' … וכי מאחר דאיכא הלל הגדול, אנן מ"ט אמרינן האי? משום שיש בו ה' דברים הללו: יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. יציאת מצרים, דכתי' (תהלים קיד, א) "בצאת ישראל ממצרים". וקריעת ים סוף, דכתיב (תהלים קיד, ג) "הים ראה וינוס". מתן תורה, דכתי' (תהלים קיד, ד) "ההרים רקדו כאילים". תחיית המתים, דכתיב (תהלים קטז, ט) "אתהלך לפני ה'”. חבלו של משיח, דכתיב (תהלים קטו, א) "לא לנו ה' לא לנו". וא"ר יוחנן: "לא לנו ה' לא לנו", זו שעבוד מלכיות. איכא דאמרי: אמר רבי יוחנן: "לא לנו ה' לא לנו", זו מלחמת גוג ומגוג' (פסחים קיח,א). 'וכי מאחר דאיכא הלל הגדול - שמשובח יותר, כמו שפירש רבי יוחנן למעלה, משום דכתיב ביה "נותן לחם לכל בשר", אנן מאי טעמא אמרינן האי הלילא על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על הציבור לכשנגאלין?. חמשה דברים - דמיירי נמי בגאולה. ההרים רקדו כאילים - בשעת מתן תורה, דכתיב (תהלים סח) "למה תרצדון הרים" וגו'' (רשב"ם). (ראה במהרש"א שמביא על מעלת חמשת העניינים האלו). אולי חמשת אלו רומזים על חמשת חומשי התורה, כיון שהצרות באות עלינו בשל שאנו עוברים על התו"מ, לכן כשנגאלים מהם זהו כעין תיקון לגילוי תורה, ולכן מזכירים חמשה ענייני גאולה כרמז לחמשה חומשים: כשבנ"י יצאו ממצרים הם כעין התגלו בעולם כחדש (שעד אז היו מכוסים בשעבוד בתוך מצרים; ועכשיו יכולים להתחיל להתגלות בעולם כעם ה'), לכן זה כנגד ספר בראשית בו נאמר על בריאת העולם; וכן יציאת מצרים קשורה לאבות: "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד), לכן זה קשור לבראשית שזהו ספרם של האבות. קריעת ים סוף זהו סיום ההצלה מגלות מצרים, ולכן זה כנגד ספר שמות בו נאמר על גלות מצרים והגאולה ממנה (וכן מסופר על מתן תורה והמשכן, שזהו גילוי שם ה', שזה גם נרמז בקריעת הים שהיה בה התגלות שם ה' גדולה: '"זה א'לי" – בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' [רש"י; שמות טו,ב]). מתן תורה לא נפסק לגמרי, אלא השכינה עברה מההר למשכן (ומשם למקדש), ולכן זה נרמז בספר ויקרא שמדבר על המשכן. תחיית המתים זה כעין רומז על ספר במדבר בו מתו אנשי דור המדבר, ולכן כרמז על עניין מתים; וכן כרמז שיש מחלוקת האם מתי דור המדבר יקומו לתחיה, ע”פ פס' שנאמר בבמדבר: 'ת"ר: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (במדבר יד, לה) "במדבר הזה יתמו ושם ימותו" - "יתמו" בעולם הזה, "ושם ימותו" בעולם הבא; ואמר (תהלים צה, יא) "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי", דברי ר"ע. ר"א אומר: באין הן לעולם הבא, שנאמר (תהלים נ, ה) "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח"; אלא מה אני מקיים "אשר נשבעתי באפי"? באפי נשבעתי וחוזרני בי' (סנהדרין קי,ב). חבלו של משיח זה לעתיד לבא, כשבנ"י יחזרו לארץ, שזהו מלחמת גוג ומגוג בארץ, וכן סיום שעבוד מלכויות וחוזרים לארץ, לכן זה רומז לספר דברים שהוא לקראת הכניסה לארץ. (אולי לכן סידרו זאת בגמ' בסדר שאינו לפי סדר הזמנים, שתחיית המתים היא אחרי חבלו של משיח, והובאה לפניו [וכן בסדר ההלל ובספר תהלים מובא הפס' של תחיית המתים אחרי הפס' של חבלי משיח], אולי זה משום שרמזו לסדר של החומשים. אמנם אפשר ששמו את חבלי משיח אחרון כיון שבזה יש מחלוקת למה הכוונה, ולכן הובא אחרון שאינו ברור לגמרי כמו הקודמים). אולי אפשר גם שההלל הרגיל נקרא הלל המצרי כדי להבדילו מההלל הגדול: 'הללא מצראה - הלל שאנו קורין בפסח, לפי שיש הלל אחר הקרוי הלל הגדול קורין לזה הלל המצרי' (ברכות נו,א). אולם אולי גם כרמז שבהלל הזה יש רמז לגאולה ממצרים, שנאמרה בחמש לשונות (“והוצאתי ... והצלתי … וגאלתי … ולקחתי ... והבאתי" וגו' [שמות ו,ו-ח]. אמנם בדר"כ מופיע ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות גאולה, אולם ראה ב'תורת השבת והמועד' מאמר 'הכוס החמישית', את הסברו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), וגאולת מצרים היא השורש לכל הגאולות שלנו, ולכן מתגלה בכלל הגאולות שאנו מודים בהלל המצרי. יציאת ממצרים היתה במכת בכורות, שזהו לשון “והצלתי” (ראה במלבי”ם על הפס'). קריעת ים סוף זהו לשון “וגאלתי”. מתן תורה זהו לשון “ולקחתי”. לשון “והבאתי” זהו הביאה לא”י, ולכן רומז לתחיית המתים שכולם יקומו בארץ (כתובות קיא,א) [שגם הצדיקים שקבורים בחו”ל יקומו דווקא בארץ, שיתגלגלו במחילות ויקומו בארץ]. חבלו של משיח זהו הצרות והקשיים שיהיו אז, עד כדי כך שהיו בחז”ל שאמרו: 'אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר רבה: ייתי ולא איחמיני' (סנהדרין צח,א); זה כנגד הלשון הראשונה “והוצאתי” - הפסקת השעבוד הקשה (כשהחלו המכות), כרמז להצלה מהצרות הקשים של חבלי משיח (מצרים גם מרמזים על כל המיצרים לישראל). אולי גם אפשר שבגאולה מצרה אנו מודים לה' ומקדשים בכך את העולם (שגאולת ישראל זהו קידוש שם ה', כיון שאנו מייצגים את שם ה' בעולם), והעולם מורכב ממקום זמן ואדם, ולכן כרומז עליהם. מקום נרמז בגילוי של הגלויות שמהם אנו נגאלים, שכל משעבד היה שליט במקום אחר. הזמן מתגלה כנגד זמני הקודש בישראל, שנקבעים ע”י קידוש החודש שלנו, ומציינים זמנים מיוחדים, ולכן מרמז על זמן שמתגלה בנו (ואף נראה שמכח זמני הקודש יש השפעה לגאולה שמביאה גילוי זמן קודש – זמן הודאה לה'). אדם מתגלה כנגד רוחניות האדם. הגלויות הם חמשה, גלות מצרים ועוד ארבע גלויות שבמשך הדורות, שמלכו ממקומות שונים: יציאת מצרים זהו כנגד יציאת מצרים. קריעת ים סוף כנגד גלות בבל שבאה להזיק לישראל בצורת גלות מהארץ (ראה על הגלויות ב'לזמן הזה', כסלו, 'וחושך זו יון', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א), ולכן זה מתגלה כקריעת ים סוף שהמצרים רדפו אחרינו כדי להחזירנו למצרים, שלא נלך לא"י. מתן תורה מתגלה כנגד יון שרצתה להעביר את ישראל על דתם. תחית המתים כנגד פרס ומדי, שהמן רצה להרוג את כל היהודים, וכבר נגזר על כולם למות, ובמקום זה כעין קמו לחיים חדשים – נעשו חשובים. חבלו של משיח זה כנגד מלכות אדום, שבסופה זהו חבלו של משיח. זמני הקודש (שאנו מקדשים – לא כולל שבת שמקודשת מצד עצמה, ולא כולל ימי שמחה מדרבנן כחנוכה ופורים) הם: שלושת הרגלים (שמיני עצרת קשור לסוכות) ור”ה ויוה”כ. פסח זהו יציאת מצרים. סוכות זה כנגד ניסי המדבר, ולכן כעין נרמז בקריעת ים סוף שהיתה נס בזמן הליכתם של ישראל ממצרים (אמנם זה לא בדיוק כמו זמן המדבר אולם זה כעין מרמז עליו), והשכינה נגלתה בקריעת הים כעין שהיתה במשכן בזמן המדבר (וכן קריעת הים היתה כשהמצרים רדפו אחר ישראל כדי למנוע מישראל ללכת לא”י, וסוכות קשור לא”י, ראה 'לזמן הזה', תשרי, 'סוכות וא”י', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). שבועות זהו חג מתן תורה (לעמקות ראה ב'תורת המועדים', 'חג שבועות כחג התורה', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א). בר”ה ויוה”כ נידונים על העתיד לכן הם כנגד העתיד (ואף בהם היה ראוי לומר הלל, אלא שלא ראוי לומר כשספרי חיים ומתים פתוחים: 'דאמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?' [ערכין י,ב]): ר”ה כנגד תחיית המתים, כיון שבו נאמר בפס' שנעשה עצמו כעין חדשים ('"ועשיתם עולה לה'” (במדבר כ"ט ב'). ובמקום אחר הוא אומר "והקרבתם עולה לה'” (שם), וכאן "ועשיתם"? אמר רבי יצחק: למה "ועשיתם"? אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עשו תשובה באילו עשרת הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, ואני מזכה אתכם ביום הכיפורים (בורא) [ובורא] אתכם ברייה חדשה' [פסיקתא רבתי, מ]), לכן מרמז על תחיית המתים שנקום חדשים. יוה"כ כנגד חבלי משיח, שיש בהם צרות, שכך ביוה"כ אנו מתענים בחמשה עינויים. האדם מתגלה בעולם בהיות בו חמשה חלקים – נר"ן ח"י. הנפש היא החיות של האדם, שזהו כנגד יציאת מצרים, שיצאנו משעבוד גופנו ועכשיו אנו יכולים לפעול ולעשות את רצון ה'. רוח כרמז לקריעת ים סוף, שהרוח קשורה לרגשות, שכך בנ"י התלהבו בקריעת הים ואמרו את שירת הים. נשמה קשורה לשכל, ולכן זה כנגד מתן תורה בו קיבלנו את התורה שאותה אנו לומדים בשכל. חיה יחידה זה נסתר מאיתנו, ולכן זהו כעין רמז על העתיד לבא, שזהו חבלו של משיח ותחיית המתים שאנו לא ממש מבינים זאת כי זה עוד לא היה; כשתחיית המתים עוד אפשר לשער שהמתים פשוט יקומו, ולכן זה כעין רמז בחיה שעוד יש קצת תפיסה של רצון מזה (וכן כעין רמז שאנו רוצים שהמתים שנפטרו לנו יקומו, כך שיש בזה גילוי רצון), ואילו שיעבוד מלכויות אין לנו מושג מה יהיה אז בדיוק ולכן זהו כעין היחידה. או שנפש נרמז ביציאת מצרים, שכעין נעשה נופש מהשעבוד (כעין "שבת וינפש" בבריאת העולם). רוח כרמז כנגד קריעת ים סוף שהרוח קרעה את הים (“ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" [שמות יד,כא]. ראה ברמב"ן). נשמה כנגד מתן תורה, כעין רמז שנשמה נשמע קצת כמו "נשמע" שנאמר במתן תורה ("נעשה ונשמע"), וכן שמענו את ה' אומר את עשרת הדברות (ראה 'תורת המועדים' מאמר 'עשרת הדברות', שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מברר מה שמעו בעשרת הדברות); וכן התורה היא נשמת העולם. חיה נרמז בתחיית המתים שהאדם קם לתחיה, שזהו כרמז בשם ל'חיה'. יחידה נרמז בחבלי משיח שבאים לברר את העולם כולו לה', שהוא היחיד, ולכן מרמז ליחידה.