ההפטרה של פרשת ויחי היא במלכים (א ב,א-ב,יב) בו מסופר על צוואתו של דוד לשלמה בנו קודם מותו, מעין המסופר בפרשה על מותו של יעקב והצוואתה שאמר לבניו קודם מיתתו. (ראה בהרחבה על צוואת דוד על שמעי, ב'מעשי אבות – ב' , 'צוואת דוד לשלמה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). נראה גם שמופיע בהפטרה: "וישכב דוד עם אבתיו ויקבר בעיר דוד" (פס' י'), שזה גם קשור במיוחד לפרשה שמסופר על העלאת ארון יעקב וקבורתו בארץ. כמו"כ מסופר על כמה זמן מלך דוד, וכמה מתוכם בכל מקום, כעין המסופר בפרשה אצלנו כמה חי יעקב וכמה מתוכם במצרים (“ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" [בראשית מז,כח]). אולם מעבר לזה נראה שיש קשר עמוק בין ההפטרה והפרשה, קשר בין יעקב ודוד (שעל שניהם מסופר על מותם והסמוך לזה). יעקב הוא האב שממנו יוצאים בנ"י (שלא כאברהם שיצא ממנו גם ישמעאל ובני קטורה, ולא כיצחק שיצא ממנו גם עשו), הוא האב המייסד של ישראל שנאמר עליהם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט,ו), שזהו כעין דוד שהוא המייסד של מלכות בית דוד. כמו כן, שניהם נבחרו, יעקב הוא הנבחר מתוך בני יצחק (והנבחר מתוך צאצאי אברהם), ודוד הוא הנבחר מבני יהודה. יעקב מצווה את בניו ומנבא על העתיד להיות, ואף רצה להגיע בדבריו עד הגאולה העתידה (אלא שנסתלקה ממנו רוה"ק: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" [בראשית מט,א]. '"ואגידה לכם" - בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים' [רש"י]), וכך גם דוד מצווה את שלמה מה עליו לעשות בעתיד, ומלכות בית דוד בהמשכה מגיעה עד הגאולה השלמה בה יהיה משיח בן דוד (שמגיע דרך שלמה). יעקב מצווה את בניו בדבריו כעין לקרב ולרחק – מי לחיוב (יוסף וכן אומר על מלכות ליהודה) ומי לשלילה (על שמעון ולוי), כמו שדוד מצווה את שלמה בנו את מי לקרב ואת מי לרחק – מי להמית (יואב בן צרויה ושמעי בן גירא) ולמי לעשות חסד (בני ברזילי) [דוד אמר להרוג את יואב ושמעי שהם מסוכנים, כעין שמעון ולוי שהם מסוכנים, ולכן יעקב עשהם כעניים: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט,ז), 'ד"א: אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד' (רש"י). שעניות זהו כעין מיתה: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני, דכתיב "כי מתו כל האנשים”' וכו' (נדרים סד,ב)]. (ואף שמעון ולוי יעצו להרוג את יוסף, וכך התגלה מיתה ביואב שהרג את שני שרי הצבא [וזהו כרמז כיוסף שהוא שורש המלחמה בעמלק ובעשו שונאי ישראל: “והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום” וגו' (עובדיה א,יח), ולכן כעין רמז בשרי צבא], ובשמעי בדבריו כשמרד בדוד אמר גילוי של יוסף: “כי ידע עבדך כי אני חטאתי והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף לרדת לקראת אדני המלך” [שמואל ב יט,כא], ואף הדגיש דימוי ליוסף: 'כיון ששמעי בא אצל דוד אמר לו: מה אחיו של יוסף גמלו אותו רעה והוא גמלן טובה, כך אני גמלתיך רעה ואף אתה גמול עלי טובה כיוסף שגמל עם אחיו טובה שגמלו אותו רעה' [מדרש תהלים ג,ג]. שכך זהו כרמז שיעקב ריחק את שמעון ולוי על שיעצו להרוג את יוסף, וכך מתגלה בשמעי ויואב גילוי של יוסף ומיתה. בפרט אצל שמעי מתגלה על השפעתו על כלל ישראל, כמו ששמעון ולוי שהשפיעו על כל האחים, ששמעי אמר לדוד: 'מהו אומר: "הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף”? (אמר לו:) כל ישראל נקראו על שם יוסף, כמו שנאמר (עמוס ה טו): "אולי יחנן ה'” וגו' "שארית יוסף”. ואמר שמעי לדוד: כל ישראל גמלו אותך רעה ואני יותר מכולם, וכל ישראל יושבים ומקוים מה אתה עושה, אם את מקבל אותי כל ישראל באין ומשלימין עמך, הוי "הנה באתי היום ראשון"' [שם]). בפרשתנו נרמז שהשעבוד החל: '"ויחי יעקב" - למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם' (רש”י; בראשית מז,כח [ב”ר צו,א]), והכוונה שהחלו לשעבדם אבל לא בקביעות כמו שנעשה בהמשך לאחר מות לוי אחרון האחים: 'נסתמו עיניהם וכו'. ואף על גב שכל זמן שאחד מן השבטים חי לא היו המצרים משעבדים בהם, כמו שכתב רש"י בפרשת וארא (שמות ו', ט"ז) ובפרשת שמות, שעבוד הזה לא היה בקביעות אלא לאחר שמת יוסף וכל אחיו, ואז היה השעבוד בקביעות, דכתיב (ר' שמות א, ח, ט) "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא - ויאמר מלך מצרים לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", אבל אחר מיתת יעקב היו משעבדים בהם - ואין קביעות שעבוד עליהם, והיינו שכתב כאן 'כיון שמת יעקב היו משעבדים בהם', ואילו לקמן כתב שימי השעבוד התחילו משמת לוי, וזה משמע ימי השעבוד בקביעות' (גור אריה). כך כעין רמז שבעקבות פיצול הממלכה בבית ראשון באו צרות (שבפירוד באים צרות לישראל, וכן החלו לעבוד לעגלים שהעמיד ירבעם כדי שלא יעלו לירושלים ויחזרו למלכות דוד [מלכים א יב,כח. סנהדרין קא,ב]), והפיצול נעשה לאחר מות שלמה בנו של דוד, כעין שהשעבוד נעשה בקביעות לאחר מות לוי אחרון האחים בני יעקב; והפיצול כעין החל ע"י הריגת שמעי, שבעקבות כך נשא שלמה את בת פרעה: 'ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה' (ברכות ח,א), ועל נשיאת בת פרעה נאמר שזה כעין שורש לפיצול הממלכה, שבעקבות הנעשה עם בת פרעה נגזר שירבעם יהיה מלך: 'אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים. שנאמר (מלכים א יא, כז) "וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו". אמר לו: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה' (סנהדרין שם). כך שבמות דוד שציוה את שלמה להמית את שמעי היה כעין שורש לפיצול המלכות, כעין שבמות יעקב החל חלקית השעבוד, ונעשה שעבוד ממש בימי נכדיו (שכל זמן שלוי חי לא שועבדו בקביעות) כעין שהממשלה התפצלה בימי רחבעם נכד דוד. נראה שבשמעי יש כרמז חזק לפרשתנו שיעקב אומר: "הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מט,ב), כעין רמז לדוד שמצווה לשלמה בנו, ונאמר בלשון שמיעה ("שמעו") כעין כרמז לשמעי ששמו כעין לשון שמיעה; ויעקב רצה לגלות את הקץ, והגאולה באה ע"י משיח בן דוד, לכן נרמז בחיזוק מעמד מלכות בית דוד, שזה נעשה ע"י הריגת שמעי, כמו שנאמר: “ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויצא ויפגע בו וימת והממלכה נכונה ביד שלמה" (מלכים א ב,מו). אולם יותר מזה, נראה שיש רמז לעתיד לבא, כעין כרמז שמובאים כמה טעמים מדוע דוד ציוה לשלמה להרוג את שמעי, שיש בזה כעין שלושה טעמים מרכזיים, כעין כרמז שהגאולה בקץ תהיה עם (ביאה שלישית לארץ [שהביאה בימי עזרא היתה השניה] ועם) המקדש השלישי (וזהו גילוי קשר דוד ושלמה, שדוד הכין את יסודות המקדש ושלמה בנהו). הטעמים מדוע דוד ציוה לשלמה להרוג את שמעי הם: א. מטעם מורד במלכות: 'והודיעו המלך כי זה סבב מיתתו מפני מה שעשה מהרע לדוד, ומצא בזה שלמה מקום לגבות את חובו, עם שזה היה ממה שיתבאר ממנו, כי ראוי היה למלך לצוותו זה, כי אולי אם יצא משם ישתדל להניא לב העם מאחרי המלך כי היה בלתי נאמן למלך, כמו שיראה מדבריו לדוד בברחו מפני אבשלום בנו' (רלב"ג; שם,מד) [ובדומה ברד"ק: 'אף על פי שנשבעתי לו שלא אמיתנו, חייב מיתה הוא, ולשמור שבועתי לא תמיתנו עד שתמצא לו עלה ועון, וסבב אתה הדבר שיבא לידי עון שיהיה לך דין עליו כדי להמיתו, כי איש חכם אתה (מלכים א ב,ט) ותדע למצוא לו עילה' (רד"ק; שם,ח)]. זה כנגד בית ראשון שנחרב (גם) על שעבדו בו ע"ז (יומא ט,ב), שזהו מרידה במלכות ה' ח"ו. ב. להזהיר משמעי שלא לבטוח בו: 'חשש שמא יהיה שלמה נמשך אחרי עצתו ויהיה נוטה מאד אחריו וישימהו על ביתו, כמו שיקרה לנערים שימשכו אחרי מי שיסביר להם פנים, ולפי ששלמה לא היה מכיר את שמעי כפי מדותיו ולא היה יודע רוע תכונותיו, פחד דוד אביו אולי שמעי ירע אל שלמה בבטחו בו, ולזה צוהו עליו לא להענישו על מה שקללו כי אם להזהיר את שלמה שלא יטה אחריו. וזהו שאמר: "והנה עמך שמעי בן גרא" וגומר, ר״ל: הנה ראיתי אוהב ויועץ אותך שמעי בן גרא, וכמאמרם ז״ל (ברכות ח׳ ע״א) שהיה מלמדו תורה; אבל ידעתי בני ידעתי שאין ראוי לך שתבטח בו ואל תתחר במרעים … והיה תכלית הספור הזה לא להוליד ממנו ששלמה יהרוג עתה את שמעי על אותה קללה שקללו, כי אם ליעצו ולהזהירו שלא יבטח בו ולא יתחבר אליו' וכו' (אברבנאל; מלכים שם). זה כנגד בית שני שנחרב בשל שנאת חינם (יומא ט,ב), שזהו כעין שיזהר משמעי שיבוא להרע לו, כעין שיש שנאת חינם בליבו. ג. כדי שיצא ממנו מרדכי: 'וכשקילל שמעי את דוד נסתכל שמרדכי עומד ממנו, וצוה לשלמה בנו, ויאמר לו: כשיפסוק שמעי מלהוליד בנים תהרוג אותו, כדי שיבא נקי לעולם הבא, לכן נאמר "בן יאיר בן שמעי”' (אגדת אסתר [מדרש פנים אחרים ב,ב]; ב,ה), והנה מרדכי עשה כעין חיזוק – השלמה למתן תורה: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז): "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א). ועל מתן תורה נאמר שהיה אז כעין לעתיד לבא (שלא היה שלטון למלאך המוות להמית בישראל [ע"ז ה,א]), וכן כשהתורה תהיה בגילוי שלם בעולם תבוא הגאולה, לכן זה קשור למקדש השלישי שלעתיד לבא. ד. בשביל התורה בישראל: 'תרין פקודין פקיד דוד לשלמה בריה: חד דיואב וחד דשמעי; עם שאר פקודין דפקיד ליה … דשמעי כתיב (שם ב, ח) "והנה עמך שמעי בן גרא". מאי "והנה עמך"? זמין הוא עמך תדיר. רבו הוה. ובגין כך לא אמר על יואב: "והנה עמך יואב", אבל שמעי - דא דאשתכח עמיה תדיר, אמר: "והנה עמך". (שם לו) "וישלח המלך ויקרא לשמעי, ויאמר בנה לך בית בירושלם" – אן הוא חכמתא דשלמה מלכא בהאי? אלא כלא בחכמתא עבד, ולכל סטרין אשגח, דהא חכים הוה שמעי, ואמר שלמה: בעינא דיסגי אורייתא בארעא על ידוי דשמעי, ולא יפוק לבר' (זוהר ח"ב קז,ב). הרי ששלמה לא הרגו כדי שילמד תורה, וכך אולי רמז גם דוד שלכן רמז בדבריו לשלמה שהוא רבו של שלמה (שלכן נמצא אצלו תדיר). דבר זה קשור לטעם הקודם, בגלל מרדכי, שגם הוא קשור בקשר לתורה, ולכן דומים מצד עניין גילוי המקדשים (או שהמקדש השלישי יחל בבניה שלנו ואח”כ ירד משמים, וכך הבניה שלנו בעצמנו זה מרומז בלימוד תורה ששמעי מלמד בעצמו, ושירד משמים שזהו מעל הטבע זהו כרמז במרדכי שנעשה כעין קשר למתן תורה שהינו אז במעמד מעל הטבע, וכן כל מעמד מתן תורה היה מעמד על טבעי). אולי גם כרמז שהריגת שמעי קשורה למלכות דוד (שבזה התחזקה מלכות שלמה מבית דוד: “והממלכה נכונה ביד שלמה” [מלכים א ב,מו]), שיעודה זה גילוי שם ה' בעולם, ובפרט זה נאמר על כסא דוד כששלמה יושב בו אחריו (ושמיעת כל ישראל אליו, כעין הנאמר בעקבות הריגת שמעי: “והממלכה נכונה ביד שלמה” [מלכים א ב,מו]. וכן כשמת דוד לאחר שציוה את שלמה נאמר: "ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכן מלכתו מאד” [שם,יב]): “וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" (דה"י א כט,כג). לכן נראה שיש בהריגת שמעי רמז לשם ה': בטעם של רלב"ג (מטעם המלכות) זהו כעין רמז לאות ו', ששלמה מלך בכל העולם ועל השדים: 'שמלך על העליונים ועל התחתונים, שנאמר (דברי הימים א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה'”' (מגילה יא,ב), 'על העליונים - על השדים' (רש"י), וכן וכעין מלך על החיות והעצים שידע ייחודיותם (רש”י; מלכים א ה,יג); שכך זהו כרמז שמלך על כל אנשי העולם זהו ארבע כרמז לארבע רוחות השמים, ובנוסף עוד שנים (שדים, וחיות ועצים [שחיות ועצים זה כאחד, כיון שזהו חכמת יחודיותם]) זהו שש – אות ו'. או שבגילוי מלכויות שמלכו על בנ"י יש מלכות מצרים, בבל, פרס, יון ורומא, ולעתיד יהיה מלכות ה' שלמה בעולם (עם מלכותינו), שזהו שש – אות ו'. הטעם של אברבנאל ששמעי היה רבו, זהו אות ה' כרמז לחמשה חומשי תורה. הטעם של אגדתא דאסתר בשל מרדכי, זהו האות י', כרמז שמרדכי עשה השלמה למתן תורה שבו נאמרו עשרת הדברות. הטעם של הזוהר כדי ששמעי ילמד תורה בישראל זהו האות ה', כרמז לחמשה חומשי תורה. שכך יוצא אותיות שם הויה. (אולי זה קשור לפרשתנו, שמסופר על הנעשה בפרשתנו: 'דאמר רשב"ל (בראשית מט, א): "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם", ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"; אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד' וכו' [פסחים נו,א], שזהו גילוי שם ה'). אולי אפשר עוד שמלכות בית דוד באה לגלות קדושה בישראל וחיבור לקב"ה, ולכן זה מרמז על התורה: הטעם של הרלב"ג, של מורד במלכות, כרמז לספר בראשית בו מסופר על תחילת העולם שאז האומות שבתחילה היו בעבודת ה' הגיעו לע"ז, שמרדו בה' (רמב"ם; הל' ע"ז א,א-ג), ובפרט מרדו בה' במגדל בבל; וכן מסופר על האבות שמרדו בע"ז של המלכויות. הטעם של האברבנאל ששמעי ימרוד כנגדו, זהו כספר במדבר בו מסופר על חטאי בנ”י (שזהו כמרד בה'). הטעם של אגדת אסתר בשביל מרדכי זהו כרמז לספר ויקרא, כיון שמרדכי מרומז בשמן המשחה בו קידשו את המשכן: 'מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג): "מר דרור", ומתרגמינן: מירא דכיא' (חולין קלט,ב). הטעם של הזוהר כדי ששמעי ילמד תורה, זהו כרמז לספר דברים בו משה לימד את כל התורה כמשנה תורה, וכן זה לקראת הכניסה לארץ, שעיקר התורה ומעלתה זה בא"י (ספרי “עקב”, מג. ובב"ר: '"אשר שם הזהב”, אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' [ב"ר טז,ד]), כעין שמעי שהיה ת”ח מיוחד בתורתו שלכן שלמה השאירו כדי שילמד תורה. בעקבות הריגת שמעי נעשה שלמה כמלך בשלמות: “ויאמר המלך אל שמעי אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדוד אבי והשיב ה' את רעתך בראשך. והמלך שלמה ברוך וכסא דוד יהיה נכון לפני ה' עד עולם. ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויצא ויפגע בו וימת והממלכה נכונה ביד שלמה" (מלכים א ב,מד-מו). 'ואחר שהומת נאמר "והממלכה נכונה ביד שלמה”, אפשר מהטעם האמור שביער עון מורד במלכות בית דוד, או כי ע"י ראו כל העם כי אפי' לרבו לא החניף על שמרד במלכותו, נפלה אימת שלמה על כל ישראל' (אלשיך; פס' לז). כך שבהריגת שמעי היה גם עניין של חיזוק המלכות, וזהו רומז לספר שמות בו יצאנו ממלכות מצרים למלכות ה', שזהו גילוי מלכות – בשעבוד מצרים, ובגאולה ממנה למלכות ה' ומתן תורה והמשכן כהמשכו – כגילוי עבדותינו לה' – היותנו תחת מלכות ה' בשלמות. (אולי זה קשור לפרשתנו שנאמר בה "ויחי יעקב" [בראשית מז,כח], שזכה לנבואה כמשה רבנו: 'ולא מטא לנבואה ד"ויחי" אלא במצרים, והיא נבואתא מעלייתא מדאתנביאו דכוותה, ולא מטא להו שום איניש מן בני נביאה אלא הוא ומשה; במשה כתיב (שמות לג): "כי לא יראני האדם וחי”, ביעקב כתיב: "ויחי יעקב”. "ויחי”, נבואתה דנחתא מאספקלריא דנהרא' [זוהר ח"א ריא,ב]. כך שיש רמז לדרגת משה, שזהו כרמז לתורה שהביא לנו משה).