על העיוות של מעשי אנשי סדום מספרת הגמרא כמה מדיניהם: 'אמרי דאית ליה חד תורא מרעי חד יומא, דלית ליה לירעי תרי יומי. ההוא יתמא בר ארמלתא הבו ליה תורי למרעיה, אזל שקלינהו וקטלינהו. אמר להו: דאית ליה תורא נשקול חד משכא, דלית ליה תורא נשקול תרי משכי. אמרו ליה: מאי האי? אמר: להו סוף דינא כתחילת דינא, מה תחילת דינא דאית ליה תורא מרעי חד יומא דלית ליה תורי מרעי תרי יומי, אף סוף דינא דאית ליה חד תורא לשקול חד דלית ליה תורא לשקול תרי' וכו' (סנהדרין קט,א-ב). מניין לחז"ל כל המקרים שמובאים כאן (קודם לכן הובאו מעשים אחרים שעשו אנשי סדום והובאו פס' שמהם למדו, אולם באלו לא מובאים פס'), הרי אין לזה לכאורה רמז בפס'? בפשטות אפשר שחז"ל באו לרמז על עיוותים שקיימים במשפט ובמעשי האדם, ולכן אמרו כל מיני רמזים נגד החוקים והמעשים המעוותים שהיו נעשים בזמנם, ומשלו זאת במשלים על אנשי סדום. אמנם פרש יפה המהרש"א שהכל נרמז שפס' שהובאו בגמ' קודם ('(איוב כד, י) "ערום הלכו מבלי לבוש ואין כסות בקרה חמור יתומים ינהגו יחבלו שור אלמנה גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו”, (איוב כא, לב) "והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד"'): '"חתר בחושך" וגו׳. עיין פירש״י הכא ובאיוב ובילקוט נדרש על מעשה דור המבול, והנהו קראי דכתיבי נמי בהאי ענינא "קל הוא על פני המים" וגו׳ נדרש לעיל על מעשה דור המבול! גם יש לדקדק בהנהו קראי דמייתי הכא בסמוך "ערום הלכו" וגו׳ "חמור יתומים" וגו׳ "גבולות ישיגו" וגו׳ "והוא לקברות" וגו׳, דכתיבי ג״כ בהאי ענינא ונדרשו ג״כ בילקוט על מעשה דור המבול, ולא ידענא למאי מייתי להו הכא באנשי סדום ולא דריש בהו כלום? גם הובאו בגמ׳ שלא כסדר דכתיבי בקרא. ואפשר ליישב בקצת, דכל הנהו עובדי דמעשה אנשי סדום דמייתי בסמוך נרמזו בהנך קראי. מ״ש "ערום הלכו" וגו׳ רמז לעובדא דהתנו בהדייהו כל דמזמן אכסנאי לבי הלולא לשלחו לגלימיה כו׳. ומ״ש "חמור יתומים" כו׳ רמז דפסק ליה לאודנא דחמרא, א״ל הבי ניהליה עד כו׳, היינו שאומרים שאינן גוזלין החמור אבל ינהגו אותו עד שיצמח שוב אזנו. ומ״ש "יחבלו שור אלמנה" הוא רמז ליתמא בר ארמלתא שחובלים השור לאחד היתומים בחובם עד שאין לו שור, ושוב אמרו דאית ליה חד תורא כו׳. ומ״ש "גבולות ישיגו" וגו׳ אמר שבאותו עדר שגזלו מאלמנה יוסיפו לחטוא וכו׳ שגבולות ישיגו וירעו אותו עדר בשדות אחרים. ומ״ש "והוא לקברות" וגו׳ הרמז על מעשה דאליעזר כאלו הובא לקברות, דא״ל גני אפוריא אמטה של מתים אי הוה מאריך גייזי ליה אי הוה גוץ מתחי ליה, ואמר תשובתו להם "ועל גדיש ישקוד" כי הוא שקוד לשכוב תמיד על הגדיש ולא על פוריא על שנדר כן. ואיך שיהיה סדר הכתובים דמייתי אינן לפי סדרן בס׳ איוב ולא לפי סדר המעשים דמייתי לקמן, ויראה דחשיב בהנך עובדי דאנשי סדום שלא היה בהם אלו הג׳ מדות גמ״ח ומשפט וצדקה, גמ״ח כמ״ש "נשכח תורת רגל מארצנו" כו׳ דהיינו הכנסת אורחים, משפט כמ״ש לקמן בד׳ דייני דסדום, צדקה כמ״ש לקמן בהך רביתא ובאינך עובדי' וכו' (מהרש"א; ד"ה 'חתר'). על התמיה שהעמיד המהרש"א שבחז"ל דרשו את הפס' על אנשי דור המבול, זה לא קשה כיון שכאן דרשו זאת על אנשי סדום, כמו פשט מהלך הגמ' (וכן העמיד המהרש"א). אולם אולי אפשר שחז"ל אמנם דרשו זאת על אנשי דור המבול, אבל גם דרשו זאת על אנשי סדום, כעין שיש קשר ביניהם, שזה בשל שאברהם הוא היפך אנשי סדום, שלכן התורה הסמיכה ביניהם (וגם קושר בכך שהמלאכים הלכו מביקור אברהם להפיכת את סדום [ואף התגלה שלוט מכניסים כעין אברהם]), וכן מוכח מכך שאברהם הוא עמוד החסד לעומת סדום שהיו ההיפך מכך. והנה אברהם למד להיות איש חסד מתיבת נח במבול, כמו שמביאים חז"ל: 'כשאמר למלכי צדק: כיצד יצאתם מן התבה? אמר לו: בצדקה שעשינו שם. אמר לו: ומה צדקה עשיתם בתבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ועם מי הייתם עושין צדקה? אמר לו: עם הבהמה וחיה ועוף. לא היינו ישנים אלא נותנין היינו לפני זה ולפני זה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו אלולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. אותה שעה "ויטע אשל בבאר שבע", אכילה שתיה לויה' (ילקו"ש; נ"ך רמז תשכ"ח). לכן על סדום שהיתה ההיפך מאברהם רמזו במה שנאמר על אנשי דור המבול, כרמז שהם כמותם, שזהו המתגלה בהיותם ההפך מאברהם שהיה כגילוי התיקון של אנשי דור המבול שנעשה בתיבת נח. אלא שלכאורה אם זה בא ללמד על הסיפורים בהמשך אז מדוע נאמר אח"כ: 'דרש ר' יוסי בציפורי; אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי' וכו', הרי אם הפס' שנאמר קודם שייך להמשך אז למה נאמר אח"כ סיפור על הדרשה שנאמרה קודם לפס'? לכן נראה שהפס' שהובאו זה המשך למקודם שהביאו שאנשי סדום לא רצו שיהיה אצלם חסד, וכן שהרגו בעלי ממון, והיו עושים מעשים לגנוב ממונם; שעל זה הביאו מהפס' באיוב שמנעו חסד (“ערום הלכו מבלי לבוש” וגו'), ומהפס' "והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד" רמזו על שהיו הורגים בעלי ממון, שזה כעונש גלגול משמים על מעשיהם, שהם לא רצו לעזור לעניים ולכן נענשו שימותו ('"והוא לקברות יובל" – סופו יובל לקבר. "ועל גדיש ישקוד" – כשהוא נקבר בשדות אצל הגדישים. "ועל גדיש ישקוד" – ידונו אותו על שלא קיים המצות השייכים בשדה, לקט שכחה ופאה ושאר מצות הנוהגים בעומר ובגדיש ולכן שקדו וימהרו עליו הפורענות' [רש"י; איוב כא,לב]), ודרשו שההריגה ("והוא לקברות יובל", דרשו שמובילים אותו למיתה) נעשתה ע"י שהפילו עליהם קיר, ומתו בכך כעין גדיש שהוא ערימה (שכאן זהו ערימת אבנים שנפלה עליו והרגתו); ובנוסף, על גדיש ישקוד כרומז ששקדו על הערימה, שקדו במעשיהם והתחכמו כיצד למצוא היכן נמצא ממונו במחבוא ('בבית גנזיהם' כמו מספרת הגמ') כעין גנוז ומוחבא בערימת גדיש. אולי אפשר גם שהגמ' הביא את הפס' מאיוב, שנדרשים על דור המבול, אבל בפשטות איוב מדבר על הרשעה שקיימת בימיו; שהפס' זהו כהוספה בגמ' לומר שלא תחשוב שרק סדום עשו כך, אלא זה דבר שנעשה גם במשך הדורות, ולכן הביאו את הפס' מאיוב להראות שזה נעשה בעוד דורות (במבול ובדורו של איוב), ומיד מביאים את המקרה עם ר' יוסי להראות שגם בזמן חז"ל זה עדיין קיים (ולא שדרשו את הפס' על סדום). אולם בכ"א אפשר שרמזו בפס' האלו גם לדרשות שאח"כ. אולי אפשר כרמז אברהם ניסה להציל את סדום בדבריו לקב”ה, ולכן כעין נרמז במספרים שאמר בשביל הצלתם כנגד חטאי סדום, וכן לוט שאירחם התגלה כעין שהוא שונה מהם (וכך דרשו חז”ל ברמז את המעשים שהובאו): דין הרעיה, שמי שאין לו רועה כפול (יומיים), נרמז במספר עשרים, שזהו כרמז לשתים (בגימטריה קטנה). ואצל לוט הוא אמר להם: "סורו נא אל בית עבדכם" (בראשית יט,ב), כעין רמז לעבד ולחוץ (שאומר שיבואו לביתו שזה בהליכה בדרך), כרמז לעבדים שרועים את הבהמות בחוץ. (וכן אומר לאנשי סדום: “אל נא אחי תרעו" [פס' ז], כעין בדרש רמז ללשון רעיה). דין התשלום על המעבר במים נרמז במספר שלושים, כעין רמז לפקידים – שלישים, שהם היו הממונים לגבות את התשלום במעבר. אצל לוט זה נרמז שאמר למלאכים "ורחצו רגליכם" (פס' ב), כרמז למעבר בהליכה במים. גניבת הלבנים והשומים שגנבו מעט כאילו שלא עשו דבר, זה נרמז במספר 45, גימטריה 'מה', שכאילו טענו 'מה' הוא שווה בכלל. ובלוט נאמר "ויפצר בם מאד" (פס' ג), שפעל הרבה ולא מעט, וכן פעל שיאכלו טוב ולא מעט: '"ויעש להם משתה" – כדי להסעידן היטב' (שכל טוב; פס' ג), שזהו כנגד המאכל (שום ובצל) המועט שגזלו; וכנגד גניבת הלבנים נאמר: “בית עבדכם" כרמז שזה בית שלו ולא בית מלבנים של אחרים. הדין של מי שהכה אשת חברו נרמז במספר 45 בגימטריה 'דם' עם הכולל (עוד מספר אחד של המילה עצמה [44+1]), שהפילה עוברה (וכך מת העובר, שהוא 'אדם' גימטריה 45). ורמז אצל לוט נרמז שאמר "והשכמתם", השכמה בבוקר כרמז נסתר שזה לאחר לילה, כרמז למעשה לילה, שזהו רמז ל'עונש' שיעבר את אשת חברו בתשמיש בלילה (וכן מה שרצו אנשי סדום “ונדעה אתם” [פס' ה], וכן מה שהציע לוט לתת את בנותיו, כל זה מראה על שחיתות בערווה). הדין של חתך אוזן חמור חברו נרמז במספר חמישים כרמז לחמושים, שזהו חמוש בכלי משחית, שבזה חותך את אוזן חמור חברו. אצל לוט נרמז "והלכתם לדרככם" (פס' ב), שהולכים בדרך עם חמור למשא ונסיעה. הדין של פוצע חברו שמשלם על הוצאת דם, נרמז במספר 45 כרמז ל'דם' ו'אדם' ו-'מאד', כאילו שיש לו הרבה מאוד דם שלכן צריך הקזה. אצל לוט זה נרמז שאמר "ורחצו רגליכם" (פס' ב) שזה כדי לרפאת את הרגל מההליכה המרובה (שזה רפואה ולא סתם הוצאת דם במכה) [במילים “ורחצו רגליכם”, נרמזו שני דברים, כעין דגש על דין המעבר במים במילה “ורחצו”, ועל דין הרפואה ב”רגליכם”]. מיטת סדום נרמז במספר ארבעים – אות מ' (בגימטריה), כרמז למום (האות 'מם' בניקוד שורוק יקרא 'מום') שבאו להטיל מום בשוכב במיטה. אצל לוט הוא אומר: “ולינו", שישנו במיטה כראוי. הדינר המסומן נרמז במספר חמישים גימטריה 'מי', שסימנו של מי השטר. אצל לוט נאמר: “ויעש להם משתה" וגו' (פס' ג) שעשה ונתן להם לאכול שלא כמו לעני שנתנו כסף אבל לא באמת נתנו כדי שיאכל. לקיחת הגלימה למי שהזמין אורח נרמז במספר עשרה, כרמז לעושר (עשרה כרמז בניקוד חולם לעושרה), שזהו ממונו של אדם שמכבדו כבעל ממון, שזהו גלימתו, וכן זה במשתה שעושה לרבים שזה עולה לו ממון רב. ובלוט נאמר "ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו" (פס' ג), שאכלו כעין בסעודת שמחה.