דיני הנצרות.

הרב שי טחן

דת הנצרות לוקה בשלושה סוגי איסורים חמורים: עבודה זרה, מינות, וכפירה.

הרמב״ם קבע במפורש את מעמדם של הנוצרים כעובדי עבודה זרה בכמה מקומות. בפירוש המשניות (ע״ז פרק א משנה ג, ונשמט בהרבה גירסאות מחמת הצנזורה) כתב: "ודע שזאת האומה הנוצרית העומדת בטענת המשיח על חילוף כיתותיה, כולם עובדי עבודה זרה, ואידיהן כולם אסורים, ונוהגים עמהם בכל התורה כמו שנוהגים עם עובדי עבודה זרה, ויום ראשון הוא מכלל אידיהן של גויים". והטעם לכך הוא שהם עובדים את אותו האיש, וביאר הרמב״ם (פרק ב’ מהלכות ע״ז ה״א) שעיקר הציווי בעבודה זרה הוא שלא לעבוד אף אחד מן הברואים.

ובהלכות יין נסך (מאכלות אסורות פי״א ה״ז) כתב: "הנוצרים עובדי עבודה זרה הן וסתם יינם אסור בהנייה". ובכסף משנה הסכים עמו וכתב על דבריו: "פשוט הוא"

והטעם שזו עבודה זרה היא משום שהם מגשימים את אלוהיהם ועובדים אותו. ובגר״א (יו״ד סימן קמז סק״ג) כתב: "ובכמה מקומות בתלמוד הזכיר ישו ותלמידיו, ואין אלהי הגויים יותר ממנו". וכך פסק הרמב״ם (הלכות ע״ז פ״ב ה״א): "עיקר הצווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן".

בנצרות יש גם משום מינות, מאחר שיש להם שיבוש בעצם מושג האלוקות, וכדברי הרמב״ם (פ״ג מהלכות תשובה ה״ז): "חמישה הן הנקראים מינים...האומר שיש שם מנהיג אבל הם שנים או יותר, והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים״. ומכאן ברור שהנצרות נחשבת מינות, שהרי היא מאמינה באלוה בעל גוף, ובשילוש, ובמליץ בין האדם לבורא.

וכן יש בה משום כפירה, מאחר שהיא משבשת את המסר של הבורא לעולם- דהיינו התורה הקדושה, וכשם שפסק הרמב״ם (שם הלכה ח): "שלשה הן הכופרים בתורה. האומר שאין התורה מעם ה’...וכן הכופר בפירושה... והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו, אף על פי שהיא היתה מעם ה’, כגון הנוצרים". וראה מה האריך בזה הגר״מ שטרנבוך (שו״ת תשובות והנהגות ח״ג סימן שיז).

ודרשה הגמרא את הפסוק ’אל תקרב אל פתח ביתה’ (משלי ה, ח) על בתי עבודה זרה, שיש איסור להתקרב אל לפתחם. וכתב הרמב״ם (פירוש המשניות ע״ז פרק א משנה ד’): "יוודע לך, שכל עיר של אומה שיהיה להם בה בית תיפלה שהוא בית עבודה זרה בלא ספק, אותה העיר אסור לעבור בה בכוונה וכל שכן לדור בה. אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים, ונתקיים בנו מה שנאמר ’ועבדתם שם אלהים (אחרים) מעשה ידי אדם עץ ואב’ ואם העיר דינה כן, קל וחומר דין בית עבודה זרה עצמו, שהוא אסור לנו כמעט לראותו וכל שכן ליכנס בו".

ומשום כך פסק הגר״ע יוסף (שו״ת יחוה דעת ח״ד סימן מה, יביע אומר ח״ב יו״ד סימן יא) לאסור כל כניסה לכנסייה של נוצרים, אפילו לצורך ביקור בלבד.

והביא את דברי רבינו יהודה חסיד (ספר החסידים סימן תלה): "כומר אחד היה חייב ליהודי כסף וידע הכומר שלא ילך אחריו לבית התיפלות, וכשהיה הולך לתבוע חובו הולך הכומר לבית התיפלות, ולא רצה היהודי לילך אחריו שם. איש אחד הלך בבית עבודה זרה ונתחרט, שאל לזקן להורות לו מה לעשות, אמר ליה באותו יום היה כך וכך בכל שנה באותו יום תתענה וכן עשה. יהודי אחד הלך בחצר בית עבודה זרה, כשיצא שמע בת קול שאמרה ואותי השלכת אחרי גיוך, והתענה כל ימיו".

ממעשים אלו ניכר עד כמה חמורה הכניסה לבית עבודה זרה. החיד״א (ספר ברית עולם) הביא בשם זקנו, הרב אברהם אזולאי, שהנכנס לבית עבודה זרה ’הרי הוא בכנפי הסיטרא אחרא של הטומאה, ומטמאים אותו מעט מעט, ולא ידע כי בנפשו הדבר’. וכן פסק הגאון ר״מ פינשטיין (אגר״מ יו״ד ח״ג סימן קכט אות ו’) שאסור להיכנס לכנסייה אף לצורך התבוננות בלבד בצורות העשויות לנוי.

ויש שלמדו מדברי המאירי (ע"ז ב, א ד"ה יש מקשים) שאין הנוצרים נחשבים כעובדי ע״ז, וז״ל: "נראה לי שדברים אלו [שנאסרו במשנה משום ע״ז] כולם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם, אבל בזמנים הללו מותר לגמרי. ומה שאמרו בגמרא (ע"ז ו, א) נוצרי לעולם אסור, אני מפרשו מלשון נוצרים באים מארץ מרחק האמור בירמיה (ד, ז) שקרא אותם העם נוצרים על שם נבוכדנצר. וידוע שצלם השמש היה בבבל, ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו, וכבר ידעת שהחמה משמשת ביום ראשון, כענין ראשי ימים. ומתוך כך היו קורין לאותו יום נוצרי, על שם שהיה קבוע לנבוכדנצר על צד ממשלת חמה שבו, והדברים נראין וברורים".

ולגבי שיתוף השילוש הטמא, כתבו התוספות (בכורות ב, ב ד״ה שמא) שבני נח לא הוזהרו על השיתוף, וכן פסק הרמ״א (סימן קנו): "יש מקילין בעשיית שותפות עם הגוים בזמן הזה, משום שאין הגוים בזמן הזה נשבעים בעבודה זרה, ואף על גב דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהרי אין הגוים מוזהרין על השתוף".

אכן הנודע ביהודה (תניינא יו״ד סימן קמח) כתב שהדברים בטעות יסודם, וז"ל: "וזה גופא מנ"ל להחכם הזה דאין הנכרים מצווים על השיתוף. ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף, וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת. ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי, ולא בשום אחד מגדולי הראשונים. ואילו היה זה אמת היה לו להרמב"ם להביא בהלכות מלכים לפסק הלכה, שאין הנכרי מצווה על עבודה זרה בשיתוף. ולמה זה השמיט דין זה. גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד עבודה זרה בין ישראל לנכרי דהא ברייתא מפורשת היא במסכת (סנהדרין נ"ו ע"ב), והתניא בעבודה זרה כל שבית דין של ישראל ממיתין עליהן- בן נח מוזהר עליהן. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' מלכים ה"ב). הרי דכללא כייל דכל שישראל נהרג עליו גם הבן נח מוזהר עליו.
ונראה לי דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין בן נח מוזהר על השיתוף היה על פי טעות שראו בהתוספות במסכת בכורות (ב' ע"ב ד"ה שמא יתחייב לו) שכתבו דנוהגין להשתתף עם נכרים הואיל והם נשבעין בקדושיהם כו', ואף על גב שמשתף שם שמים ודבר אחר, אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דבן נח לא הוזהרו על כך, ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף עכ"ל. ועל פי זה פסק הרמ"א (בא"ח סימן קנ"ו בהגה"ה) ויש מקילין בשותפות עם נכרים משום שאין הנכרים נשבעין בעבודה זרה כו', אלא משתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור דהרי אינם מוזהרין על השיתוף, עכ"ל. ולשון זה הטעה לכמה חכמים וסברו דכוונת הרמ"א הוא שאין בן נח מצווה לעבוד עבודה זרה בשיתוף, אבל באמת לא כן הוא. וכוונת התוס' ורמ"א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד עבודה זרה ממש, רק שמשתף שם שמים ודבר אחר ואינו קורא בשם אלהים ואינו אומר 'אלי אתה' רק שמזכירו בשבועתו עם שם שמים בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב 'ובשמו תשבע' והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב"ה, ולא ישתף שם שמים ודבר אחר, כמ"ש הרמב"ם (בפי"א מהל' שבועות ה"ב) והנכרים אינן מוזהרים על זה השיתוף. אבל בשעובד עבודה זרה בשיתוף אינו חילוק בין ישראל לנכרי", עכ״ל.

אמנם הפתחי תשובה (יו״ד סימן קמז, ב) העיר על דבריו: "ולעניות דעתי אף שהאמת כן הוא, מכל מקום אי אפשר לומר כן בדעת הרמ״א ז״ל, דמדבריו בדרכי משה לקמן סימן קנא, המובא בש״ך שם סק״ז מבואר להיפך".

האיסור באמונת השיתוף מבוארת בספר עולת תמיד (או"ח, סימן קנו): "עבודה זרה היא כשיאמין שיש ח"ו שנים שוים בגדולתם, אין לאחד יתרון על השני, היא עבודה זרה גמורה וגם בני נח הוזהרו על כך, אבל אם מאמין שהאחד חשוב מהשני וגדול ממנו, והשני אינו אלא חלק אלהות וחלק מן הכל, הנה זה ייקרא שיתוף".

ולא ידעתי אם באמונת השילוש תפיסתם היא שהשותפים שווים זה לזה, ולפיכך דינה כעבודה זרה גמורה, או שמא אחד מהם עיקר וגדול מן האחרים, ובאופן זה יש לדונה בכלל שיתוף.

ובשאילת יעב״ץ (א, מא) ביאר יותר וכתב: "אומות הללו שהם בעלי דת ודין, ומאמינים בבורא עולם ומנהיגו משכיר ומעניש וכמה עיקרים נאותים, אף על פי שאיוו לאלוהות הרבה, הם אינם מצווים על זה, כמ"ש רז"ל בן נח אינו מצווה על השיתוף… עם שצל"ע בדבר זה, כי כמדומה המשתף דבר אחר הוא שמניח כבוד האחדות במקומו לגמרי, ומודה בעיקר אחד סבת הכל ממ"ה הקדוש ברוך הוא, אלא שמכניס אמצעיים בהנהגה לצורך העולם השפל, ככוכב ומלאך והרבה זולתן משלוחי ההשגחה האלהית, ומשתפן בעבודה, באמור שרצון מלך לחלוק מכבודו לעבדיו משרתיו העומדים לפניו ועבד מלך מלך, זו היתה דעת רוב עובדי ע"ז אשר מעולם כידוע… י"ל שאינם בגדר משתפים, לפי שהמרבים בעיקרים, הם מינים גרועים ביותר, שהבוחר לו יותר מאחד, אפילו אחד אין לו".

והיעב״ץ בספר מור וקציעה (סימן רכד) האריך לבאר את דברי חז״ל (ברכות נז, ב), שמי שרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר: "ברוך שעקר עכו״ם מארצנו". והעיר שכיום אין צורך לברך ברכה זו, מאחר שבן נח אינו מצווה על איסור שיתוף.