בס''ד    פרשת יתרו: האם מותר לעשות מלאכה בערב שבת בין השמשות

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה את עשרת הדיברות הכוללות את החובה לשמור שבת: ''זָכ֛וֹר אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשֽׁוֹ... לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּ֠בִתֶּךָ עַבְדְּךָ֤ וַאֲמָֽתְךָ֙ וּבְהֶמְתֶּ֔ךָ וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ''. מי הוא אותו גר עליו מדברת התורה? הרמב''ן (כ, י) כתב, שעל פי הפשט מדובר בגר תושב, שאינו מחוייב בשמירת שבת (וכפי שראינו בפרשת בא שנה ד'), אך אנו מצווים שלא יעשה מלאכה בשבילנו. ואילו בפסוק להלן בפרשת משפטים (כג, יב), שבו כתוב שעל הגר להינפש, הכוונה לגר צדק, שכעת הוא יהודי.

אמנם הוסיף הרמב''ן, שבמכילתא מפורש דווקא להפך, שהפסוק הראשון בפרשת יתרו העוסק בשביתה ממלאכה, מתייחס לגר צדק, ואילו הפסוק השני שבפרשת משפטים, המצווה על הנפישה, מתייחס לגר תושב. ההיגיון לפרש כך, שמסתבר קודם להזכיר את חובת השביתה החלה על גר הצדק, שחייב כמו כל יהודי במצוות, ורק לאחר מכן לציין על חובות גר התושב. ועוד שבפסוק השני מוזכרת רק הבהמה, ולכן מסתבר שדווקא פסוק זה הוא המדבר על גר התושב. ובלשונו: 

''אבל מצאנו לרבותינו (במכילתא כאן) שדרשו בהפך, אמרו כי וגרך אשר בשעריך על דרך הפשט הוא גר צדק, והוא חייב כמונו בשביתה, וינפש בן אמתך והגר (להלן כג יב) לרבות גר תושב הערל. ורצונם שיהיה המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו, והכתוב השני לרבות הערל. ולפיכך הוקש לבהמה, שאמר (שם) למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, צוונו בשביתת כלם בשווה, שלא יעשו לנו, ויעשו כרצונם לעצמם.''

בעקבות התורה הכותבת על שמירת השבת, נעסוק השבוע בהלכות שבת ובשאלה, האם מותר לעשות מלאכה בערב שבת בין השמשות. על מנת לענות על שאלה זו, תחילה נראה מהו זמן בין השמשות, כיצד מחשבים אותו, ומחלוקת רבינו תם והגאונים האם ישנה שקיעה אחת או 'שתי שקיעות'. בהמשך נראה את מחלוקת הפוסקים, אלו מלאכות הותרו בין השמשות, ולסיום נעסוק בשאלה, האם מלאכות אלו הותרו גם במקרה בו קיבלו את השבת.

בין השמשות

הגמרא במסכת שבת (לד ע''ב) כותבת, שמעמדו של בין השמשות, דהיינו הזמן שמחבר בין שני ימים, מורכב. יש צד לומר שכולו שייך ליום הקודם, יש צד לומר שכולו שייך כבר ללילה, ויש צד לומר שהוא ספק יום ספק לילה. כתוצאה מכך כותבת הגמרא, יש להחמיר בספקו (על כל פנים בדיני דאורייתא, כפי שנראה לקמן), וכמו לדוגמא, במקרה של אדם זב שראה בין השמשות[1].

מהו הזמן הנקרא בין השמשות? בנקודה זו נחלקו התנאים: א. לדעת רבי יהודה, מהשלב בו השמיים מאדימים, עד השלב בו השחיר החלק התחתון של השמיים ולא החלק העליון, זהו זמן בין השמשות. וכפי שכותבת הגמרא, מדובר במהלך של שלושת רבעי מיל. ב. לדעת רבי נחמיה, זמן זה קצר יותר והוא כחצי מיל. ג. רבי יוסי בגישה שונה סובר, שבין השמשות הוא זמן קצר ממש שלא ניתן לעמוד עליו, ממש כהרף עין, וזמן זה לרבי יוסי חל מיד אחרי זמנו של רבי יהודה. ובלשונה:

''תנו רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה - מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו.''

להלכה פוסקת הגמרא (לה ע''א), שיש להחמיר כשיטת רבי יהודה ורבי יוסי. משום כך ולדוגמא, כדי שיהיה ניתן להתפלל ערבית, צריך שיעברו משקיעת החמה שלושת רבעי מיל ועוד מעט, וכך חולף בין השמשות ומגיע הלילה. עם זאת, כיוון שהזמן בו 'מכסיף העליון והתחתון' ומגיע הלילה אינו מוגדר דיו, כותבת הגמרא סימן נוסף לזיהוי הלילה, והוא כאשר נראים שלושה כוכבים בינוניים. כך פסק בשולחן ערוך (רצג, ב), אשר הוסיף שבזמן הזה מחפשים שלושה כוכבים קטנים, שכן לא בקיאים מה הוא כוכב בינוני.

רבינו תם והגאונים

לכאורה, סתירה לכל האמור עד כה בשיטת רבי יהודה, ישנה בגמרא במסכת פסחים (צד ע''א) הכותבת, שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש ארבעה מילין ולא שלושת רבעי מיל. דנו הפוסקים ביישוב הסתירה, ונראה הפעם את דבריהם בקצרה:

א. רבינו תם (סי' רכא) וראשונים רבים אחריו שצעדו בעקבותיו סברו, שיש לחלק את זמן השקיעה לשתיים; החלק הראשון, בו שוקעת השמש, מזמן זה יש שלושה מיל ורבע שהם נחשבים יום לכל דבר ועניין. חלק שני סוף השקיעה, שהוא שלושת רבעי מיל (וכדברי הגמרא בשבת), שהוא בין השמשות שנאסר במלאכה. כך פסק גם השולחן ערוך (רסא, ב), וגם הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ב, כא), על אף שכתב שמעיקר הדין הלכה כשיטת הגאונים (שנראה לקמן), סבר שיש להחמיר בצאת שבת כשיטת רבינו תם. 

ב. הגאונים (כך מובא בשמם) חלוקים על רבינו תם, וסוברים שאין לחלק את שקיעת החמה לשתיים, אלא מהשקיעה עד צאת הכוכבים יש שלושת רבעי מיל, וכפי שכותב שמואל בגמרא, זמן זה הוא זמן ראיית שלושה כוכבים בינוניים. כך פסק גם הגר''א (רסא, ד''ה שהוא), וכך נוהגים בפועל רבים בזמן הזה, שכן הבנה זו מתכתבת עם המציאות הנראית לעיננו. את הגמרא בפסחים דחו במספר אופנים, כגון שהגמרא במסכת שם דנה בשלב יציאת כל הכוכבים, דהיינו חושך מוחלט, אך שבת יוצאת קודם לכן, וכן ערבית ניתן להתפלל קודם.      

מלאכה בבין השמשות

הגמרא במסכת עירובין (לב ע''ב) כותבת, שאין מניעה לדעת רבי לשים עירוב בערב שבת על גבי עץ, למרות שהעירוב צריך להיות זמין לשימוש בין השמשות, שכן השימוש בעץ בשבת אסור רק מדרבנן, גזירה שמא יתלוש, וכל דבר שהוא אסור מדרבנן, לא גזרו עליו בין השמשות. נחלקו הראשונים בביאור היתרו, מחלוקת שמשפיעה על השאלה, איזו מלאכה הותרה:

א. רש''י (שם, ד''ה לא) הבין, שלדעת רבי יהודה מותר לשים עירוב על עץ בין השמשות, כיוון שבין השמשות הוא ספק יום חול ספק שבת, וספק איסור דרבנן לקולא. משום כך הבין, שהמשנה במסכת שבת (לד ע''א) הכותבת שאסור לערב ולהטביל את הכלים בערב שבת, צועדת בשיטת חכמים החולקים על רבי יהודה, וסוברת שבין השמשות אסור אף במלאכות דרבנן, שכן לדעת רבי יהודה כל מלאכה מדרבנן הותרה. ובלשון המרדכי (רמז תפז), שסייג וכתב שיש מלאכות שגם לדעת רבי יהודה אסורות:

''כולה רבי היא, וסיפא גזירה שמא יקטום: גזירה שמא יקטום, מכאן ראיה דיש מיני שבות דגזרו עליו בין השמשות אפילו לרבי, וכן פרש ר''י, דהולכה פחות פחות מד' אמות גזרו נמי בין השמשות, וטעמא הוי משום דבקל יכול לבא לידי איסורא דאורייתא, דילמא משתלי (= ישכח) ויעביר ד' אמות.''

ב. הרמב''ם (שבת כד, י) והרשב''א (שבת שם, ד''ה מתניתין) חלקו על רש''י, שכן הגמרא במסכת עירובין  פוסקת כדעת רבי, ומותר לשים עירוב בין השמשות תלוי על עץ, ואם כן לא מסתבר שהמשנה במסכת שבת כותבת כדבר פשוט הוראה שחולקת על שיטת רבי יהודה, דבר שמרמז שאין הלכה כמותו. משום כך חלקו וסברו, שגם לדעת רבי יהודה, אין היתר גורף לעשות מלאכות דרבנן בין השמשות, אלא רק במקום צורך מצווה וכדומה, ועל מקרים מעין אלו מדברת המשנה.

מדוע לשיטתם לא אומרים 'ספק דרבנן לקולא', וכהבנת רש''י? ייתכן שסברו, שניתן לומר ספק דרבנן לקולא, רק במקרה בו אדם נכנס למצב ספק בטעות, לדוגמא כאשר נפלה טיפת חלב, ויש ספק האם נכנס לתבשיל מלא עוף. אך אין היתר לכתחילה להסתמך על כלל זה, ולעשות בכוונה מלאכות שאסורות מדרבנן, בזמן מסופק בגלל שספק לקולא. עם זאת יש להעיר, שכן יש קושי לשיטתם בלשון הגמרא במסכת עירובין, שהתנסחה בלשון ''כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות''.           

מלאכה בין השמשות בסוף השבת

להלכה פסק השולחן ערוך (רסא, א) כרוב הראשונים, שההיתר לעשות מלאכה מדרבנן בערב שבת, חל רק במקום מצווה וצורך גדול. משום כך, במקרה בו שכחו להדליק נרות בערב שבת, מותר לומר לגוי להדליק, שכן אמירה לגוי איסורה מדרבנן כפי שראינו בעבר. נחלקו האחרונים, האם ההיתר לעשות מלאכות בבין השמשות חל במוצאי שבת כמו שחל בערב שבת:

א. החיי אדם (ח, ח) סבר, שההיתר קיים רק בכניסת שבת ולא ביציאתה, שכן בניגוד לכניסת השבת שאז יש ספק האם נכנסה שבת, במוצאי שבת בוודאי חלה קדושת השבת, ומספק לא תפקע הקדושה. לכך נראה שנטה גם המגן אברהם (שמב, הקדמה) שהביא ראייה מהלכות הקדש (או''ח שפו), שנפסק שאם אמר על כיכר לחם שהיום היא חול ומחר קודש, בין השמשות הקדושה אינה חלה מספק. ואילו אמר, היום קודש ומחר חול, אז בין השמשות היא קודש, שכן מספק לא תפקע הקדושה. ובלשונו:

''אפילו דבר שהוא משום שבות, אסור בבין השמשות אם לא דבר שהוא נחפז וטרוד, כגון שאין לו כלים, מותר להטבילם... דווקא בערב שבת, אבל במוצאי שבת אפילו בין השמשות, אסור בכל מה שאסור בשבת אפילו אמירה לנכרי, דכיון דכבר אתחזק שבת, מספיקא לא נפיק מקדושתיה.''

ב. הברכי יוסף (שמב, ב) המשנה ברורה (שם) חלק וסבר, שמסתימת הראשונים ומדברי הרשב''א משמע, שכשם בבין השמשות של כניסת השבת הותרו מלאכות מדרבנן במקום מצווה וצורך גדול, כך בבין השמשות של סיום השבת. עם זאת למעשה, סבר המשנה ברורה בעקבות הבית מאיר (שם) שבסיום השבת יש בכל זאת להחמיר, שכן איננו בקיאים מתי בדיוק מתחיל בין השמשות, וייתכן שעדיין יום ויש איסור לעשות מלאכה (חשש שאינו קיים בבין השמשות בכניסת שבת).

קבלת שבת

כפי שראינו בעבר (מקץ שנה ג'), מצווה להוסיף בערב שבת מחול על הקודש, וראשונים רבים הבינו שמדובר במצווה מדאורייתא. בעקבות כך דנו ראשונים ואחרונים (וענין זה אף נתון בסתירה בשולחן ערוך), האם כאשר נפסק שניתן לעשות מלאכה מדרבנן בין השמשות, הכוונה רק למקרה בו אדם לא קיבל שבת קודם בין השמשות, או גם במקרה בו קיבל על עצמו.:

א. רבינו יואל (מרדכי רמז רצ) סבר, שאסור לעשות מלאכה בבין השמשות, במקרה בו קיבל עליו שבת. ראייה לדבריו הביא מהתוספתא (סוכה ד, ז) הפוסקת, שלאחר שתקעו בשופר כדי לסמן לעם שהגיע זמן תוספת שבת, אם יש קומקום חם בידו, אסור לו להטמינו למרות שמדובר באיסור דרבנן. ואילו הגמרא במסכת שבת כותבת שבספק חשיכה מותר להטמין, ומוכח שקבלת שבת נחשבת כחמורה יותר מבין השמשות, ושבת חלה באופן גמור לאחר קבלתה.   

ב. החכם צבי (סי' יא) חלק וסבר, שאף במקרה בו קיבלו שבת, ניתן לעשות מלאכות מדרבנן בין השמשות, וכן פסק הט''ז (תר, ב). ונימק, שלא סביר שניתן יהיה לעשות מלאכה מדרבנן בבין השמשות שיש ספק מדאורייתא האם מדובר בשבת, והעושה מלאכה מתחייב בסקילה, ואילו בגלל קבלת שבת שיש בה מצוות עשה בלבד, ייאסרו בעשייה מלאכות מדרבנן. את הראייה מהתוספתא דחו, שמדובר שאין כוונתה להטמנה אלא לבישול, או שמדובר בתקנה קבועה של חכמים, שגזרו עליה באופן מיוחד.    

ג. החיד''א (רסא, ד''ה ולעניין הלכה) באפשרות שלישית כתב, שיש לחלק בין מקרה בו אדם בודד קיבל על עצמו שבת, למקרה בו כל הציבור קיבל שבת בבתי הכנסת. במקרה בו אדם פרטי קיבל על עצמו שבת, נחשבת קבלה זו קבלה קלה, ולכן קבלה זו לא תאסור עשיית מלאכה בין השמשות. מה שאין כן קבלת שבת ציבורית, לה יש משקל גדול, ואוסרת גם מלאכה מדרבנן.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...