"שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך" (הושע יד,ב). 'דבר אחר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך". דרש רבינו הקדוש: גדול (כחו) [כחה] של תשובה, שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה מיד היא עולה, (לו) [לא] עד עשרה מילים ולא עשרים ולא עד מאה, אלא עד מהלך חמש מאות שנים, ולא עד הרקיע הראשון אלא עד רקיע (השני) [השביעי], ולא עד רקיע (השני) [השביעי] אלא שהיא עומדת לפני כסא הכבוד. כן הושע אומר: "שובה [ישראל] עד ה' אלקיך"' (פסיקתא רבתי, מד). המדרש מביא בשם רבי יהודה הנשיא על מעלת התשובה שעולה אפילו ע"י הרהור בלב עד לפני כסא הכבוד; אולם מדוע נקט כמה וכמה מספרים? (אולי ע"ד הרמז עיקר הפס' הוא שיחזור בתשובה לה', ולכן כעין בקיצור: “שובה עד ה' אלקיך בעונך" שזה בגימטריה 627 ועוד 3 מילים שעליהם דולג [ישראל, כי כשלת], זהו עוד 3, סה"כ 630 שזהו שאמר במספרים: 10,20,100,500 סה"כ – 630.) אולי נקט רבי בששה דברים: 10,20,100,500 רקיע שביעי וכסא הכבוד (רקיע ראשון וחמש מאות שנה זה אותו דבר: 'מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה' [חגיגה יג,א]; וכן כך משמע מפשט המדרש שמדבר על חמש מאות שנה ועל זה אומר שלא רק עד הרקיע הראשון) כנגד ששת ימי המעשה, שבהם מתגלה המציאות החומרית בעולם, שבה האדם חוטא ועליו שב בתשובה, ועל זה אומר שתשובתו מתקבלת עד ה'. כנגד יום ראשון אמר עשרה מילים, כרמז לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, שבראשון היה היסוד של הכל ('וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו. הוא שכתוב "אֵת הַשָּׁמַיִם" לרבות תולדותיהם, "וְאֵת הָאָרֶץ" לרבות תולדותיה' [רש”י; בראשית א,יד]), וכן בו יש מאמר מיוחד מבין עשרת המאמרות – "בראשית". וכן בו נברא האור, אור הקדושה שמאיר את כל העולם, את כל הבריאה שנבראה בעשרת המאמרות. כנגד יום שני אמר עשרים כרמז לשנים שהתחלקו בבריאה (ולכן כרמז עשר כרמז לבריאה, ובגילוי של שנים כרמז לפיצול לשנים), שזהו שהתחלקו הרקיע והמים. מאה כרמז ליום שלישי בו התגלתה היבשה שעליה אדם חי, וחיי אדם הוא כרמז במאה – 'בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם' (אבות ה,כא). (וכן בו נבראו העצים, שהאדם משול לעץ וזה נאמר בהקשר לאיסור כריתת העץ, שזה כעין רמז למיתת האדם שמשול לעץ [שבן מאה כאילו מת]: “כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" [דברים כ,יט]). חמש מאות – עד הרקיע, כרמז ליום רביעי בו נתלו השמש והירח והכוכבים ברקיע השמים: "ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים" (בראשית א,יד). רקיע שביעי כרמז ליום חמישי בו נבראו העופות, שהעופות כרומז לעוף גבוה למעלה, והעופות בסוגים השונים עפים בגבהים שונים, זה גבוה מזה, כעין שהרקיעים הם כמה רקיעים בשמים זה מעל זה, כעין שעולה בתשובתו מעלה מעלה ברקיעים. כסא הכבוד כנגד יום שישי בו נברא האדם שמייצג את שם ה' בעולם, ואף ניתן בו צלם אלקים – ניצוץ אלוקי, ולכן כרומז לכסא הכבוד של ה'. אולי גם בא לומר שזה תשובה על מה שחטא, ולכן זה מתגלה כנגד התושב"ע שבה נאמרו הפרטים כיצד לקיים את התו"מ. כנגד סדר זרעים שזהו (ברובו) המצוות התלויות בארץ, אמר עשרה, כרמז לא"י שיש בה עשר קדושות (משנה; כלים א,ו-ט); וכן יש בסדר זרעים דיני מעשרות, שזה אחד מעשר. כנגד סדר מועד אמר עשרים כרמז שהשבתות והחגים הם זמן שכעין מעל הטבע הגשמי, ולכן אמר עשרים כעין פעמיים עשר, שעשר כנגד המאמרות של הבריאה, ובשבת ויו"ט אנו כעין מעלים את העולם החומרי לקדושה (שמשתמשים בגשמי לקדושה באכילה ושתיה וכו'), ולכן כעין גילוי של עשר פעמיים כנגד עליית העשרה מחומרי לגילוי קדושה. אולי גם עשרים נשמע כמו עשירים, שזה קשור לכבוד השבת שמעשרת: 'בעא מיניה רבי מר' ישמעאל ברבי יוסי: עשירים שבא"י במה הן זוכין? … ושבשאר ארצות במה הן זוכין? א"ל: בשביל שמכבדין את השבת' וכו' (שבת קיט,א). מאה כנגד סדר נשים, שאדם שאשתו לא יולדת עשר שנים צריך לגרשה (ובזמנים עברו יכל במקום לגרשה לקחת אשה נוספת), ולאברהם נולד משרה את יצחק בגיל מאה, כך שאז היה בהם גילוי של חיבור שלם, שמביא ילדים לעולם (שאין את הניתוק ביניהם, שאשה שלא יולדת צריך לגרשה), לכן נרמז במאה. חמש מאות – עד הרקיע, כנגד סדר נזיקין, שאדם צריך ליזהר שלא להזיק לחברו בכל מקום ובכל דבר שנמצא בעולם (שזה בכל העולם עד הרקיע), ואם הזיק עליו לשלם. רקיע שביעי כנגד סדר קדשים, כרמז שמעלה את הקרבנות (והעולם) לה' מעלה המעלה. כסא הכבוד כנגד סדר טהרות, כרמז לפס' שנאמר שראו את כסא הכבוד, וראו זאת כטוהר: “ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (שמות כד,י). 'וטעם "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" – הוא הכסא. וביחזקאל: "כמראה אבן ספיר" (יחזקאל א׳:כ״ו) … וטעם "וכעצם השמים לטוהר" – שהיתה לבנת הספיר זכה וטהורה כעצם השמים' וכו' (ראב"ע).