"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן. ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם" וגו' (במדבר לג,א-ב). מה העניין להביא פירוט של כל המסעות שנסעו ישראל במדבר? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מביא ('בארץ לא זרועה', 'פירוט מסעי ישראל במדבר – מה עניינו') ארבעה הסברים: א. הרמב"ם מסביר (מורה נבוכים ג,נ) שזה כדי שיוכלו לזהות את המקומות שבהם חנו ישראל וכך יראו שזה מקום שלא ראוי לחיות שם, וכך יראו שישראל חיו שם בניסים; שלא יחשבו במשך הדורות שמדובר במקומות שיש בהם מים וכדו', או שזה מדבר קרוב לישוב שכך יכולים לחיות שם, כעין הערבים שחיים במדברות כאלו, לכן הובאו שמות המקומות שכך יכולים לזהותם. ב. רש"י מביא הסבר ראשון מרבי משה הדרשן: '"אלה מסעי" - למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלי' ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה … נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן' (רש"י במדבר לג,א). ג. הסבר שני מביא רש"י מרבי תנחומא: 'ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך וכו'' (שם). שזה בא ללמד כמה שה' דאג לנו, שזה מראה על אהבתו אותנו, וממילא מזה יתעורר אהבה מבנ”י לה' ויעבדוהו בכל לב. ד. הספורנו: '"אלה מסעי" – רצה הא'ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראויים להכנס לארץ. "ויכתב משה" – כתב מקום שיצאו אליו, והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע, והמקום שנסעו ממנו טוב. "ואלה מסעיהם למוצאיהם – ולפעמים קרה היפך זה. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאד, ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהם ״ויסעו״ ממקום פלוני ״ויחנו״ במקום פלוני, כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה' (ספורנו על פס' א-ב). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר (ע"פ סוגית הבבלי והיר') שזה בא לחבר את כל המסעות לא”י, שיש מזה לימוד לעניין מלאכת אהל בשבת (ראה 'תורת המקרא' “מסעי" אות א). אולי אפשר לומר שכולם אמת, ומה שמתגלה בדברים השונים זה התגלות שבאה מגילוי של צדדים שונים שהתגלה במחנה ישראל במדבר בגילוי של דגליהם. מחנה ישראל נחלק לארבעה דגלים, שכך זה מרמז על היותנו מגלי שם ה' בעולם, שיש בנו גילוי כמרכבה: 'וּכְשֵׁם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כָּךְ סִבֵּב לַכִּסֵּא אַרְבַּע חַיּוֹת, וּלְמַעְלָה מִכֻּלָּם כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וּכְנֶגְדָן סִדֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַדְּגָלִים לְמשֶׁה' וכו' (במדבר רבה ב,י). ומפורט במדרש לקח טוב: 'בדגל יהודה היה מצוייר בו ארי, על שם (בראשית מ״ט:ט׳) "גור אריה יהודה”. דגל ראובן שני לו עם שמעון וגד מצוייר בו דודאים דמות אדם, על שם (שם ל) "וימצא דודאים”. ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות. היו הלוים מורידין את היריעות ומקפלין. ומשימין את הקרשים על העגלות ושאר כל כלי הקדש היו נושאין בכתף. בדגל מחנה אפרים שלישי, עליו מנשה ובנימין מצוייר בו דמות שור, על שם (דברים ל״ג:י״ז) "בכור שורו הדר לו”. דגל מחנה בני דן באחרונה שהיו גבורים במעמדם, ועליו אשר ונפתלי מצוייר בו נשר, על שם (שם לב) "כנשר יעיר קנו", שהיה שבט בני דן מאסף לכל המחנות והיה מעירם ומזרזם. ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים. וכך היו הולכין עד מקום שהיה רצון הקב״ה שיחנו' (לקח טוב; במדבר ב,ב-יז). מחנה הלוים שהיה אחראי על המשכן מגלה כשורש לכלל ישראל שהם מרכבה לשכינה (שהמשכן מגלה על השכינה, והוא במרכז בנ”י), זה מתגלה כעניין שבת שזהו גילוי של שכינה, מעין לעתיד לבא ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]) שהעולם יהיה מתוקן להשראת שכינה. וזה בפרט בדין אהל בשבת, כרמז על גילוי אהל מועד. הטעם של הרמב"ם מתגלה כנגד גילוי המרכבה בדגל אפרים – שור, שנרמז שבאותם מקומות לא היה יכולת לחיות בגשמי, כעין גילוי שור שהוא בהמה שאוכלת עשב, כרמז שלא צומח שם כלום (וכן שור כבהמה מרמז על גשמיות, שלא יכלו לחיות באותם מקומות בצורה טבעית, בשל היותם גשמיים, כיון שהמקומות האלו לא ראוים לחיים). הטעם של ר"מ הדרשן הוא בגילוי של יהודה – אריה, שהוא גיבור - 'וגבור כארי' (אבות ה,כ), שזה מרמז על שה' כובש כעסו: 'גבורתו שכובש את יצרו' (יומא סט,ב), שזהו שאע”פ שנגזר עליהם גלות בכ”ז ה' כבש את כעסו וריחם עליהם ולא פעל במלא חומרת הדין. הטעם של רבי תנחומא זה בגילוי של דן – נשר, שמתגלה אהבת ה' אותנו בגילוי של נשר: '"על כנפי נשרים" - כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו; לכך נותנו על כנפיו אומר: מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. אף אני עשיתי כן "ויסע מלאך האלקים" וגו' "ויבא בין מחנה מצרים" וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם' (רש"י; שמות יט,ד). הטעם של הספורנו זה בגילוי של ראובן – אדם, שזה מרמז על מעלת האדם הצדיק שהולך אחר ה' בשלמות. אולי אפשר שהפירוט בא לגלות שסה"כ נסעו בכל זמן המדבר מ"ב מסעות, שזה בשל שחטאו בעגל ובמרגלים, שבשל כך נגזר עליהם לגלות במדבר במשך ארבעים שנה ולמות שם: ' … שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב) "וביום פקדי" במרגלים, "ופקדתי עליהם חטאתם". ואף כאן נא' "תשאו את עונותיכם" ולא עונכם, שתי עונות – של עגל ושל תלונה' וכו' (רש"י; במדבר יד,לג). גם בעגל וגם במרגלים יש גילוי של ארבעים, שבעגל חטאו כיון שטעו ביום הארבעים ולכן עשו את העגל כשמשה לא ירד (שבת פט,א), ובמרגלים הם ריגלו את הארץ במשך ארבעים יום. לכן נאמרו כל המסעות יחד שאז בולט מספר המסעות, וזה בא ללמד שנענשו שבסה"כ יהיו מ"ב מסעות (שזה כולל גם את אלו שלא חלק מהעונש, כמו שמסביר רש"י), כרמז לארבעים ולשתים, שיש פעמיים (שתים) שחטאו בעקבות ארבעים יום, ולכן זה מתגלה בעונש (שהיו במדבר כעונש, ונחשב סך כל המסעות שעשו, כרמז למה עומד מאחרי זה). שזה כרמז שבעונש מתגלה על החטא, שהעונש מדוייק מכל צדדיו, שה' מעניש בצורה הכי מדוייקת שיש בה גילוים משמים. אולי גם כל המסעות באו להדגיש שכל המסעות היה בהם עניין מיוחד, שזה לא שנסעו רק כדי ליסוע בשביל עונש, אלא כל מקום היתה לו השפעה על ישראל, לכן מודגש כל מקום לומר שיש בו חשיבות ולא שסתם נסעו בגלל העונש; שה' לא מעניש כנקמה, אלא כחינוך העולם, ולכן במכה יש גם תיקון בעולם. אולי גם נרמז שהם היו במדבר כדי שימותו דור יוצאי מצרים ויקום דור חדש שיהיה בו האומץ להילחם בארץ: ' … והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות. סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה' וכו' (ראב"ע; שמות יד,יג). לכן זה התגלה בגילוי של 42 מסעות שזו תוצאה של שבע כפול שש, שש זה כרמז לנשמה, שכשלומדים תושב"ע זה מגילוי הנשמה שלנו (שמתגלה בתורה) [וכן האדם נברא ביום השישי, והוא נברא בגדולה, וכן ה' נפח בו נשמה (שזה רמז לחיבור לקב"ה) ולכן כרמז בשש שיש באדם רוח בעלת מעלה], ושבע רמז לטבע העולם (שהעולם נברא בשבוע הבריאה) וכן לשבעת העממין, כרמז שרוחם של יוצאי מצרים היתה בלי כח להילחם נגד שבעת העממין בארץ, ולכן לא יכלו לעמוד במלחמה בדרך הטבע, ולכן היו ארבעים שנה במדבר כדי שיוחלפו. (לכן זה מתחיל במסעות לפני הגזירה ומסתיים במסעות שלאחר סיום הגזירה, ומסעות העונש באמצע; כרמז שהגזרה במדבר, מסעות העונש במדבר, זה כדי לשנות מדור יוצאי מצרים [שזהו המסעות הראשונים] לדור הכניסה לארץ [המסעות האחרונים]). לכן פעמים רבות פרשות מטות-מסעי מחוברות, לקשר בין המסעות שבמסעי (ומצוות ישוב א"י שמופיעה מיד: '"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" - על דעתי זו מצות עשה, היא יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה' וכו' [רמב"ן; במדבר לג,נג]) לכיבוש ונחלת הארץ, כמו שבני גד וראובן אמרו שיצאו חלוצים למלחמה בא"י, וכן למסופר בסוף הפרשה שנלחמו וכבשו (במדבר לב,לט-מב). אולי אפשר שציון המקומות בא ללמד כמה קשה שם (שצוינו המקומות כדי אדם ילך ויראה זאת ויבין), ובכ"ז בנ"י לא התלוננו והלכו אחר ה', שזהו תיקון לחטא המרגלים שהלכו והוציאו דיבה על שה' הביאנו אל הארץ (וכן כנגד חטא המרגלים, במסעות המקומות באמת רעים כנגד שהמרגלים שיקרו על א”י ואמרו שהמקום רע). לכן פרשות מטות מסעי מחוברות הרבה פעמים, כרמז שזה תיקון לחטא שנעשה מדיבור המרגלים שהיו נשיאי ישראל (במדבר יג,ב), ולכן מחובר למטות שמתחיל בנדרים (שזהו בדיבור) שמשה אמר לראשי המטות ("וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל" וגו' [במדבר ל,ב]. ובפרט להסברו של מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ['תורת המקרא' פרשת מטות אות א] שזה נאמר לראשי המטות כי אצלם יש חומרה יתרה במה שמדברים, שזה מחייבם, זה רומז לחומרה במה שאמרו המרגלים [שהיו מראשי המטות] נגד הארץ). לכן המסעות קשורות לדין שבת (דין אהל) כמו שאומר מרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א, כרמז שבתיקון חטא המרגלים, כשיש חיבור חזק לא"י כראוי אז באה הגאולה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד", כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז), שזה נרמז בשבת שקשורה לגאולה כשמקושרים אליה חזק, כששומרים אותה כהלכתה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב). לכן מסעי יוצא בשלושת השבועות, כרמז לדרך ליציאה מהגלות אל הגאולה השלמה, יהי רצון שנגאל בשלמות בקרוב. אכי"ר.