'ויש לשאול למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים? ... ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסינן בפסיקתא [פסקא כ"ג] בשם רבי אליעזר בפסוק "דרשו ה' בהמצאו". דתניא: בעשרים וחמשה באלול נברא העולם. ולפי זה הא דתניא בגמרא דרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, על גמר ברייתו קא אמרינן, דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו באחד בתשרי. וגרסינן תו התם בפסיקתא: נמצא אומר בר"ה נברא אדם הראשון. שעה ראשונה עלה במחשבה, שניה נתייעץ עם מלאכי השרת, בשלשה כנס עפרו, בד' גבלו, בה' רקמו, בו' עשאו גולם, בז' זרק בו נשמה, בח' הכניסו לגן עדן, בתשיעית נצטווה, בעשירית סרח, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס. אמר לו הקב"ה: זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס; וכל זה אימתי? "בחדש השביעי באחד לחדש". ומכאן סמך למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים; ואף בשמים יש אות שמזל החדש הזה מאזנים, כי בו פלס ומאזני משפט לה'. ולפי זה הא דאמרינן בפרק ראוהו ב"ד (דף כז א): כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון? כמאן? כרבי אליעזר. על יצירת אדם קאמרינן, אבל בכ"ה באלול תחלת בריאת העולם הוא. ולכך נהגו בברצלונ"ה וגלילותיה להשכים באשמורות הבוקר בכ"ה באלול. ומיהו ה"מ כר"א אתיין, דאילו לרבי יהושע דאמר בניסן נברא העולם אין לזה ענין כלל ... אבל לר"י דאמר דבניסן נברא העולם אכתי הדרא קושיין לדוכתה למה נדון בר"ה יותר מבשאר ימים? ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם, ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה, שלפי שנתרצה הקב"ה ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות. לפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה, שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה; הרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל השם. ואפשר עוד, שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי, ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה. ובהכי אתי שפיר טפי דנקטינן כרבי יהושע דקי"ל כוותיה לגבי ר"א ... ולפי זה אין מקום לקום באשמורת בכ"ה באלול, ולפיכך נהגו בגירונ"ה וגלילותיה שלא לקום עד ר"ה. ומיהו יש מקומות שמקדימין באחד באלול, ויש סמך למנהגן לפי שבו התחילו מ' יום שנתרצה הקב"ה למשה' (ר"ן על הרי"ף; ר"ה ג,א). (הסבר נוסף לזמן ר"ה ע"פ שיטת ר"י, ראה ב'מועדי ישראל', 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם בכח ובפועל', למרן פאר הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). הר"ן מעמיד שבארבעים יום שקודם יוה"כ, כשמשה היה בסיני ובו נעשתה כפרה לעגל היה חילוק בין החודש הראשון לעשרה ימים האחרונים, שבר"ה החל הקב"ה להתרצות לישראל. אולי ע"פ זה אפשר להמשיך ולומר שאמנם משה עלה לקבל בשנית את התורה, כך שהיה בזה גילוי של כפרה לעגל (שפגם במתן תורה והביא לשבירת הלוחות, ועכשיו מקבלים חדש כתיקון והשלמה), אולם עדיין היה כעס אבל עם מחשבה וכיוון שעומד להתרצות, ולאחר חודש החל להתרצות ממש, והתרצה לגמרי ביוה"כ. לפי זה אולי אפשר להבין מדוע מתן תורה היה בגילוי של ארבעים יום דווקא, שזה מתחלק לחודש ועשרה ימים, כמו שהתגלה בפעם השניה של מתן התורה. וזה כיון שהתורה באה לתקן ולהעלות את האדם מחטאיו וקלקולו להיות דבק בקב"ה ולתקן את העולם; דבר זה מתגלה בחודש כרמז להתחדשות שמחזירים את האור לאחר הירידה וההגעה לחושך, כרמז לחזרה להארת אור הקדושה בעולם ("כי נר מצוה ותורה אור"), וכן ישראל נמשלו ללבנה (סוכה כט,א), לכן זה מרמז על חזרה למעמדנו המהותי שזהו להארתנו בתורה את העולם. ודבר זה שהוא מהותנו מתגלה בעולם ע"י תו"מ, שהם גנוזים בעשרת הדברות שקיבלנו (יר' שקלים ו,א); וכך יוצא סה"כ ארבעים יום למתן תורה. (שכך כעין בדומה בעליה השלישית, לאחר חודש, בר"ה, החל הקב"ה להתרצות שזהו כעין שישראל הגיעו לדרגה שראוי לקבל תורה ושיכופר חטא העגל, כעין התחדשו לאחר חודש; ועכשיו נישאר להתחבר לתורה שיכופר לגמרי, שזה בעשרת הימים האחרונים). אולי אפשר שבעליה השלישית בה התגלתה כפרה ע"י חיבור לתורה זה מגלה מה העניין של ארבעים יום שלכן יש בו גילוי כפרה ויש בו עניין לגילוי תורה, וכך אנו משתמשים כנגד זה לחזרה בתשובה בזמן זה (של העליה השלישית). שאפשר לומר זאת בכמה דרכים: זמן ארבעים יום הוא הזמן בו נוצר הוולד, שעד אז אינו נחשב כוולד ('המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד' [נידה ל,א]. 'אינה חוששת לולד - שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל מ' יום' [רש"י]). לכן כנגד זה מתגלה מתן תורה בארבעים יום, לומר שזהו מהותו של האדם, לזה האדם נוצר, כדי לתקן את העולם ע"י תו"מ; לכן יש בזה גילוי של תשובה וכפרה, מגילוי של תיקון העולם. דבר זה, של גילוי יצירת האדם ומתן תורה והקשר לתיקון העולם שזהו יעודו של האדם, נראה שנרמז בגמ': 'ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים, כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת' (מנחות צט,ב). 'נוצרה בארבעים - צורת הולד לארבעים יום במסכת נדה (דף ל.)' (רש"י). הרי שיש דימוי בין יצירת האדם ומתן תורה וגילוי נשמתו, כך שמרמז שיש קשר ביניהם. עוד אפשר שמובא: 'אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני' (סוטה ב,א). שמוכרז בשם ה' (בת קול) על גילויו המיועד שיהיה בעולם, ולכן כנגד זה מתגלה במתן תורה ארבעים יום כגילוי יעוד האדם בעולם, שזהו לשמור תו"מ שה' ציווה וייעד לנו (כעין כמו שהכריז בבת קול במתן תורה); לכן גם יש בזה קשר לכפרה, שמכריז שגילוינו בעולם בפועל קשור לתו"מ ולעשיית רצון ה' ולא לחטא ח"ו. אולי גם ארבעים יום כרמז שהתורה שנמסרה לנו עם גילויים של עשרת הדברות מיועדת לתיקון וקידוש העולם שהתרחב בבריאתו ממקום המקדש לארבע רוחות השמים (יומא נד,ב), וכך גם אנו מגלים בכל העולם את התורה ששיאה במקום המקדש שם הארון עם הלוחות (וכן ישיבת הסנהדרין) לכל העולם - לכל ארבע רוחות השמים. לכן מתגלה ירידת התורה לעולם בארבעים, כנגד גילוי עשרת הדברות וארבע רוחות שמים שיוצא (בכפול) ארבעים. לכן גם מתגלה בזה כפרה, שמלמד על תיקוננו את העולם מהקלקול והחטא. אולי לכן גם מתגלה בארבעים יום כעין רמז לחמשת חומשי התורה ולמספר שמונה שמרמז מעל הטבע הגשמי (שנברא בשבוע הבריאה), שע"י התורה אנו באים להעלות את העולם מגשמיותו שמביא לקלקול, להיהפך למקום לשכינת ה'; לכן נרמז בארבעים כרמז לשמונה וחמש (בכפול). אולי גם ארבעים רומז לנשמת האדם שהיא מעלת האדם שעל בסיסה התורה חלה בנו, לכן ארבעים כרמז למספר ארבע אמהות, שדרך האם עובר היהדות, ולכן קשור לתורה שמתגלה בעשרת הדברות שחלה על זה, ולכן מתגלה בארבעים כארבע כפול עשר.  וזהו כרמז ל"ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב,ז), שהנפיחה מרמז על סוד הנשמה שהיא חלק אלוק, שה' נפח בנו ממנו כביכול (ראה ברמב"ן); ממילא בזה יש את היסוד לקשר לתורה שהיא רצון וגילוי ה' שחל בנו. ונאמר "ויפח" שזה ארבע אותיות, ובחיבור לתורה - עשרת הדברות שנתנו לנו (שבהם כל התורה כולה), יוצא ארבעים. אולי גם "ויפח" גימטריה 104, כרמז בהעמדת המספרים (בסדר אחר) ל-40 ו-1, כרמז שעל גבי גילוי חלק ה' בנו, שזהו 1 כנגד הקב"ה שהוא אחד ואין בלתו, יש בנו חיבור לתורה שנתנה בארבעים יום. וכן כרמז באחד שע"י לימוד התורה נעשית אחדות מיוחדת עם הקב"ה. לכן זה קשור לכפרה, שמכריז על מעלתנו ורצוננו האמיתי, שזהו חיבור לה' וקיום רצונו כמתגלה בתו"מ. גם אפשר שארבעים יום כרמז לארבעים סאה שזהו כמות המים למקווה טהרה, שהתורה נמשלה למים (ב"ק פב,א), וכך התורה מטהרת: 'ומה מים מעלין את הטומאה לטהרה, כך דברי תורה מעלין את הטמא מטומאה לטהרה, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות"' (ילקו"ש רמז תתעג). לכן נרמז בארבעים יום לומר שהתורה מטהרת ומתקנת את העולם. ולכן זה מביא לכפרה, לכף זכות: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: למה נסמכו אהלים לנחלים, דכתיב (במדבר כד, ו) "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע" וגו'? לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות' (ברכות טו,ב-טז,א). 'אף אהלים - בתי מדרשות' וכו' (רש"י). לכן מתגלה בזמן זה של העליה השלישית לארבעים יום, סליחה וכפרה, וכך גם בכל הדורות. אולי גם מתגלה ארבעים יום בסיני בכל עליה, וסה"כ יצא 120 יום כנגד 120 שנה חיי האדם, לומר שהאדם נולד בעולם כדי לתקנו בחייו; וזה נעשה ע"י התורה שקיבלנו בהיותנו צאצאי האבות הקדושים שה' בחר, ולכן כעין מתגלה ארבעים בכל אחד (לכן מתחילה היה צריך להיות ארבעים יום כרמז לחיי האדם וכח האבות, אולם כיון שחטאו [שזה היפך מגילוי האבות] אז היה צריך להדגיש יותר את היותנו צאצאי האבות, ולכן אז התגלה שלוש עליות של ארבעים כנגד שלוש אבות).[כשהעליה הראשונה כנגד אברהם שהוא החל את גילוי התורה בעולם, ולכן אז קיבלנו את התורה במעמד מתן תורה. עליה השניה לכפרה כנגד יצחק שיש בו גילוי של כפרה בהיותו כקרבן עולה (ב"ר סד,ג), שבקרבן יש ענין של כפרה; וכן הוא מחובר במיוחד לא"י שיש בה כפרה: 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן"' (כתובות קיא,א), ובפרט שמתגלה בארץ עניין כפרה כמזבח, כמו שיצחק היה כקרבן וקשור לא"י: 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (שם). וכן ביצחק יש יותר חוזק של גילוי כפרה כמו שיהיה לעתיד לבא שרק הוא יטען לכפרה (שבת פט,ב). העליה השלישית כנגד יעקב שאז קיבלנו את התורה אלינו - לבנ"י צאצאי יעקב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד)]. לכן מתגלה בימים אלו כפרה כגילוי למהותנו ויעוד חיינו בהיותנו צאצאי האבות, שלכן נסלח לנו וקיבלנו את התורה (כמתגלה בארבעים יום אלו של כפרה ונתינת התורה לנו), וכך מתגלה בכל דור.