמות סג,א) [וזה קשור לתורה, שמורה הוראות, שבחיבור עם אשה יש בו גילוי תורה, שבלא אשה האדם הוא: 'בלא תורה, דכתיב (איוב ו, יג) "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני"' (שם סב,ב]).