"וידבר ה' אל משה לאמר. בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" וגו' (שמות ו,י-יג). '"ואיך ישמעני פרעה" – זה אחד מעשרה ק"ו (שבתורה). "ערל שפתים" – אטום שפתים וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום … "וידבר ה' אל משה ואל אהרן" – לפי שאמר משה: "ואני ערל שפתים" צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ. "ויצום אל בני ישראל" – צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם. "ואל פרעה מלך מצרים" – צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו. ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הצווי מהו מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין ב"אלה ראשי בית אבותם" ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתיחסו' (רש"י). 'דא"ר שמואל בר רב יצחק (שמות ו): "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל", על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דא"ר הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לד) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו'' (יר' ר"ה ג,ה). '"הן כסף" וגו'. תני רבי ישמעאל: זה אחד מעשרה קלים וחמורין שכתובים בתורה: "הן כסף" וגו' "השיבנו אליך" ק"ו "ואיך נגנב". (שמות ו) "הן בני ישראל לא שמעו אלי" וק"ו "ואיך ישמעני פרעה"' וכו' (ב"ר צב,ז). משה אומר לקב"ה שהוא לא יכול לדבר כראוי, ואומר זאת בק"ו, שהוא אחד מעשרה ק"ו שבתורה, נראה שבא לרמז בעומק שיש כאן גילוי כרמז לתורה, שלכן נרמז על ק"ו שזהו אחת המידות היסודיות ביותר בת"ת, ועשרה כרמז לעשרת הדברות – שבלוחות כלולה כל התורה ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א]), שכאן יש יסוד לנתינת התורה ע"י משה: '"ואני ערל שפתים”, ערלו שפתי מלדבר בכך ומלילך בזו השליחות. בשעה שאמר משה לפני הקב״ה: "אני ערל שפתים" נזדעזעו כל בריות העולם, ואמרו: מה משה שעתידה שכינה לדבר עמו במאה שבעים וחמשה מקומות, והוא מבאר כל אות ואות וכל דבר ודבר וכל פסוק ופסוק שבתורה בשבעים לשון, הוא אומ׳ "אני ערל שפתים", שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ובשביל שאמר "אני ערל שפתים" זכה ולבסוף "אנכי עומד בין ה׳ וביניכם" (דברים ה,ה)' (מדרש הגדול על הפס'). שכעין השפיע על כל העולם להכנע לפני ה' (כמו שכאן דיבר בענווה שאינו ראוי לשליחות ה'), וכמו שכאן בא לגלות את דבר ה' כך מתגלה כנגדו במתן תורה שהוא המביא את דבר ה' ואנשים למדים ממנו, כמו שלמדו כביכול ממנו כאן; כיון ששחרור עם ישראל זהו שורש לגילוי תורה, שזה מתגלה בפה (שפתים) שבו לומדים תורה ומקיימים מצוות שזהו כעין שירת ה' בעולם (ולכן כרמז בפה ששר לה'. שזהו מהותם של 'ישראל' – לגלות את 'שיר א'ל' בעולם (אותם אותיות). שכאן נשלח להוציא את בנ"י ממצרים כדי לקבל את התורה ולבא לא"י לקיימה (כמו שנאמר בפס' הסמוכים הקודמים [ו-ח]), ולכן זהו שורש לגילוי תורה (שבמתן תורה). לכן זה סמוך לציווי: "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים", שציווה את ישראל על שחרור עבדים (וכן את פרעה לשחררם מעבדות) [שלמדו ביר' שמה שנאמר בירמיהו שה' ציווה על שחרור עבדים ביציאת מצרים זה במה שנאמר כאן “ויצום”], שזה הבסיס לעבודת ה', שעבד יש בו פגם בחיבור וגילוי שם ה', לכן נחשב כעין שנאמר על שחרור עבדים במתן תורה כיון שמתן תורה בשלמותו תלוי בהיות האדם בן חורין (ולכן התורה מתגלה כחירות האמיתית: 'ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' [אבות ו,ב]), ולכן עבדות זו פגיעה בגילוי תורה: 'רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע' (קידושין כב,ב). ויותר ברור ביר': 'שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי: מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להן: אוזן ששמעה מהר סיני (שמות כ) "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני", ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם; אוזן ששמעה לפני הר סיני (ויקרא כה) "כי לי בני ישראל עבדים", והלך זה וקנה אדון אחר לפיכך תבוא האוזן ותירצע' (יר' קידושין א,ב). הרי שקבלת התורה קשורה בהיותנו בני חורין, ולכן לימנע כמה שיותר מעבדות אפילו שזהו עבד עברי (שאינו כ”ך עבד בשל כל המגבלות וההלכות של עבד עברי). (ולכן על זה בא חורבן וגלות [כמובא ביר' מירמיהו], כגילוי שלא ראויים להיות בני חורין ולעבוד את ה' אם משעבדים עבדים). זה גילוי של כעין דיבור – גילוי שם ה' בעולם, שלכן מתגלה שבשעבוד לאחרים איננו יכולים להלל את ה' כראוי בעולם, כמו שמובא בגמ' למה לא אומרים הלל בפורים, שזה כיון שלא ראויים לקרוא בשם ה' כראוי (לא ראויים להכריז הללו את ה' בהיותנו עבדים [לכן בפסח ובחנוכה (וביוהע"צ) שהשתחררנו מיד האומות אומרים הלל, ואילו בפורים עדיין נשארנו תחת יד אחשוורוש ולכן לא אומרים הלל]): 'רבא אמר: בשלמא התם (תהלים קיג, א) "הללו עבדי ה'” ולא עבדי פרעה, אלא הכא הללו "עבדי ה'” ולא עבדי אחשורוש?! אכתי עבדי אחשורוש אנן!' (מגילה יד,א). שהאומות מכבדות את ישראל כשיש בנו גילוי מעלה ולכן אז מכבדות אותנו ולכן שומעות לנו ומביא לקידוש שם ה' בעולם, ולכן בהיותנו משועבדים (שאיננו בני חורין) זה פגיעה בגילוי שם ה' בעולם. לכן ה' מצווה למשה על פרעה ובנ"י, לפרעה אומר שישלח את העם לזבוח לה' – לעבוד את ה', ולבנ"י אומר שיצאו ממצרים, ששני אלו קשורים, שעבודת ה' (כזביחה לה') קשורה בהיות בנ"י בני חורין. לכן גם בהמשך מובא על יחוס משה, ומתחיל ביחוס בנ"י (עד לוי), להדגיש מיהם משה ואהרן, אבל גם כרמז ששליחי ה' בעולם (כמשה ואהרן) קשורים לייחוס, למעלה, שדווקא כך, כשבנ"י בגילוי מעלתם, אז נעשים שליחי ה' כראוי, ואז העולם מקשיב ונתקן; וחלק מרכזי ביותר בזה זהו היותנו בני חורין, שזהו שמייחס את משה ואהרן שנשלחו להוציא את העם (וכן מתחיל בבנ"י, כרמז שזה קשור גם לכל בנ"י, שבמעלתנו אנו משפיעים, כמו שמשה ואהרן השפיעו לפרעה שישלח בסוף את בנ”י מארצו; וכן בעשרת המכות היה גילוי של יסודות באמונת ישראל [ראה 'לזמן הזה', 'דצ”כ עד”ש באח”ב', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א]). נראה גם שנאמר למשה לסבול את ישראל – שזהו גילוי בנ"י, ולצוות על השחרור – שזהו יציאה ממצרים ללכת לא"י, ולפרעה אמר שהולכים לזבוח לה' – שזהו גילוי עבודת ה' – כגילוי תורה; שזהו רמז לשלושת חלקי הקדושה השלמה – תורה ישראל עם ישראל וא"י, שיחד מביאים לגילוי תורה וקידוש השם בעולם בשלמות.