'הני חמשה "ברכי נפשי" כנגד מי אמרן דוד? – לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה. מה הקב"ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקב"ה זן את כל העולם כלו, אף נשמה זנה את כל הגוף. מה הקב"ה טהור, אף נשמה טהורה. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו' (ברכות י,א). אולי אמר דוד חמשה דברים כנגד הקב"ה והנשמה, כרמז לתורה, שהחיבור בין הקב"ה ונשמת האדם, שהיא חלק אלוק, מתגלה בעולם בגלוי ע"י תו"מ (שיש חיבור פנימי מצד מהות הנשמה, שהיא חלק אלוק, ויש חיבור חיצוני – במעשי האדם, שזה גילוי החיבור הפנימי גם למציאות החיצונית שבעולם הגשמי ע"י תו"מ). ה' מלא כל העולם, כנגד ספר בראשית (בו בריאת העולם) שה' הוא זה שברא את העולם. ה' רואה ואינו נראה, כנגד ספר שמות, שהמצרים שיעבדו את ישראל כאילו אין ה' שמשגיח – שלא ראוהו כלל (גם לא בתפיסה המחשבתית), אולם ה' משגיח וראה את מה שעשו והוציא את ישראל ממצרים (שאינו נראה אבל רואים את פעולותיו בעולם), שזהו בעקבות ראיתו: “וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב,כה), '"וידע אלקים" – נתן עליהם לב ולא העלים עיניו' (רש”י). הקב"ה זן את כל העולם זה כנגד ספר במדבר, שבנ"י היו במדבר וה' זן אותם במן בשלו ובבאר, ושמר על בגדיהם וכו'. הקב"ה טהור, כנגד ספר ויקרא, ספר עבודת המשכן, שהוא מקום שיא הטהרה. הקב"ה יושב בחדרי חדרים, כנגד ספר דברים שמשה אמרו סמוך לכניסה לארץ, שהיא שורשו של העולם, הפנים הנסתר של העולם, שממנו כל העולם מקבל חיות גשמי ורוחנית (שהם קשורים זה בזה, לכן ממקום המקדש שהוא מקום השכינה משם יוצא חיות לעולם הגשמי: 'אמר רבי ינאי: אפילו פלפלין נטע שלמה בארץ. וכיצד היה נוטען? אלא שלמה חכם היה והיה יודע עיקר משתיתו של עולם. למה? "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" ( תה' נ ב), מציון נשתכלל כל העולם כולו. כדתנינן: למה נקראת שמה אבן שתיה? שממנה הושתת העולם. והיה שלמה יודע איזה הוא הגיד שהוא הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין ומיד היו עושין פירות. שכן הוא אומר: "נטעתי בהם עץ כל פרי”. דבר אחר: "נטעתי בהם עץ כל פרי”. כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם, שנאמר: "יושבי על טבור הארץ" (יחז' לח יב). וממנה משתיתו של עולם יוצא, שנאמר: "מזמור לאסף א'ל אלקים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו" (תה' נ א). מנין? "מציון מכלל יופי אלקים הופיע” (שם שם ב). ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתייה לפני הארון, שממנה נשתת העולם. ושלמה שהיה חכם, עמד על השורשין היוצאין ממנה לכל העולם, ונטע בהם כל מיני אילנות ועשה פירות. לפיכך הוא אומר: "עשיתי לי גנות ופרדסים"' [תנחומא "קדושים" סימן י]). כך יש חיבור של האדם לקב"ה, שיוצא גילוי מנשמתו לגילוי שם ה' בעולם ע"י תו"מ, שבזה משבח את ה': '"כל עצמותי תאמרנה", אמר דוד: אני משבחך בכל אבריי ומקיים בהן המצות' וכו' (ילקו"ש נ"ך רמז תשכג); שכך: 'יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו'. (אפשרות אחרת, לומר שהכל ע"פ סדר [ולא כמו ששמנו ע"פ הכי קרוב בפשטות]; ש'זן את העולם', זהו כנגד ספר ויקרא, שמכח הקדושה חיה כל המציאות שבעולם [לכן מחורבן המקדש נעשה קלקול בעולם כולו: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות' (משנה; סוטה ט,יב)], ו'הקב"ה טהור' כנגד ספר במדבר, שהקב"ה הוא מקור הטהרה והוא משפיע כח לטהר את כל העולם מהקלקול ע”י תשובה והליכה כרצונו, כעין היפך משהתגלה במדבר שחטאו לה'). אולי אפשר שנאמר חמשה כנגד חמשה, שכך יוצא סה"כ עשרה, שזה כנגד עשרת הדברות (שהם שורש לכל התורה [יר' שקלים ו,א]); שהדברות מחלקות לחמש דברות מול חמש דברות, זה כנגד זה ('כֵּיצַד נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. כְּתִיב "אָנֹכִי ה' אלקיך", וּכְנֶגְדּוֹ "לֹא תִרְצָח"' וכו' [מכילתא, מסכתא דבחודש, פרשה ח (שמות כ,יב)]), כשהחמש הראשונות הם בין אדם למקום והשניות הם בין אדם לחברו, כך כאן כרמז כעין חמש בגילוי של גילוי ה', וחמש של גילוי באדם. כנגד "אנכי ה'" זהו שה' מלא כל העולם, שה' הוא היחיד והוא התגלה בעולם ביציאת מצרים שהראה בזה שהוא מלא כל העולם. כנגד "לא תרצח" זהו הנשמה שמלאה בגוף, שהרוצח פוגע באדם שמעלתו (על פני החיה והבהמה) זהו גילוי הנשמה שבו, שלכן הוא אדם. “לא יהיה” כנגד שה' רואה ואינו נראה, שלא רואים את ה' ולכן הולכים לעבוד ע”ז שרואים בה את כוחות הטבע. “לא תנאף” כנגד הנשמה שבאדם שרואה ואינה נראית, כרמז לראיה, שזהו שורש ללא תנאף, שזה ע"י שישמור על עיניו מלראות בנשים. “לא תשא” כנגד שה' זן את כל העולם, שהוא מקור החיים, ובנשיאת שם ה' לשווא, זה מראה על זלזול בשם ה', כאילו שאין לו השפעה בעולם (ראה 'בשערי הארץ', 'חומרתה של שבועת שווא', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). “לא תגנוב” כנגד שהנשמה זנה את הגוף ומחיה אותו, להבדיל מהגונב שעושה זאת כיון שמבטא שכביכול אין לו מספיק לזון משלו שלכן אפילו גונב את חברו בשביל מזונו; וזה עוד יותר חמור בהיותו גונב אדם שיש בו נשמה שזנה אותו. "זכור” כנגד שה' טהור, שכך משפיע בעולם כולו טהרה, שמתגלה בשבת קודש, שהגשמי כולו מתקדש בצרכי השבת (ושבת היא כנגד הבריאה, שה' בראה כדי שיתגלה בה טהרה ולא חטא ח”ו). “לא תענה” כנגד שהנשמה באדם טהורה, ובעדות שקר הוא משתמש בדיבור שהוא תוצאה של הנשמה (שמביאה דעה ודיבור) לרעה, היפך מטהרתה. “כבד" כנגד שה' יושב בחדרי חדרים, כנמצא עם אביו ואמו בנסתר: 'ת"ר: שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' (קידושין ל,ב). “לא תחמוד” כנגד הנשמה שנמצאת בחדרי חדרים, בהסתר באדם, כעין שאדם חומד שזה נמצא אצלו בסוד בליבו פנימה בלי שנודע לאחרים. אולי כנגד העשרה דברים שיוצא מחיבור הקב”ה והנשמה, מתגלה במקדש עשרה דברים של נס שזה גילוי שם ה' (שפועל מעל הטבע, ומראה בזה את גילויו) שהם לטובת ישראל, כך שמראה על חיבור בין הקב”ה והנשמה: 'עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים' (אבות ה,ה. ראה בהרחבה ב'אבות לבנים' על המשנה זו, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לא הפילה אשה מריח בשר הקודש – זה כנגד שה' מלא כל העולם, ולכן שומר אף על חיי הוולד בבטן. לא הסריח בשר הקדוש מעולם – זה כנגד הנשמה שמלאה את הגוף, וכך הגוף חי ואינו מסריח מריקבון של הגופה (כמו כשמת), כעין שבבשר הקודש התגלה שאינו מסריח כאילו הוא חי. לא נראה זבוב בבית המטבחים – כנגד שה' רואה ואינו נראה, שזה עניין ראיה, כך רואה את מקום המקדש ושומרהו ולכן לא נראה בו זבוב. לא ארע קרי לכה”ג ביוה”כ – זה כנגד הנשמה שאינה נראית, כך כנגדו התגלה בכה"ג אי ראיה – שלא ראה קרי (וזה קשור לנשמה, שלא נולד מזה וולד, כך שלא נכנסה בו נשמה). לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה – כנגד שה' זן את העולם כולו, שזה גילוי בגשמים, שנעשה ע”י הגשמים שמזינים את העצים והחיות והאדם, וכך העולם כולו חי (ובפרט בגשמים יש גילוי יד ה' שזן את העולם, שמפתח של גשמים לא נמסרו ביד שליח: 'אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים' וכו' [תענית ב,א]). לא נצחה הרוח את עמוד העשן – זה כנגד הנשמה שזנה את האדם, שזהו גילוי של רוח, שהיא המחיה את האדם. לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים – כנגד שה' טהור, שאין בו גילוי של טומאה ופסול, שכך גם מונע שיפסלו, משאירם בכשרותם שיהיה גילוי כעין טהור וכשר לה'. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים – זה כנגד שהנשמה טהורה, שכך הנשמה השפיעה שהאדם מתוך התרוממות הרוח לא הרגיש שצר לו המקום. לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם – כנגד שה' יושב בחדרי חדרים, הוא נסתר, כך כעין הנחש והעקרב מקומם בהסתר (שמתחבאים מאחורי אבנים וכדו'), ולא הזיקו כי ה' נסתר ולכן מונע מהם את השורש הרע שבהם שנמצא בפנימיותם (בהסתר פנימה) ולכן אינם רוצים להזיק, וכך לא מזיקים בצורה חיצונית. לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים – שלא אמר שאינו יכול לדור, כעין רמז כנגד הנשמה שהיא יושבת בחדרי חדרים, כך משפיעה על הישיבה של האדם בירושלים, שסובייקטיבית לא הרגיש שצר לו המקום לשבת בירושלים (שזהו בפנימיותו, שלא הרגיש בפנימיותו שצר לו, אע”פ שמהצד החיצוני כן היה המקום צר).