'ר' חנניא בן דוסא אומ': אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה. אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי. גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם. עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז"ל, שנ' "איש בעל שער" וכו'. קרניו של איל - של שמאל שתקע בו בהר סיני, שנ' "ויהי במשוך בקרן היובל", ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנ' "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה' למלך על כל הארץ"' (פרקי דר"א, לא). רחב"ד רמז באיל של העקידה שיש ממנו גילויים במזבח וכו'. ראה 'לזמן הזה', תשרי, 'נאמן עלי אבא', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמסביר שבא לומר שהעקידה הטביע בישראל כוחות מיוחדים שהתגלו במשך הדורות. המזבח זהו מסירות הנפש בישראל, כינור דוד זהו ההתרפקות על ה' ואהבתו, אליהו זהו הרצון להגשמת רצון ה' בעולם, והקרנים זהו מעמד הר סיני וגאולת ישראל; שכל אלו קשורים לעקידה. אולי אפשר שלמד חמשה דברים כנגד שיש בדבר ה' לאברהם כעין חמשה: '"ויאמר קח נא את בנך", אמר ליה: אי זה בן? אמר ליה: "את יחידך". א"ל: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. א"ל: "אשר אהבת". א"ל: שניהם אני אוהב. א"ל: את אשר אהבת הרבה. א"ל: וכי יש גבול במעים? א"ל: "את יצחק"' (תנחומא "וירא" סימן כב). כך שיש לבירור העקידה חמשה בירורים (בנך, יחידך, אשר אהבת, שאהבת הרבה, יצחק) לברר את מי לקחת ("קח"), לכן כנגד זה נעשה מהאיל חמשה דברים שכביכול נלקחו ממנו. רחב"ד מדגיש שזה האיל שנברא בין השמשות, כרמז שהוא קשור לגילוי לכלל העולם שנברא (שזהו גילוי שנברא בין השמשות). לכן נראה שבא לרמז שבכח העקידה יש כנגדה את מתן תורה; עשיית דבר ה' של אברהם נטעה בנו את הגילוי של עשיית דבר ה', כח לגילוי תורה בנו. לכן זה נעשה בניסיון העשירי כרמז לעשרת הדברות שהם דבר ה', והם כוללים את כל התורה ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה, הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א]), שבניסיונות נטע בנו את יסוד קבלת התורה. לכן מדגיש רחב"ד שזה איל שנברא בין השמשות, כרמז שהוא מוקרב בעקידה ויש אז גילוי לתורה, לתיקון כל העולם. לכן מתגלים בו דברים חשובים בקדושה בעולם, ויש בהם כרמז על כלל התורה (שגנוזה בעשרת הדברות), ומרמזים על החומשים. הגידים שמהם עשרה נבלים, כרמז לספר בראשית בו נברא העולם בעשרה מאמרות, והוא נברא כדי לגלות בו את שם ה', שזהו תפקידנו: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא), שזהו כרמז בדוד מחבר תהלים, כרמז לסיפור תהילות ה' בעולם. שופר שמאל בו תקע ה' בהר סיני רומז לספר שמות בו מסופר על מתן תורה. אפרו של האיל שהוא יסוד שע"ג המזבח הפנימי כרומז לספר ויקרא בו נאמר בפרשת אחרי מות על סדר יוה"כ שעליו נאמר "וכפר אהרן" וגו': "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא לה'" (שמות ל,י). '"וכפר אהרן" - מתן דמים. "אחת בשנה" - ביום הכפורים הוא, שנא' באחרי מות (ויקרא יז) "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו". "חטאת הכפורים" - הם פר ושעיר של יום הכפורים המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו. "קדש קדשים" - המזבח מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת' (רש"י). עור האיל שהוא אזור מתניו של אליהו כרמז לספר במדבר, שמה שנאמר "אזור עור אזור במתניו" זה נאמר בהקשר לתיאורו ע"י שליחי המלך, כשמתארים אותו למלך כחלק מאמירתם שאליהו פגשם, שהלך אליהם כמוספר קודם; וכן מובא בפס' קודם: "וידבר אלהם מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם" וגו' (מ"ב א,ז), שעל זה ענו "ויאמרו אליו איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו" וגו'; כך כעין רמז שזה קשור להליכתו של אליהו, כעין רמז כאן שעור האיל קשור לספר במדבר בו מסופר על בנ"י בהליכתם במדבר (וכן על חטאיהם במדבר, כעין אליהו שנילחם נגד חטאי ישראל). קרן ימין שבו עתיד ליתקע בקיבוץ גלויות, זה כנגד ספר דברים שהוא לקראת הכניסה לארץ, חזרתם של ישראל מגלות מצרים והמדבר לא"י, כעין תקיעת השופר להגעה לא"י מהגלויות לעתיד לבא. אולי גם רמז לתורה, שהיא נעשית ע"י חלוקה לשלוש: 'אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא: מאי דכתיב (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך"? אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם", לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד' (קידושין ל,א). שבמקרא יש תנ"ך, שזהו מזבח שרומז לקרבנות זהו רמז לתורה בה נאמר רבות על הקרבנות; וכן במזבח הפנימי מקריבים ביוה"כ, היום בו הובאה אלינו התורה - ירידת הלוחות השניים (וכן המזבח סמוך לקה"ק שם היו הלוחות וס"ת). נבלי דוד רומז לכתובים, שספר תהלים נאמר ברוה"ק שזה גילוי של דרגת הכתובים, ותהלים מופיע בכתובים. אזור עור של אליהו רומז לנביאים, שאליהו היה נביא ונכתב בנביאים. שופר מתן תורה מרמז על נתינת התורה, שהובאה יחד עם התושב"ע, לכן זה מרמז למשניות שהם מסורת התושב"ע מדורות קודמים שבא אלינו, מהנאמר בסיני. שופר הגאולה רומז לתלמוד, שכל גלות באה עם ההלכות והמנהגים שלה, בצורה שלמדו במקומם, כך שזה רמז לתלמוד. אולי גם כרמז שבעקידה נעשה גילוי תיקון לכל הדורות, ולכן יש בקרניו גילוי למתן תורה שזהו היסוד לתיקון העולם (שבתורה מתקנים את העולם; וכן העולם נברא בכפוף לקבלת התורה, שיתקיים אם יקבלו את התורה [שבת פח,א]; וכן העולם נברא ע"פ התורה [ב"ר א,א], שכל זה בשל שהעולם מיועד להיות לגילוי שם ה' ע"י התורה, כיון שהיא מתקנת את העולם), וכן גילוי של הגאולה לעתיד לבא שאז מתגלה בעולם שכבר מגיע לתיקונו. ותיקון העולם קשור לעמודי גילוי הקדושה בעולם, שהם שלושה: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). לכן מתגלה בעקידה כנגדם, כרמז לגילוי התיקון בעולם: אפר העקידה קשור למזבח, שזהו 'העבודה'. הגידים לנבלים של דוד כרמז למלכות, שדוד הוא יסוד מלכות בית דוד, ובמלכי ישראל מתגלה חסד, כמו שאמרו הגוים: "ויאמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם" (מ"א כ,לא); ואולי עשרה נבלים כרמז למעשרות, שזהו מעשי חסד, שזהו 'גמ"ח'. העור שנעשה לאזור עור של אליהו הנביא, שהיה הולך ונלחם בע"ז בישראל, זהו גילוי של תורה שהיא היפך מע"ז ('"מן הדרך אשר צויתי אותם ללכת אחרי אלהים אחרים" - מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' [ספרי; דברים יא,כח]), והיה מחזיר את ישראל לתו"מ, שזהו 'התורה'. (או שאליהו לבוש באזור עור מרמז על חסד, כנתינת בגד לעני, וכלל הנביאים ביקשו רחמים על ישראל, שה' יעשה חסד וירחם, ולכן זהו חסד; ובדוד מתגלה עשרה נבלים, עשרה כנגד עשרת הדברות, ונבל בו מנגנים ביחד עם אמירת תהלות ה', שזה רומז לתורה שנאמר עליה ביטוי של תהילות: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" [ישעיהו מג,כא]). שכך רומז לתיקון העולם ע"י יסודות העולם, וזה נעשה ע"י קבלת התורה, ובסוף יביא לתיקון השלם; ולעקידה יש חלק בתוך חשוב ומרכזי בכל זה. או שרומז שהעולם מתקיים ששת אלפים שנה: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' וכו' (סנהדרין צז,א). בשנות התוהו לא שמרו תו"מ אבל הקריבו קרבנות, שזהו רמז באפר שביסוד המזבח הפנימי, שעל מזבח מעלים קרבנות (וזה מזבח הפנימי שעליו כמעט שלא נותנים דם קרבנות, כרמז שבאותם דורות כמעט שלא היו מי שהקריבו לה'); וזה אפר, שבסתם אפר אין חשיבות, כרמז שכך גם באותם דורות לא היה חשיבות אלא תוהו. עשרת הנבלים של דוד זה כרמז לשנות התורה, שזהו עשרה כרמז לעשרת הדברות, ונבל שמשמיע קול לליווי שירה כרמז לתורה שנאמר עליה "תהילתי". אליהו רומז לימות המשיח, שהוא קשור להכרזת הגאולה, וזה באזור עור, כרמז שבקיבוץ גלויות לובשים בגדיהם ובאים לארץ. וכל זה הוא שנות העולם שמיועד לגילוי שם ה', שזה נעשה ע"י התורה, שזהו קבלת התורה, וכן ע"י הגילוי בעם ישראל שחזרתנו לארץ זהו קידוש השם ("ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר אדנ'י ה' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדנ'י ה' בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" [יחזקאל לו,כ-כד]), לכן שני אלו נרמזים בקרנים, שופר שמשמיע בכל העולם את קידוש שם ה'. שכל זה, כל תיקון העולם קשור ביסודו בעקידה. לכן קוראים את העקידה ב(יום השני של) ר"ה, וכן העקידה מוזכרת בתפילת מוסף  של ר"ה (בזכרונות), וכן תקיעת השופר בר"ה קשור לעקידה, כיון שבזה מביא לרחמים ע"י זכות אבות, אבל גם אולי זה מזכיר את מהותנו ויעודנו ומעשינו בעולם, תיקון העולם (שנברא בר"ה ונידון בו), ובכך מביא לסנגוריה גדולה על ישראל בדין.