ד. לְמַעְלָה בדרגת הטומאה מִן הַזָּב, זָבָה, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת מי שבּוֹעֲלָהּ. לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה, מְצוֹרָע, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְבִיאָה. היינו כשבא אל הבית, מטמא כל משבבית, אפילו אם לא נגע בהם (רמב''ם. ועיין במשנה תורה (הל' טומאת צרעת פט"ז הלכה ג'). והר"ב. אליהו רבה. וכ"כ בספר כלי טהור). [וכל זה הוא בימי חלוטו אבל לא בימי ספרו]. לְמַעְלָה מִן הַמְּצוֹרָע, עֶצֶם ממת שהוא ישראל כַּשְּׂעוֹרָה, בגודל של שעורה. שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה. כלומר הנוגע בעצם נטמא וטמא לשבעה יממות מה שאין כן בשאר האבות שהזכרנו לעיל [אולם אינו מטמא באוהל (במסכת חולין (דף קכו:). ועי' בכלי טהור)]: חָמוּר מִכֻּלָּם, מכל האבות שהזכרנו לעיל. הַמֵּת, ישראל. שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְאֹהֶל, אם המת באהל, כל מה שיש באהל נטמא אפילו לא נגה בהם^ז. מַה שֶּׁאֵין כֻּלָּם כול שאר האבות שהזכרנו לעיל, מְטַמְּאִין:

ה. עֶשֶׂר טֻמְאוֹת כלומר עשר דרגות של טומאה (רמב''ם. ר"ע מברטנורא. יכין. אליהו רבה. מלא כף נחת): והם פּוֹרְשׁוֹת מִן גופו של הָאָדָם [עי' בהילכתא גבירתא אות ה']. ואלו הם מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, היינו אדם שנטמא, ושקעה השמש אחר שטבל. אבל עוד לא הביא את קרבנותיו שצריך להביא ביום הבא (כ"פ הערוך. רמב''ם. ר"ע מברטנורא. יכין. והכף נחת): אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ רוצה לומר שאסור לאכול קרבנות (רמב''ם. והיכין): וּמֻתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר. - שני (יכין): חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם, היינו אדם שנטמא ובכבר טבל במקוה, אבל עדיין לא שקעה השמש אחר שטבל במקוה (כ"פ הערוך. יכין. כף נחת. והמכ”נ): אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר. - שני (היכין): חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי, אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן. בקדש ובתרומה ובמעשר שני: חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה, היינו ישראל שבעל נדה. מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. כגון עשר מצעות זו על גבי זו, וכולן תחת הבעל נדה, בין שנגע בהן הבעל נדה, בין שלא נגע בהן, טמאין ומטמאין אוכלין ומשקין. ואף המצע התחתון טמא ומטמא אוכלים ומשקין (רמב"ם. ר"ש. ר"ע מברטנורא. יכין. תוספות יו”ט. מלא והכף נחת לעיל ב(פ"א משנה ג') ע”ש): חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, הוא שראה שכבת זרע כבר שני פאמים מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, אפילו לא נגע בהם (היכין): וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, היינו מי מעין. אבל שאר כל הטמאים סגי להו במי מקוה רגיל ולא צריכים מי מעין (המלא כף נחת) וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. רָאָה שָׁלשׁ, הוא שראה שכבת זרע כבר שלש פאמים. חַיָּב בַּקָּרְבָּן. חָזַר לִהְיוֹת מְצוֹרָע מֻסְגָּר, שהסגירו הכהן לשבעה ימים כדי לראות אם יולדו בו סימני טומאה (ר"ע מברטנורא. יכין. והכף נחת): מְטַמֵּא בְבִיאָה, היינו כשבא אל הבית מטמא כל משבבית אפילו לא נגע בהם (רמב''ם. ר"ב. והאליהו רבה. לעיל ב(פ"א משנה ד): וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה שכן מה שכתוב ב(ספר ויקרא (פרק י"ג פסוק מ"ה, "והצרועה אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע"). במצורה מוחלט נאמר, אבל לא במצורה מוסגר (ר"ע מברטנורא): וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים. שאלו נאמרו במצורה מוחלט שנתרפה, ולא במצורה מוסגר שטהרו הכהן (ר"ע מברטנורא): וְאִם הָיָה מֻחְלָט, שטימאו הכהן באופן מוחלט: חַיָּב בְּכֻלָּן. בפריעה ופרימה ותגלחת ובשני ציפורים פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ מסתם אדם (פירוש המשניות להרמב''ם) להעלות ארוכה כמבואר להלן במשנתנו, אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, היינו כדי להעלות ארוכה: מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל. כלומר מה שבאוהל ביחד אם העצם שפירש ממנו, אינו נטמא. וְאִם יֵשׁ עָלָיו על האבר שפירש ממנו בָּשָׂר כָּרָאוּי, היינו כדי להעלות ארוכה מְטַמֵּא בְמַגָּע ובְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, הוא השיאור כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. להעלות ארוכה. היינו בשיקלף הבשר מהאבר בעודו מחובר לבעל חיים, וישאר על האבר אף על פי כן קצת בשר עד שישוער שמהקצת בשר שעדיין נשאר על האבר, שוב יחזור ויתכסה כל האבר עם בשר ויתרפא, והוא באבר קטן פחות מכזית. ובאבר גדול הרבה יותר מכזית. כל אבר ואבר לפי גודלו שלו ובריאותו (הרמב''ם. רא"ש. והיכין): רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיעור אחר לבשר כראוי, והו אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד מעל האבר שפירש ממנו כְּדי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב, שאם יחתך אותו הבשר לחוטים שעביים כשיעור העובי של חוט הערב שבאריג (ר"ש. רא"ש. ר”ע מברטנורא. יכין. והכף נחת). יֶשׁ בּוֹ ''שיעור כדי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה" והלכה כתנא קמא (משנה תורה (הל' טומאת מת פרק ג' הלכה ב') ועי' חזון נחום):