"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'” (שמות י,א-ב). "וידעתם כי אני ה'" – ע"י מכות מצרים התגלתה אלוקותו של ה' (ראה ב'הגלות והגאולה', 'מגמת עשר המכות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). בתפילת מוסף של ר"ה אומרים עשרה פס' של מלכויות, מביאה על זה הגמ': 'הני עשרה מלכיות כנגד מי? … רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו, "ויאמר"? (ויאמר) דבראשית ט' הוו? "בראשית" נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו"' (ר"ה לב,א). מלכות ה' מתגלה ע"י עשרת המאמרות, שה' ברא את העולם, שהוא האלקים - מלכו של עולם; וכן מלכותו מתגלה ע"י מתן תורה שה' נגלה לעיני כל ישראל, ובכל העולם שמעו ורעדו (כמו שמובא בהקשר לשמיעת יתרו ששמע את מתן תורה: 'ר' אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. שבשעה שנתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם, שנאמר (תהלים כט) "ובהיכלו כלו אומר כבוד”. באותה שעה נתקבצו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע. אמרו לו: בלעם, שמא המקום עושה לנו כמו שעשה לדור המבול, שנא' (תהלים י) "למבול ישב וישב ה' מלך לעולם”. … אלא תורה נותן הקב"ה לעמו ולידידיו, שנא' (תהלים כט) "ה' עוז לעמו יתן”. כיון ששמעו כולם מפיו הדבר הזה, ענו כולם ואמרו אחר כך (תהלים כט יא): "ה' יברך את עמו בשלום”, ופנו והלכו איש למקומו' [מכילתא; שמות יח,א]); וכן ע”י קיום מצוות ה' אנו מגלים שה' הוא האלקים. העולם נברא ע"פ התורה ('כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה: "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' [ב”ר א,א]), כיון שנברא בשביל התורה שישראל יקבלו ('"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' [רש"י; בראשית א,א]), ולכן העולם היה תלוי בקבלת התורה ('דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא): "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א). לכן יש קשר בין עשרת הדברות ועשרת המאמרות, שזה שורש העולם – מאמר ה' שמקיים את העולם, וזה דבר ה' שציוונו איך להתנהג בעולם שברא ולהעמידו כרצונו בכך; לכן שניהם זה עשרה – זה כנגד זה. גם עשרת המכות גילו את מלכות ה' בעולם, לכן זה קשור אליהם, שה' הראה ששולט על העולם כגילוי שהוא בראו (עשרת המאמרות), וכן זה נעשה בציווי ה' לפרעה כגילוי שה' מצווה איך רוצה שיתנהגו בעולמו [וכן אמר לשחררם ללכת להקריב ולחגוג לה', שזהו לעבוד את ה'] (כעשרת הדברות). לכן יש קשר ביניהם, שבארבעת הלשונות של גאולת מצרים יש כנגד עשרת מכות מצרים ("והוצאתי" "והצלתי" – התחלה וסוף המכות), וגם ב"וגאלתי" שזה כנגד קריעת ים סוף יש גילוי של עשרה: 'עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים' (אבות ה,ד), ויש כנגד מתן תורה ("ולקחתי”), שכולם קשורים יחד, שזהו כעליה הדרגתית בגילוי שם ה', שהחל במכות, והתגבר בקריעת הים שראו כולם גילוי גדול של שם ה' ('"זה א'לי" – בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' [רש"י; שמות טו,ב]), והתגבר במתן תורה. שכולם יחד מגלים את מלכות שם ה'. לכן מובן שבמדרש הביאו על קשר בין עשרת המאמרות ועשרת הדברות שכנגדם, וכן עשרת המכות ועשרת הדברות שכנגדם (פסיקתא רבתי, כא). המדרש מביא עשרה מאמרות בשונה מהגמ' (ר"ה שם. וכן אין קשר ישיר בין המכות והמאמרות, אלא ששניהם קשורים בכך שעשרת הדברות כנגד כל אחד מהם; לכן נראה לתת גם חיבור ישיר בין המאמרות והמכות), לכן נראה לחבר ביניהם ע”פ הגמ', שעשרה הם כמו שמביא הגר"א: 'בעשרה מאמרות כו'. ואלו הם: בראשית. ויאמר אלקים יהי אור. ויאמר אלקים יהי רקיע. ויאמר אלקים יקוו. ויאמר אלקים תדשא. יהי מארת. ישרצו המים. תוציא הארץ. נעשה אדם. הנה נתתי; ופרו ורבו הוא ציוי וברכה' (פירוש הגר"א; אבות ה,א). “בראשית" (בראשית א,א) זהו בריאת כלל העולם, ולכן כנגד זה מכת דם, כנגד שפרעה טען שהוא הבורא של עצמו ושל היאור: "אשר אמר לי יארי ואני עשיתני" (יחזקאל כט,ג), לכן ההכאה היא ביאור שיהפכו המים לדם, ש(חשבו אותו לאלוהות, וש)בו מתגלה דברי פרעה שהוא הבורא, כך כנגד זה מתגלה שה' הוא בורא כלל העולם בבראשית (וכן בעקבות הבריאה נעשה: “ורוח אלקים מרחפת על פני המים" [בראשית א,ב], וכך התגלה גילוי אלוקות ה' במי היאור). "ויאמר אלקים יהי אור" (בראשית א,ג) כנגד זה מכת צפרדע, שהאור הוא האור הגנוז שבו רואים מעבר לראיה הטבעית, וכן ה' גנזו מפני הרשעים כדי שלא ישתמשו בזה לרעה: 'דא"ר אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן, שנאמר (איוב לח, טו): "וימנע מרשעים אורם”' וכו' (חגיגה יב,א), שכך במכת צפרדע היה נראה לכל עד איפה גבול מצרים: '"אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים". רבותינו זכרונם לברכה אמרו: המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים גרם להם שיעשו שלום ביניהם. כיצד? היה מחלוקת בין בני כוש ובין בני המצריים, המצריים אומרים: עד כאן תחומנו, והכושים אומרים: עד כאן תחומנו. כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם, הגבול שהיו נכנסות לתוכו הדבר ידוע שאין השדה שלו, שנאמר "את כל גבולך", גבולך ולא של אחרים' (שמו"ר י,ב). זהו כעין הארת העיניים בראיית האמת, שהוכח ע"פ ראיית הצפרדעים של מי המקום באמת; וכמו שה' גנז את האור הגנוז בשל הרשעים, שלא יראו ויגנבו אח"כ, כך התגלה כאן שמוכיח על השטח, שאם האחר היה לוקח זה היה גניבה. (וכן למ"ד שהאור שנברא זהו השמש רק שנתלתה ברביעי, ראיית הצפרדעים גרמה לקביעת הגבול, כך שזה רמז לראיה, והראיה נעשית ע"י שיש אור [שבחושך גמור לא רואים]; וכן כרמז שהצפרדעים מסרו עצמם למות על קידוש השם, ומהם למדו מסירות נפש: 'מן הצפרדעים נשאו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר בעצמן וירדו לתוך כבשן האש' [שמו”ר שם]. לכן זהו כעין האיר את עיניהם מה לעשות, וזה התגלה לאחר שנים [אצל חנניה וחבריו], זהו כאור שנברא שמאיר את העינים אבל נתלה בפועל ביום רביעי, שזהו לאחר זמן). "ויאמר אלקים יהי רקיע" (בראשית א,ו) כנגד מכת כינים, שהרקיע מפריד בין שמים וארץ, שכך במכת כינים הוכח למצרים שהמכות אינם כישופים ומעשי שדים כמו שהם עושים בארץ, אלא זה בא מכח שמים, שלא יכלו להוציא את הכינים: "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלקים הוא" (שמות ח,טו). "ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה" וגו' (בראשית א,ט), כנגד זה מכת ערוב, שהם באו ממקומם (מהיערות ומהמדברות) שאינו מקום ישוב למקום הישוב של מצרים, כעין רמז להבדלה בעולם בין המקומות כמו ההבדלה בין מקום המים למקום היבשה. וכן מודגש ההבדל בין מקום מצרים למקום ישראל: “והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב” (שמות ח,יח), שאע”פ שהם חיות שהולכות למרחקים, הם לא נכנסו למקומם של ישראל, שזהו הדגשת הבדלת המקום, בין מצרים ובין מקום ישראל בארץ גושן, כהבדלה בין מקום הים ליבשה. "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו" וגו' (בראשית א,יא), כנגדו זהו מכת דבר, שהרגה את בהמות מצרים, כעין שהצמחיה היא המאכל שהבהמות אוכלות וכך חיות. (ומודגש במכה: “והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" [שמות ט,ד], כיון שהדבר מדבק ובכ"ז מקנה ישראל לא ידבק וימות, וזהו כעין בצומח שנאמר בו "למינו", שמחולק למינים שונים, כך כעין מתגלה חלוקה בין מקנה ישראל ומקנה מצרים). "ויאמר אלקים יהי מארת ברקיע השמים" וגו' (בראשית א,יד) כנגד זה מכת שחין, שזהו מכה חמה וכואבת (שזה היה דלקת: 'ש״שחין״ הינו דלקת המביאה לידי נמק וריקבון הבשר' [רש"ר הירש; שמות ט,י]), כעין השמש ששורפת מי שנמצא זמן רב בשמש. וכן העונש שהוכו בשחין: 'שחין למה הביא עליהן? מפני ששמו את ישראל לחום להם חמין ולצנן להם את הצונן, לפיכך לקו בשחין כדי שלא יוכלו ליגע בגופן' (שמו"ר יא,ה), שזהו כעין שביום המים חמים ע"י השמש, ובלילה הירח והכוכבים לא מחממים ולכן המים קרים. ובעקבות המכה: '"ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה" – בושו והכלמו וחפו ראשם בהיותם מלאים שחין ולא יכלו מלט נפשם, על כן לא באו אל היכל המלך, ולא נראו לפני משה בחוצות, והיו בבתיהם מוסגרים' (רמב"ן; שמות ט,יא), שזהו כעין שיש יום שאז הולכים לארמון, ולא בלילה, ובעקבות מכת שחין נשארו בבתיהם כעין לילה, שזהו כנגד יום ולילה שנקבעו במאמר זה. "ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים" (בראשית א,כ) כנגד זה מכת ברד, שזהו מים קפואים שנופלים משמים, שזהו כעין דגים שבים (מים), ועוף שבשמים (שיורד משמים); ובברד (שזהו מים קפואים) היה בתוכו אש: "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות ט,כד), כעין שהדגים נמצאים בתוך המים, וכן העופות בשמים ששם מים עליונים. "ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה" (בראשית א,כד), כנגד זה באה מכת ארבה (שהוא אמנם שרץ העוף [ויקרא יא,כא-כב] כך שיש בו קשר למאמר הקודם, אולם בכ"ז כיון שעל הקודם נעשה הברד, אז על המאמר הזה בא הארבה) שיש בו דימוי לבהמות, שהוא כמותם – אוכל צמחיה ואוכלים אותו. "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ" (בראשית א,כו) כנגד זה מכת חושך, שהיה בשביל המתת אותם רשעים שלא רצו לצאת ממצרים כי היה להם מעמד מכובד במצרים: 'חשך למה הביא עליהן? יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים והוא חוקר לב ובוחן כליות; לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים, והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצריים: כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן. לפיכך הביא על המצריים את החשך שלושה ימים, כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם, ויהיו משבחין להקדוש ברוך הוא על כך' (שמו"ר יד,ג). שזהו יצירת האדם, שכאן זה המתתו; וכן כרמז שבא לברוא אדם שישלוט על כל המציאות, כעין שמתו אותם שהיה להם מעמד ונכסים מהמצרים שלכן לא רצו לצאת (כמו שה' אומר שנעשה אדם שניתן לו, שכך גם המצרים נתנו את המעלה לאותם רשעים). "ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן" (בראשית א,כט-ל) כנגד זה מכת בכורות, שזה חל על המכובדים וחשובים, שכך היו הבכורות, וכן בנוסף מתו אותם חשובים שלא היו הבכורים: '"כי אין בית אשר אין שם מת" - יש שם בכור, מת; אין שם בכור, גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר (תהלים פט) "אף אני בכור אתנהו"' (רש"י; שמות יב,ל), שזהו כנגד המאמר שה' נתן גדולה לאדם (שישלוט בכל), שכך מתו אותם גדולים (שזהו הבכורות שהם חשובי הבית, וכן גדול הבית); וכן זהו גם כעין במאמר שהאדם יאכל (“לאכלה”), שכך מתקיים בעולם, ולכן כנגד זה נעשה מיתה לבכורות (היפך מנתינת כח חיות באכילה).