בס''ד   פרשת תולדות: ברכת 'מעין שלוש', על מאכל עם מעט מיני מזונות

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על יעקב הלוקח לעשיו אחיו את הברכות במרמה, ברכות הכוללות על פי פשט הפסוקים ייעודים הנוגעים לחיי העולם הזה: ''וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱ-לֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ. יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ''. מדוע הייתה חשיבות כל כך גדולה לברכות? נאמרו מספר פירושים:

הרמב''ן (כז, ד) ומפרשים נוספים כתבו, שהיו בהם ייעודים רבים, גשמיים ורוחנים. חזקוני (כז, ב ד''ה ב) פירש, שבנוסף לתועלת שבברכות, הייתה בהן הכרה במעמד הבכור, מעמד שבעבר היו לו משמעויות רבות. הסיבה שיצחק הוצרך לברך את עשיו הייתה, ששמע על מעמד מכירת הבכורה, וכיוון שהעדיף את עשיו על פני יעקב, היה עליו לעשות מעמד מחודש הכולל הכרה מחודשת בבכורה. והוסיף, שמעמד זה היה חייב להיות בחיי יצחק ולא רק בצוואה, שכן רק מתנת בריא יש לה תוקף. ובלשונו:

''לא ידעתי יום מותי: ואם אמות תפסיד הכל, ממון ושררה, שהרי מכרת לו בכורתך, ולפיכך אני רוצה להקדים לתת לך הכל מחיים, ולא יוכל יעקב להוציא מידך כלום שהרי מתנת בריא קיימת. והביאה לי ואכלה: הרי מכרת לאחיך בכורה בשביל הנאת סעודה אחת, ובהנאת סעודה אחת אחזירנה לך שאתן לך כל השררה, כדכתיב הוי גביר לאחיך.''

בעקבות התורה הכותבת על ברכות יצחק ליעקב, נעסוק השבוע בהלכות ברכות ובמחלוקת הפוסקים, האם כדי לברך על המחייה על עוגה וכדומה, יש לאכול בפועל כזית קמח, או שדי לאכול כזית מהעוגה בכללותה, גם אם כזית זה כולל מרכיבים נוספים שברכתם שהכל, כמו שוקולד, ביצים וכו'. כדי לענות על שאלה זו, נפתח בנושא בו עסקנו בעבר (בהעלותך שנה א'), באלו מקרים יש לברך על מאכל 'בורא מיני מזונות', ובהגדרת פת הבאה בכיסנין.

כל שיש בו

מתי מברכים על מאכל מזונות? הגמרא במסכת ברכות (שם לו ע''ב) מביאה מחלוקת בין רב יהודה לרב כהנא, מה מברכים על דייסא המעורבת בהרבה דבש. רב יהודה סובר, שמכיוון שרוב התבשיל עשוי מדבש, הוא העיקרי, ויש לברך שהכל. רב כהנא חולק וסובר, שמכיוון שיש בעיסה סולת והיא מחמשת מיני דגן, תמיד היא נחשבת עיקרית ויש לברך מזונות.

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או''ח רח, ב) כדעת שמואל, שיש לברך מזונות על מאכל שיש בו מין מחמשת מיני דגן, אבל כפי שמסייגת הגמרא, רק במקרה בו הקמח בא להשביע או לתת טעם. לעומת זאת במקרה בו הקמח בא רק לתת 'מראה עיצובי' להדביק את חתיכות התבשיל, לעצב וכו', הוא לא נחשב העיקרי במאכל, ולכן אין ברכתו של המאכל מזונות. ובלשונו:

''חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל.''

לכן לדוגמא, על כיף-כף בפשטות יש לברך שהכל, כי למרות שבתוך השוקולד יש וופל שעשוי מקמח, מטרתו רק ליצור את צורת 'האצבעות' שבשוקולד, והוא חסר כל טעם לכן הוא טפל. לעומת זאת על שניצל יברכו מזונות, למרות שהרוב והעיקר הוא הבשר, מכיוון שהציפוי שעוטף את השניצל מטרתו לתת גם טעם טוב, ולא רק לעצב את השניצל בצורה יפה (וראינו בעבר שיש חולקים).

פת הבאה בכיסנין

מדוע יש לברך על מאכלים אלו מזונות ולא המוציא? הגמרא מספרת, שכאשר רב יהודה עשה חתונה לבנו, הביא לחכמים לאכול 'פת הבאה בכיסנין'. כאשר שמע שהם מברכים המוציא תמה עליהם, שהרי על פת הבאה בכיסנין יש לברך מזונות, ורק כאשר אוכלים ממאכל זה שיעור קביעת סעודה מברכים המוציא. נחלקו הראשונים, מה היא פת הבאה בכיסנין עליה יש לברך מזונות.

להלכה פסק השולחן ערוך (או''ח קסח, ז) כשלושת הפירושים שהובאו בראשונים: דהיינו, בשביל שמאפה כלשהו יוגדר כפת הבאה בכיסנין וברכתו מזונות ולא המוציא, צריך שאחד מהתנאים יתקיים: או שרוב העיסה תהיה מתבלינים ולא ממים (ולכן עוגה ברכתה מזונות כי רובה עשויה מתבלינים, שמן וביצים). או שהיא עשויה כעין כיס (לכן ברכתו של הבורקס מזונות). או שיהיה עשוי כקרקר ונכסס (ולכן ברכת הבייגלה מזונות). במקרה בו אף אחד מהתנאים לא מתקיים, ברכת עיסה זו המוציא.

לכאורה כתוצאה מכך, על פיצה שבצקה נילוש בחלב יש לברך מזונות, שכן היא עומדת בתנאי הראשון אותו הציב השולחן ערוך, ואכן כך פסקו הברכי יוסף והילקוט יוסף (שארית יוסף חלק ג'). אמנם, מדברי המגן אברהם (קסח, מד) והמשנה ברורה (קסח, צד) עולה, שבמקרה בו ישנו בצק שנילוש בתבלינים, אך מטרת עשייתו היא לשביעה ולא לקינוח, כמו פיצה או בורקס בשר, ברכתו המוציא, וכן מובא שפסק הגרש''ז אויערבך (ותן ברכה, עמ' ט בתשובות).

מעין שלוש

האם על כל מאכל שברכתו מזונות, יש לברך מעין שלוש בסיום אכילתו? הגמרא במסכת ברכות (מא ע''ב) מביאה מחלוקת בין האמוראים, האם יש לברך על תאנים וענבים שהוגשו במהלך הסעודה (הכוללת לחם). נאמרו מספר דעות, וגם דעת רב ששת (שלא נפסקו להלכה), הסובר שיש לברך הן ברכה ראשונה והן ברכה אחרונה, שכן כל דבר הזוקק ברכה לפניו, זוקק גם ברכה לאחריו, חוץ מפת הבאה בכיסנין, שמברכים לפניה ולא מברכים לאחריה. נחלקו הראשונים בביאור דבריו:

א. רש''י (ד''ה פת) הבין, שכאשר אדם אוכל פת הבאה בכיסנין, אמנם עליו לברך מזונות בתחילה, אך לאחר אכילתה יש לברך 'בורא נפשות', ולא מעין שלוש, וכשם שראינו בעבר (האזינו שנה ה') שהגמרא כותבת שבחלק מהמקרים יש לברך על אורז בתחילה מזונות, ולבסוף בורא נפשות. ונימק, שברכת מעין שלוש היא ברכה הבא על אכילה משמעותית של מיני מזונות, ופת שנילושה עם המון סוכר, דבש וכו', שיש בה מעט קמח, אין בה אכילה משמעותית. ובלשונו::

''פת הבאה בכיסנין: לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין עוגות, ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן, דאמרינן בפרקין בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום.''

ב. התוספות (ד''ה אלא) והרמב''ם (ברכות ג, יא) חלקו וסברו, שכל מאכל שמברכים עליו בתחילה בורא מזונות, מברכים עליו בסוף מעין שלוש. להבנתם, רב ששת דן במקרה בו אדם אוכל מיני מזונות בתוך הסעודה, (ולא אחרי ברכת המזון וכהבנת רש''י), ומשום כך יש לברך מזונות, שכן מאכלים אלו שאינם באים ללפת את הפת, ברכת המוציא לא פוטרתם (וכשאר מיני קינוחים), אך בכל זאת אין לברך על מאכלים אלו ברכה אחרונה, שכן ברכת המזון פוטרת גם מאכלים שברכת המוציא לא פוטרת[1].

ג. רבינו יונה (מובא בבית יוסף, או''ח רח) ייתכן שצעד בגישת ביניים סבר, שעל אף שכל מאכל המכיל מיני קמח ברכתו מזונות (בתנאי שאכן יש לו משמעות בתערובת וכפי שראינו לעיל), כדי לברך מעין שלוש צריך שיאכל מהתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס. כך גם ביחס לברכת המזון, שעל אף שגם במקרה זה יש לברך המוציא על כל מאכל שעומד בתנאים, כדי לברך ברכת המוציא, יש צורך באכילת כזית בכדי אכילת פרס מהקמח עצמו.  

להלכה

נחלקו הפוסקים כיצד לפסוק:

א. השולחן ערוך (רח, ט) נראה שפסק להלכה כדעת רבינו יונה, שכדי להתחייב בברכת מעין שלוש, יש לאכול כזית דגן מהתערובת, בזמן של כדי אכילת פרס (כמספר דקות), וכן פסקו להלכה הרב משה פיינשטיין (אג''מ א, עא) והמנחת יצחק (ט, טו). ועל אף שכאמור ראינו שהתוספות והרמב''ם לא הזכירו שצריך לאכול כזית דגן, הניחו שכך דעתם, שכן כשם שבשביל לברך ברכה אחרונה צריך לאכול כזית, כך מסתבר במקרה זה, שכדי שניתן יהיה לברך מעין שלוש, יש לאכול כזית דגן.

ב. החיי אדם (נ, כא) והמשנה ברורה (רח, מח) כתבו שעל אף שלכתחילה יש לנהוג כשולחן ערוך, מנהג העולם לא כך, וכאשר אוכלים לדוגמא עוגה, לא טורחים לחשב האם אותה חתיכה מכילה כזית דגן, אלא בכל עניין מברכים מעין שלוש. המשנה ברורה כתב, שאולי הם מסתמכים על המגן אברהם (רי, א), שהוכיח מהגמרא במסכת יומא, שלמרות שמאכל ושתייה לא מצטרפים, ציר שעל גבי ירק בטל לו, ומצטרף אליו. והוא הדין בנידון דידן, ששאר המרכיבים בעוגה, בטלים לדגן. ובלשונו:

''ומכל מקום לעניין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה, נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית, אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית. ואולי שטעמם, מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור, וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י. ולכתחילה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית.''

הרב משה פיינשטיין, שכאמור פסק כדעת השולחן ערוך, סבר שיש לדחות את ראיית המשנה ברורה, שכן במקרה שם כוונת הגמרא (והמגן אברהם) לומר, שהמשקה אינו נחשב יותר כמשקה, ונחשב כאוכל, אך אין הכוונה שאותו משקה נחשב גם כאותו האוכל (לדוגמא שמשקה על גבי מלפפון, נחשב כמו מלפפון ממש). ולכן גם אם המרכיבים בעוגה בטלים לאותו דגן, אין הכוונה שהם נהפכים לדגן ממש, ומשום כך על כל אכילה המכילה מעט דגן יש לברך מעין שלוש.

ג. המאמר מרדכי (רח, טו) והרב עובדיה (חזון עובדיה ברכות, עמ' קצ), צעדו בשיטת ביניים, שאמנם צריך שתהיה בכלל התערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס, אך אין צורך לאכול ממש כזית דגן מהקמח, ודי בכך שישנו כדי שיהיה בו חשיבות והתערובת תתבטל אליו. מעין ראייה להבנה זו הביא המאמר מרדכי מהלכות איסור והיתר (יו''ד צח), שם מבואר לחלק מהשיטות, שדי בכך שייפול כזית של איסור לתוך תערובת היתר, כדי שהאיסור יחשב כבעל משמעות, ואסור מדאורייתא לכל השיטות. ובלשון הרב עובדיה:

''עוגה שהרוב שלה סוכר וביצים, והמיעוט קמח, מכל מקום מברכים עליה בורא מיני מזונות. ומיהו, לעניין ברכה אחרונה איכא פלוגתא דרבווותא, ולהלכה, אם על כל פנים היה בה כזית דגן בכדי אכילת פרס, דהיינו שלשה ביצים, ואכל ממנה שיעור כזית, מברך לאחריה ברכת מעין שלוש, שהיא ברכת על המחיה.''

בורא נפשות

מוסכם באחרונים, שבמקרה בו אדם אכל מאכל אחד שאינו מכיל כזית קמח, אך יש כזית מהתערובת בגלל הסוכר, השמן וכו', שעליו לברך 'בורא נפשות'. מה הדין כאשר אדם אכל שני מאכלים, מאכל אחד המכיל חצי כזית קמח, ומאכל שני, המכיל חצי כזית שוקולד? המגן אברהם (רי, א) והאור לציון (א, יט) סברו, שגם במקרה זה יש לברך בורא נפשות.

הרב עובדיה (חזון עובדיה שם, עמ' רסג) חלק וסבר, שבמקרה זה אין לברך ברכה אחרונה כלל. ונימק, שכיוון שעל פחות מכזית מאכל אין לברך, אין שני מאכלים בעלי ברכה שונה מצטרפים לברכה (למרות שכאמור, אם היו מאוחדים במאכל אחד היה צריך לברך). כפי שהעיר, דבריו מבוססים על ההנחה, שברכת 'בורא נפשות' אינה ברכה הפוטרת את כל המאכלים וכמו שברכת 'שהכל' פוטרת כל מיני מאכל, שכן אם הייתה פוטרת כל המאכלים, לא הייתה מניעה לברך בורא נפשות על שני חצי הכזית.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...