"ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב" (בראשית נ,יט-כ). '"כי התחת אלקים אני" - שמא במקומו אני, בתמיה. אם הייתי רוצה להרע לכם כלום אני יכול? והלא אתם כולכם חשבתם עלי רעה והקב"ה חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם?' (רש"י). '"אלקים חשבה לטובה" – הקב״ה גרם לכם, ואתם לא פשעתם בי, כי לטובתכם נתכוון הקב״ה' (רשב"ם). מו"ר גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א נתן שיעור על פס' זה, שיש שהאדם רואה במציאות שנעשה לו רעה, אבל בעצם זה לטובתו, כמו שהתגלה כאן שבמציאות היה נראה רע ואף התכוונו לרעה, אבל הקב"ה סובב הכל לטובה. והביא על כך את דברי המשנה: 'חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה' וכו' (משנה; ברכות ט,ה). שחלקו על זה רבותינו הראשונים, לרבנו יונה הכוונה שבאה עליו רעה, אבל זה לטובה כיון שזה מכפר עוונותיו; ואילו הרמב"ם מסביר שפעמים שהרעה היא עצמה סופה לטובה: 'מה שאמרו: כשם שהוא מברך על הטובה - רוצה לומר, לקבל אותה בשמחה ולב טוב, ולכבוש כעסו, וייטיב נפשו כשיברך "דיין האמת", כמו שיעשה בשעה שיברך בה "הטוב והמטיב". וכמו שהיו אומרין החכמים ברוב דבריהם: "כל מה דעבדין מן שמיא – לטב". וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו, לפי שיש דברים רבים נראים בתחילתם טובים, ותהיה אחריתם רעה רבה. ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו צרה, מפני שאינו יודע סופה. וכמו כן אל יפתה לבבו וישמח שמחה שלימה כשתביאהו טובה לפי מחשבתו, מפני שאינו יודע סופה' (פירוש המשניות לרמב"ם), שזהו כמו שנעשה כאן אצל יוסף. והביא כדוגמה את דברי הגמ': 'אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דר' עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא. מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה?' (ברכות ס,ב-סא,א). והוסיף שדבר זה חשוב לנו לדעת במיוחד בדורנו, דור הגאולה, שמתוך הצרות צומחת הישועה, והביא את דברי הגר"א: 'לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה עפ״י הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב ממנה יושע”, אשר על זה אומר רבנו הגר״א בחבקוק בביאורו על הפסוק "אנוח ליום צרה" שזה נאמר על משיח בן יוסף, לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו וגם ע״י ארמילוס שר הערב רב, אבל בסופו נופל ביד שרו של יוסף כדאיתא במדרש תנחומא (כי תצא). בעזרתו של משיח בן דוד בחינת יהודה מציל את יוסף, אף מעז יצא מתוק ופועל ידינו ירצה ה׳. ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח״ו איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דוקא ממנה יעקב יושע, ומן המיצר נגיע למרחביה' (קול התור א,יג). אולי אפשר לומר כרמז שכאן אומר יוסף שהכל היה לטובה, שזה כדי שיציל את אחיו, יגאלם מצרתם (מהרעב), ומי שגרם להורידו למצרים זהו יהודה שיעץ למוכרו (במקום שימות בבור) כדי להצילו; אולי זהו כרמז לעתיד לבא כמו שאומר הגר"א שיש צרות ומהם נעשית הישועה, שנעשה לטובה, וזה ע"י כח יוסף וכח יהודה שמצילו. אולי זהו שרמזו חז"ל על שהכל לטובה מהסיפור של ר"ע, שזה היה (ע"פ השערת החוקרים) בתקופת מרד בר כוכבא ולכן חיפשו הרומאים את ר"ע בעיר ההיא (שהובא לידיעת המודיעין שלהם שהוא עתיד להיות שם); והנה ר"ע ראה במרד בר כוכבא את זמן גאולה: 'תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה ר' היה דורש: (במדבר כד, יז) "דרך כוכב מיעקב" - דרך כוזבא מיעקב. ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא' (יר' תענית ד,ה). אולי בזה רמז שהביאו דווקא דוגמה להכל לטובה מדברי ר"ע בנעשה במרד בר כוכבא, כגילוי שעיקר הדבר מתגלה בשיאו וחומרתו בזמן הגאולה (וכן זה נעשה ע”י גייס רומאי, כרמז למול כח גלות אדום, כרמז להתנגשויות בסופה). אולי כרמז בסיפור שלכן נעשה בשלושה דברים שהביא (שעל זה אמר שהכל לטובה), כרמז לגאולה השלישית, שאז מתגלה דבר זה בשיאו. ואולי לכן בפרט זה נעשה בנר, תרנגול וחמור. שחמור רומז לגאולה ממצרים, שלכן יש מצוות פטר חמור: '"פטר חמור" - ולא פטר שאר בהמה טמאה, גזרת הכתוב הוא, לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים' (רש"י; שמות יג,יג). תרנגול קורא בקול בבוקר, כעין מעיר ליגאל, שזהו כרמז לגאולה בבית שני שכורש הוציא קול קורא ללכת ליגאל: “ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה העיר ה' את רוח כרש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר. כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלקי ישראל הוא האלקים אשר בירושלם" וגו' (עזרא א,א-ג). הנר מרמז על הגאולה העתידה שאור ה' (הקדושה) יאיר בכל העולם, וכן נאמר: “והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא” (ישעיהו ל,כו). '"והיה אור הלבנה" – רוב המפרשים פירשו פסוק זה לעתיד' וכו' (רד"ק). 'וטעם הפרשה על מלחמת גוג ומגוג' (ראב"ע). וכן יהיה גילוי של האור הגנוז שה' גנזו לצדיקים לעתיד לבא (חגיגה יב,א). וכן נאמר: “והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד,ז). (אולי גם יש בזה רמז שלקראת כל גאולה מתחזקות הצרות, שכך במצרים השעבוד הוכבד לאחר שמשה בא לפרעה שישחרר את העם, ובבית שני לאחר כורש קם המן שרצה להשמיד את כל בנ"י, וכן בגאולה השלישית יש צרות רבות כמו שאומר הגר"א, וכן ראינו בשואה שהיתה שיא הצרה שבכל הגלות ובעקבותיה נעשתה תקומת מדינת ישראל [ומו”ר גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א היה מביא דוגמאות שנעשו בדורותינו שמתוך הצרה צמחה הישועה]).