בעשרת הדברות גנוזה כל התורה: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). התורה מתייחסת לכל המציאות בעולם, לתקנו ולקדשו, להחיל ולגלות את שם ה' בכל דבר בעולם ('מהו "כִּי לִוְיַת חֵן"? אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך' וכו' [דברים רבה ו,ג]), לכן היא קשורה לקיום העולם, שנברא כולו בשביל גילוי שם ה', ולכן העולם נברא ע"פ התורה כיון שזה תלוי בזה: 'דבר אחר: אמון = אוֹמָן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך? מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב"ר א,א). לכן התורה היא נשמת העולם, ולכן כנגד עשרת המאמרות שהם שורש העולם – הבסיס שמעמיד את העולם כולו, כנגדו יש גילוי של עשרת הדברות (שבהם כל התורה): 'נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם' וכו' (פסיקתא רבתי, כא [שם מובא פירוט על כל דברה ומאמר]). התורה מתגלה בעולם דרך האדם שהוא עיקר הבריאה (שכל העולם נברא בשבילו, ולכן עומד עליו כעיקרו), שיש לו דעת ובחירה (כתוצאה מחלק אלוק שניתן בו), ולכן הוא מגלה את שם ה' בעולם; לכן זה מתגלה בתורה שהיא כנגד האדם – שיש בה רמ"ח אברים כנגד מצוות עשה ושס"ה גידים כנגד מצוות ל"ת וימות השנה: 'בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין, לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו ... ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקבל שס"ה יומי שתא' וכו' (זוהר ח"א קע,ב), שיש גילוי של התורה שחלה על האדם לגילוי שם ה' עליו, ויחד אתו גם מתגלה בכל העולם שיהיה עולם של גילוי ה', שנעשה בו רצון ה', ולכן גם מרמז על ימות השנה; ואף מודגש במדרש על ההשפעה על העולם: 'אמר רב אדא: מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה יש בתורה כמניין איברין שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם: עשה אותנו שתחיה בזכותינו ותאריך ימים. ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה כמניין ימות החמה, ובכל יום ויום שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת, צווחת ואומרת לאדם: גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה, אל תעבור בי את העבירה הזאת, ואל תכריע אותך ואת העולם כלו לכף חובה' (תנחומא "כי תצא" סימן ב). נראה שכיון שהתורה משפיעה קדושה שחלה על האדם, לכן נרמז כנגד זה שמתגלה באדם עשר רמות של טומאה (כנגד שהתורה באה לטהר את האדם מטומאה בעולם), שמתגלה כנגד עשרת הדברות (שבהם כל התורה): 'עשר טומאות פורשות מן האדם. מחוסר כיפורים, אסור בקודש ומותר בתרומה ובמעשר. חזר להיות טבול יום, אסור בקודש ובתרומה ומותר במעשר. חזר להיות בעל קרי, אסור בשלשתן. חזר להיות בועל נדה, מטמא משכב תחתון כעליון. חזר להיות זב שראה שתי ראיות, מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן. ראה שלש, חייב בקרבן. חזר להיות מצורע מוסגר, מטמא בביאה, ופטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הציפורים. ואם היה מוחלט, חייב בכולן. פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי, מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. ואם יש עליו בשר כראוי, מטמא במגע ובמשא ובאוהל' (משנה; כלים א,ה). כנגד "אנכי" זה מתגלה בנוגע באבר מן המת שיש עליו בשר כראוי, שמי שלא מחובר לקב"ה נחשב כעין מת – ' ... רשעים שבחייהן קרויין מתים' (ברכות יח,ב), וכן הקב"ה הוא מקור החיים. כנגד "לא יהיה" זה מתגלה בנוגע באבר שאין עליו בשר כראוי, שע"ז זה ריחוק מהקב"ה, אבל היו שהאמינו גם בה' וגם בע"ז, ולכן זה כעין מת אבל לא בשלמות מלאה (שאין עליו בשר כראוי). כנגד "לא תשא" זהו מצורע מוחלט, שהצרעת באה על לשוה"ר, ויש בלשוה"ר גם גילוי של כפירה: 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", וכתיב התם {ויקרא כה} "לצמיתות" ומתרגמינן לחלוטין' וכו' (ערכין טו,ב), שכך מרמז כנגד נשיאת שם ה' לשווא, שזה חטא בדיבור (כעין לשוה"ר), ויש בזה זלזול בגילוי שם ה' בעולם, שזהו בהזכרתם שמו לשווא, כעין שבלשוה"ר הוא ככופר בעיקר כי מזלזל בהשגחת ה' שרואהו שחוטא, שלכן מספר בסתר כאילו ה' לא רואהו. (וכן תיקון ללשוה"ר זה בלימוד תורה [שם], שזהו גילוי שם ה' בעולם בפינו, שכל התורה היא שמות ה' [גילוי רצון ה' בעולם שזהו גילוי שמו – התגלותו], ולכן זה קשור לנשיאת שם ה' לשווא, שזה ההיפך מזה). כנגד "שמור את יום השבת לקדשו" זהו מצורע מוסגר, שהוא מוסגר לשבוע כעין גילוי של שבת קודש; והמצורע חשוב כעין מת (נדרים סד,ב), שזהו כעין רמז לשבת שמעידה שה' ברא את העולם, שכך כעין כל מציאותו בעולם שה' ברא מתגלה בשמירת שבת קודש, ולכן מתגלה כעין מת במצורע. כנגד "כבד את אביך ואת אמך" זהו זב בעל שלוש ראיות, כעין רמז שהוא נולד מזרע הוריו, והולדתו נעשתה ע"י שיתוף של שלושה – אביו ואמו והקב"ה ('תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו' וכו' [נידה לא,א]). כנגד "לא תרצח" זהו זב בעל שתי ראיות, שמתגלה כעין שזרעו מת. כנגד "לא תנאף" זהו בועל נדה, שעשה בעילה אסורה. כנגד "לא תגנב" זהו בעל קרי, שלא תגנוב הכוונה לגניבת אדם ומכירתו, שזה כעין שמעביר את זרעו (שהיה אמור להיוולד ממנו אדם) לבטלה (כמו שהמוכר מעביר את האדם שגנב במקום להיות אדם חופשי עצמאי, נעשה משועבד לאחרים, שלא נשאר כאדם עצמאי שלשמו נוצר אלא כעין בטל מעצמיותו). כנגד "לא תענה" זהו טבול יום (שטבל ולא העריב שמשו), כעין שהשמש עדיין לא שקעה והעידה שהוא נטהר בכך (וכן בעדות משתמשים בדין לבירור האמת, ועל הדין הברור נאמר רמז בבוקר שמאיר: 'דרש ר' יאשיה ואיתימא רב נחמן בר יצחק: מאי דכתיב (ירמיהו כא, יב) "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק", וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין? אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו' [סנהדרין ז,ב]. לכן זה מרמז על שטבל ועדיין לא נגמר היום – לא העריב שמשו). כנגד "לא תחמד" זהו מחוסר כיפורים (שטבל והעריב שמשו ועדיין לא הביא את קרבנו), שמביא הקרבן מראה שמאמין שכל מה שיש לו זה מה', ולכן כעין זהו הבסיס ללא תחמוד, שיודע שהכל מה', ולכן ניתן לכל אחד מה שמגיע לו, ולכן אין לו לחמוד מה שיש לאחר.