שמיעה מול נצירה: תהליך התפתחות האדם בראי משלי

(הרב יגאלמלכיאל)

ספר משלי פותח ומלווה את האדם בשתי קריאות דומות אך שונות בתכלית, המהוות את עמוד השדרה של החינוך היהודי:

בפרק א', ח': "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ." 

בפרק  ו', כ': "נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ."

במבט ראשון נדמה כי זוהי כפילות סגנונית, אך עיון בדברי המפרשים מגלה מסילה רוחנית שלמה הנעה בין ראשית דרכו של הנער לבין עמידתו של האדם הבוגר מול סערות החיים.

א. בין ה"מוסר" ל"מצווה" – משכל למעשה

ההבדל הראשון נעוץ בתוכן הלימוד. המלבי"ם מסביר שבפרק א' מדובר ב**"מוסר"** – אלו דברי תוכחה ולימוד עיוני שנועדו לבנות את תפיסת העולם של הנער. לעומת זאת, בפרק ו' מדובר ב**"מצווה"** – הוראה מעשית ומחייבת. הגר"א מוסיף זווית ייחודית: ה"מוסר" עוסק במצוות הלא-תעשה (הגבולות), בעוד ה"מצווה" עוסקת במצוות העשה (הפעולות החיוביות). האדם מתחיל את דרכו בלמידה מה "לא לעשות" (פרק א'), ומתקדם אל הבנייה האקטיבית של חייו (פרק ו').

ב. בין ה"שמיעה" ל"נצירה" – מהאוזן אל הלב

השינוי בפועל המרכזי מעיד על עומק ההפנמה:

• "שמע" (פרק א'): השמיעה היא קבלה חיצונית. הנער נדרש להקשיב, לפתוח את אוזניו לניסיון החיים של אביו. לפי רבינו יונה, זוהי ההקשבה הנדרשת כדי למנוע את החטא בטרם בא.

• "נצור" (פרק ו'): הנצירה היא פעולה של שמירה על אוצר בתוך כספת. המלבי"ם ובעלי המוסר מסבירים שבשלב זה, האדם כבר יצא אל רשות הרבים. הוא אינו זקוק רק להקשבה, אלא ל"נצירה" – שמירה אקטיבית על הערכים מול פיתויי הרחוב והיצר הבוער (כפי שממשיך הפרק לעסוק בנזקי הפיתוי).

ג. חוסנה של "תורת אמך" – העוגן שלא משתנה

מעניין לציין כי בעוד דברי האב משתנים מ"מוסר" ל"מצווה", הביטוי "תורת אמך" נותר ללא שינוי בשני המקומות. המפרשים (ביניהם הרש"ר הירש וה"כלי יקר") רואים בכך רמז לעוצמת החינוך הביתי. ה"תורה" של האם היא האווירה, הרגש והמנהגים שספג הילד בבית. בעוד שהגבולות השכליים (האב) צריכים להתפתח ולהתאים את עצמם לגיל ולניסיון, ה"אווירה" הרוחנית של הבית חייבת להישאר עוגן יציב. "ואל תיטוש" – גם כשהפכת מאדם ששומע לאדם שנוצר, את החום והפשטות של בית אמא אסור לעזוב.

ד. רמות הפיתוי והמענה החינוכי

לפי המצודות והמאירי, ההבדל בין הפסוקים נובע מההקשר שבו הם נכתבו:

• בפרק א', הפסוק מופיע לפני האזהרה מפני חבורת רשעים (פיתוי חברתי). מול לחץ חברתי, האדם זקוק ל"שמיעה" – לזכור את דברי החכמה ששמע בבית.

• בפרק ו', הפסוק מופיע לפני האזהרה מפני תאוות היצר (פיתוי פנימי). מול אש התאווה, השמיעה אינה מספיקה; נדרשת "נצירה" הרמטית של המצווה כחוק בל יעבור.

סיכום

המעבר מפרק א' לפרק ו' הוא סיפורו של האדם הצומח: מנער המקבל "מוסר" בשמיעה, לאדם המבצר את חייו בנצירת ה"מצווה". אולם בשני השלבים, החוט המקשר והשומר על ה"חן" של האדם הוא הנאמנות למסורת הבית – אותה "תורת אֵם" שאינה משתנה לעולם.