"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם" (שמות יג,יז-יט). ' … "בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה" - כגון מלחמת (במדבר יד) "וירד העמלקי והכנעני" וגו'. (מכילתא:) אם הלכו דרך ישר היו חוזרים; ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה", אם הוליכם בפשוטה עאכ"ו. "פֶּן יִנָּחֵם" - יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב. … "וַחֲמֻשִׁים" - אין חמושים אלא מזויינים (לפי שהסיבתן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו היה דרך יישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן כל הצורך. וכתוב זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין מהיכן היו להם כלי זיין, שהכו ישראל בחרב. ברש"י ישן), וכה"א (יהושע א, יד): "ואתם תעברו חמושים", וכן תרגם אונקלוס: מזרזין, כמו (בראשית יד, יד) "וירק את חניכיו", וזריז. ד"א: "חמושים" מחומשים, אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה. "הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ" - השביעם שישביעו לבניהם (מכילתא). ולמה לא השביע בניו שישאוהו לארץ כנען מיד כמו שהשביע יעקב? אמר יוסף: אני שליט הייתי במצרים והי' סיפק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצריים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו (סוטה יג ב)' וכו' (רש"י). רש"י מביא את דברי חז"ל על "וחמשים”, שזה נשק או חמישית, כמו שהובא במכילתא: '"וחמושים" - אין חמושים אלא מזויינין, שנאמר: "וחמושים עלו בני ישראל" - (יהושע א) "ואתם תעברו חמושים". וכתיב (יהושע ד): "ויעברו [בני] ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חלוצים ארבעים אלף חלוצי צבא". ד"א: "וחמושים עלו" - אחד מחמשה' וכו'. ע"פ המכילתא מרומז מדוע דרשו שזה אחד מחמישים, שע"פ הפשט זהו חמושים בנשק (ולכן במכילתא וברש"י הובא ראשון), וזה גם מסתדר עם הנאמר קודם: “ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף", שכיון שיצאו דרך המדבר אז היו צריכים לארגן להם נשק כי לא יהיה מאיפה להשיג אח”כ, כמו שהובא מרש"י ישן. אולם בכ"ז דרשו גם שזה אחד מחמשה, כיון שנאמר "וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים", והיה מספיק להאמר "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף חמושים", או "ויסב אלקים את העם חמושים דרך המדבר ים סוף", שהיה מובן שהעם יצאו חמושים, מזה שנאמר "וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים" למדו שיש בזה רמז שעלו אחד מחמישה ממצרים; לכן בדרשה הזו מתחיל המדרש “וחמשים עלו” (שבדרשה הקודמת לא הביא את “עלו”) לדייק שזה נסמך על מה שנאמר "עלו" וגו'. אמנם אפשר גם שדשו מכך שלא נאמר עם האות וו - “חמושים", אלא חסר וו – חמשים, שזה יכול להיקרא (בניקוד אחר) חמשים – אחד מחמשה. (וגם חמושים יכול להתפרש אחת מחמשה, ונרמז בלי וו להדגיש 'חמש'). דבר זה גם נרמז קודם, שבפס' הקודם נאמר: “ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה", שזה כרמז להמשך שיצאו חמושים בשל "בראתם מלחמה", שיהיה להם מלחמות, שלכן יצאו חמושים בנשק, אבל גם נרמז "בשלח פרעה את העם", שזה קשור ליציאת ישראל ממצרים, שזהו שיצאו רק אחד מחמשה, שזה בשל שלא רצו לצאת, שזהו "ושבו מצרימה" רמז לאותם ארבע חמישיות שלא רצו לצאת אלא להשאר במצרים ולכן מתו. פס' הבא נאמר: “ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם", לכאורה לא מובן למה דווקא כאן נאמר זאת ולא קודם? עונה הטור: “'ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – זה היה לו לכתוב על מסע הראשון שנסעו מרעמסס ולמה כתבו ביום השני? וי״ל: לפי שביום הראשון לקחו עצמות כל השבטים ביחד, וכשחנו בסוכות הבדילום כל אחד ואחד לבד ולקח משה עצמות יוסף עמו'. לכאורה מניין לטור שכך היה הרי נאמר שמשה לקח, איפה נאמר שלקח והביא זאת לכלל השבטים ואח"כ לקח לבדו?. הספורנו מסביר: 'אי נמי, אמר זה להורות כי לולא משה שלקח עצמות יוסף עמו, הם לא היו לוקחים אותם, אף על פי שעלו משם חמושים, לרוב פחיתותם'; כך שמובן שלכן זה הובא דווקא אחרי שנאמר שעלו חמושים. הכלי יקר מסביר: '"ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – סמך ענין זה לפסוק שלמעלה "וחמושים עלו בני ישראל”, לפי שמסיק בילקוט פרשה זו שהיו מהלכין במדבר שני ארונות ארון השכינה וארונו של יוסף, והיו האומות שואלים: מה טיבו של ארונו של מת עם ארון חי העולמים? והשיבו להם: קיים זה מה שכתוב בזה, שיוסף קיים כל עשרת הדברות כו׳. וסמך זה למה שנאמר "וחמשים עלו בני ישראל" מזויינים, וכלי זיין שלהם הוא ארון הקודש שהיה הולך עמהם במלחמה, ותינח אחר מתן תורה אבל קודם מתן תורה איך עלו חמושים הלא עדיין לא היה הארון הקודש עמהם? ע״כ אמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כי ארונו של יוסף היה דומה כאלו היו חקוקים בו כל עשרת הדברות. דבר אחר: לפי שראה משה שהשי״ת הסיבם דרך המדבר ים סוף וחשב משה שאם אולי יעכב עליהם הים אז יקרע להם בזכות יוסף, כמו שלמדו רז״ל (תנחומא) מן פסוק "הים ראה וינוס" (תהלים קי״ד:ג׳), מה ראה? עצמותיו של יוסף, שנאמר בו "וינס ויצא החוצה”' וכו'. זה אמנם פירוש יפה אבל נראה שאינו כפשט שהרי נאמר חמושים שהכוונה לכלי נשק ולא לארון הברית ... ומה שפירש בפירוש השני לכאורה יכל להאמר סמוך ל"בשלח", ואז היה מובן שמשה לקח כשיצאו במחשבה על קריעת הים, ולא היה צריך להאמר כאן שזה לאחר זמן (ובכ”א מניין שמשה ידע שתהיה קריעת הים בזכות יוסף?). הרש"ר הירש הסביר: '"ויקח משה את עצמות יוסף עמו" וגו׳ – יש לעיין, מדוע מוזכר ענין זה כאן, ולא לעיל בתחילת יציאתם מרעמסס? ושמא רוצה הכתוב להדגיש את הניגוד: אין ניתן לסמוך על שש מאות אלף גברים חמושים הנמצאים בדרכם לארץ המובטחת, שיבטחו דיים בה׳ שיעניק להם נצחון במלחמה על הארץ למען קיום הבטחתו. לעומת זאת, היהודי האמיתי, כיוסף, בוטח בקיום הבטחת ה׳, אף אם יהיה הדבר לאחר מותו (השווה בראשית נ, כד). ובטחונו היה לו על מה שיסמוך. ה׳ ״שומר אמונתו לישני עפר״ גם במובן הזה. מנקודת מבט זו, הרי שעצמות יוסף אשר נישאו בראש המסע, היו תוכחת מגולה לעם בני ישראל, שהיה צורך להנחותם בדרך עקיפין במדבר מחמת מורך לבם'. אלא שגם בזה, יכל להאמר קודם הפס' "בשלח", ואז היה מובן שלקיחת יוסף קשורה לפחדם של ישראל כמו שמיד מובא, ולא כאן לאחר זמן; אמנם אפשר שבכוונה זה הוסמך להיותם חמושים בכדי להדגיש את פחדם שאפילו הנשק לא מועיל. המלבי"ם הסביר: '"ויקח משה" – מספר צדקת משה שהגם שידע שלא יכנסו ישראל בדרך ישרה רק יסבבו דרך רחוקה יתעכבו ימים רבים במדבר, בכ״ז לקח עצמות יוסף עמו, הגם שהיה להם היתר על השבועה שלא נשבעו רק אם יכנסו לא״י בדרך ישרה לא אם ינועו במדבר שזה טורח גדול, והרי יהיה נקל להם יותר שאחרי שיגיעו לא״י ישלחו שלוחים למצרים לקחת את הארון ולהביאו לא״י, לא עשה כן כי יוסף אמר בשבועתו והעליתם את עצמותי מזה אתכם, שלשון אתכם מורה שיקחוהו אתם תיכף בצאתם לא ע״י שלוחים אח״כ, ולדברי חז״ל שהים נבקע בזכות יוסף, פי׳ שמפני שהסב אותם לים סוף הוכרח לקחת עצמות יוסף עמו, שבזכותו יקרע הים לפניהם'. אמנם לכאורה מניין שיוסף השביע רק אם זה יהיה בדרך קצרה?. הנצי"ב הסביר: '"ויקח משה" וגו׳: הפסוק הזה אינו במקומו הראוי לו, אלא בצאת ישראל מרעמסס, שהרי לא היה ארונו של יוסף עומד בסוכות. אלא בא ללמדנו הא דתניא במכילתא: יוסף זכה לקבור את אביו וכו׳, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה וכו׳, ולא עוד אלא שעם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו, ועם יוסף עלו הארון והשכינה והכהנים והלוים וכל ישראל ושבעה ענני כבוד. ולכאורה מה שייכות היו כל הדברים הנפלאים הללו לארונו של יוסף, וכי בשביל יוסף הלכו? אלא כמו שביארנו בפרשת ויחי (בראשית נ,ז) דגם העולים לקבורת יעקב לא כולם עלו לכבודו של יעקב, אלא הרבה עלו לכבודו של יוסף, ומהם בציווי יוסף לשמירה, ומ״מ נחשב הכל לכבודו של יעקב, עיי״ש. כך בארון יוסף, כל מה שעלה עמו נחשב הכל לכבודו, משום הכי סמך הכתוב ״עצמות יוסף״ לכאן, משום דבסוכות החל כבוד ה׳ להופיע עם העננים, ונחשב כאילו באו בשביל עצמות יוסף'. אולי אפשר לומר שזה רמז לדברי הגמ': 'והתניא: טמא מת מותר ליכנס במחנה לוייה, ולא טמא מת בלבד אלא אפי' מת עצמו, שנאמר (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", מאי "עמו”? עמו במחיצתו, עמו במחנה לוייה' (נזיר מה,א). לכן לא נאמר קודם כשיצאו ממצרים, שאז היה מובן שכולם הלכו בהיותם מגורשים ממצרים, וגם משה לקח את עצמות יוסף עמו ביציאת מצרים (במקום לקחת עמו ממון), לכן זה נאמר דווקא כאן לאחר שיצאו ממצרים וכבר החלו להתארגן כסדר, ונאמר בפס' הבא: ”ויסעו מסכת ויחנו באתם בקצה המדבר”, שיש כבר סדר של מחנה, ולכן אז זה מובן שבסדרי המחנות עצמות יוסף היו עם משה, במחנה שלו, שזהו מחנה לויה. אולי זה נאמר דווקא כאן כדי לרמז מדוע יצאו "חמשים", למה רק אחד מחמשה? שזה בשל שהיו רשעים שהיה להם ממון במצרים ולכן לא רצו לצאת: 'חשך למה הביא עליהן? יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים והוא חוקר לב ובוחן כליות. לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים, והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו יאמרו המצריים: כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן. לפיכך הביא על המצריים את החשך שלושה ימים, כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם; ויהיו משבחין להקדוש ברוך הוא על כך' (שמו"ר יד,ג). והנה מניין שזו היתה הסיבה? בפשטות זו סברא; בנוסף, יש עוד טעם למכת חושך שזה כדי שיראו את הכלי כסף וכלי הזהב של המצרים (שם), שזהו ממון מצרים, לכן כרמז שגם הטעם הקודם קשור לממון מצרים, שזהו שלכן לא רצו לצאת. אולם אולי זה נרמז כאן, נאמר על לקיחת עצמות יוסף סמוך ל"וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שבזה נרמז על שמתו ארבע חמישיות בחושך, והסמיכה לזה התורה את לקיחת עצמות יוסף ע"י משה, שליוסף היה כבוד וממון במצרים ובכ"ז רצה ללכת לא"י, רק כיון שלא היו נותנים לו אז בלית ברירה השביע שלפחות יעלו את עצמותיו, שהוא היה ההיפך מהם (שזהו שרצו להשאר בשל הכבוד והממון), ולכן עלו עצמותיו ממצרים, ואילו הם מתו ונשארו עצמותם במצרים, שנקברו בחושך; כמו כן, גם משה לא אסף ממון במצרים אלא התעסק בהעלאת עצמות יוסף, שכך הפס' הזה מרמז על הסיבה, שאותם שמתו במצרים זה היה בשל שלא רצו לצאת ממצרים, והסיבה שלהם היתה סיבה ממונית (היפך מיוסף ומשה). אולי אפשר שבנ"י יצאו חמושים, שזה כדי להשמר, שכיון שלקחו ממון רב אז היו יכולים לצאת נגדם למלחמה כדי לשדוד מהם, לכן התארגנו עם נשק, וממילא זה מעצים את מעלת משה, שמראה את ההבדל כמה הם השקיעו בעניין הממון לעומת משה שעזב הכל והלך להביא את עצמות יוסף. אולי אפשר שבאה התורה כאן לרמז על עניין המלחמה בישראל, שהמנהיגים יוצאים בראש, שלא כמו שאר האומות: '"אשר יצא לפניהם" – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנא' (במדבר כא): "אל תירא אותו", וכדרך שעשה יהושוע, שנא' (יהושע ה): "וילך יהושוע אליו ויאמר לו הלנו אתה" וגו', וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח): "כי הוא יוצא ובא לפניהם", יוצא בראש ונכנס בראש. "ואשר יוציאם" – בזכיותיו. "ואשר יביאם" – בזכיותיו' (רש"י; במדבר כז,יז). לכן כאן הסמיכה התורה את יוסף שהיה מנהיג במצרים, וכן משה שהיה מנהיג ישראל, לנאמר שיצאו חמושים, שזה לצאת למלחמות, כדי לרמז על כך שהמנהיגים יוצאים למלחמה בראש זה עניין מהותי שקיים בבנ"י. אולי גם בא לרמז שנאמר שבנ"י יצאו חמושים, וגם משה תיכנן לצאת לפניהם למלחמה, ונרמז שלא יצא חמוש – שלא לקח נשק מהמצרים כשאר ישראל כיון שהתעסק אז בעצמות יוסף ולכן לא הלך לקחת מרכוש מצרים, אבל בדעתו היה לצאת לפני בנ”י למלחמה. אולי גם בא לרמז שבנ"י יוצאים עם כלי נשק, אבל סומכים על הקב"ה, ולכן בראש יוצאים הת"ח שהם שליחי ומייצגי ה', כגילוי יד ה', שהשכינה במחנה הצבא; לכן נרמז כאן על ארון יוסף שהיה כעין כגילוי ארון הברית: 'ולא עוד, אלא שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים, והיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? והם אומרים להם: זה ארונו של מת, וזה ארונו של חי העולמים. ואומרים להם: מה טיבו של מת להלוך עם ארון חי העולמים? - ואומרים להם: המונח בארון זה - קיים מה שכתוב במונח בארון זה. במונח בארון זה כתיב (שמות כ): "אנכי ה' אלקיך", וביוסף כתיב (בראשית נ): "התחת אלקים אני"' וכו' (מכילתא; שמות יג,יט), כך שארון יוסף התגלה כעין מקביל לארון הברית, לכן מרמז שכמו שהארון עם הלוחות השבורים היה יוצא למלחמה, כגילוי שכינה במחנה, כך גם הת"ח כעין יוסף הצדיק שקיים את כל התורה יוצא בראש המחנה, כגילוי לשכינה (וכן זהו גילוי שמשה לקח את ארון יוסף, כעין שמשה הביא את הלוחות שבארון הברית, והוא יצא בראש למלחמות). אולי גם כרמז לגילוי תורה בישראל שקשור למלחמות, שהשונא בא על ביטול תורה (לימודה וקיומה): 'ולפי שפרשו מדברי תורה, לכך בא עליהם השונא, שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה; לכך נאמר: "ויבא עמלק". … אחרים אומרים: אין "רפידים" אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם; לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה' וכו' (מכילתא; שמות יז,ח) [לכן מובן שת”ח הולכים בראש כלימוד זכות לניצחון בזכותם; כעין הנאמר: '"ואשר יוציאם" – בזכיותיו. "ואשר יביאם" – בזכיותיו' (רש”י; במדבר כז,יז)]. אולי גם כרמז ביוסף שנעשה מלך בהיותו במצרים (ולכן היה צריך להשביע במיוחד כדי שיעלו את עצמותיו, כיון שלא היו נותנים להעלותו בשל היותו מלך), שזה בעקבות שנאת האחים, שהחלה בשל שסיפר עליהם לשוה"ר (בראשית לז,ב. “ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו” [שם,ח], '"ועל דבריו" – על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם' [רש”י]); וכן משה נאלץ לצאת – לברוח ממצרים רוב חייו בשל לשוה"ר (שמות ב,יד-טו) [כעין רמז כמו שעכשיו יוצאים ממצרים … ], וכן בנ"י זכו לצאת ממצרים (כמו שנאמר כאן בפס' שיוצאים ממצרים) בזכות שלא דיברו לשוה"ר (ויק"ר לב,ה), וכן משה כאן קיים את השבועה ליוסף שזה גילוי של הדיבור, שכל זה כרמז לחשיבות של איסור לשוה"ר בעניין מלחמה (שזהו שסמוך להיותם חמושים): 'רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו: מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור … כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין? אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין … אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין' וכו' (ויק"ר כו,ב). אולי גם כרמז שנאמר שיצאו חמישית, שזהו מידה – כמות (אחד מחמש), וכן חמושים בנשק, שאולי זה רומז שהגעת מלחמה קשורה בענייני מידות, שזהו שלא לרמות במידות (וכן רמז שמשה קיים את השבועה שנשבעו ליוסף, שלא נעשה שלא דוברים אמת, וזה בזמן שאחרים לקחו ממון, והוא לא, כך שמרמז על ענייני אי לקיחת ממון שקשור בלא לשקר; כעין שלא לרמות במידות): '"זכור את אשר עשה לך" – אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי יא א): "מאזני מרמה תועבת ה'", וכתיב בתריה (משלי יא ב): "בא זדון ויבא קלון"' (רש"י; דברים כה,יז). (אולי אפשר כרמז שלקיחת הנשק זה בשביל המלחמה על א"י, ולכן אחרי זה נרמז על לקיחת ארון יוסף כרמז שלאחר הכניסה לארץ מתחייבים בשלוש מצות: 'וכן היה רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה' וכו' [סנהדרין כ,ב], וזה נרמז בארונו של יוסף – מלך נרמז ביוסף שהוא היה מלך במצרים. הכרתת עמלק נרמז במשה, שמשה הרים בידיו את ארון יוסף, כעין שהרים את ידיו במלחמת עמלק. הקמת המקדש נרמז בכך שמשה הביא את עצמות יוסף "עמו", במחיצתו, אבל זה רק עד שהיה צריך להיכנס למחנה שכינה, כך שנרמז שיהיה מחנה שכינה, וזהו רמז למקדש).