פרשת ויגש

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני"

עד כה האחים עוברים מסע מייאש. בתחילה הם נחשדים כמרגלים, ולאחר מכן נאסר שמעון.

והם עולים להביא את בנימין, ועכשיו סוף סוף הם יכולים ללכת. יש להם הכל, שמעון חזר אליהם,

ופתאום מתגלה אצל בנימין הגביע, שטוען מושל מצרים שגנב ממנו, והוא צריך להשאר לעבד.

אז בתחילה מסופר במדרש שיהודה מאיים על יוסף,

ומשזה לא עוזר יהודה מבין שישנה דרך נוספת.

יהודה מבין שהוא צריך להכיר באדם שמולו, שבכדי להשפיע על אדם אתה צריך להיות קרוב אליו.

יהודה צריך לצאת מעצמו, ואז ויגש, שויגש זה לשון התקרבות. יהודה ניגש אל יוסף.

וכבר שאלו, הרי מבחינת יהודה יוסף הוא שליט על מצרים ואינו מבין את שפתו, מה יעזור שיתקרב?

אומר הקדושת לוי, נראה שיהודה רצה לעורר ביוסף מדת רחמנות וישמע לדבריו בתחננו אליו,

כי כאשר אדם מדבר פה אל פה אז דבריו יגיעו ללב חברו,

אבל כאשר הדיבור עובר על ידי מתורגמן אז אין הדיבור עושה רושם כל כך.

יהודה מבין שהוא צריך להכנס לליבו של יוסף,

ושבדרך חיצונית לא יוכל להציל את בנימין.

הוא צריך להבין את האדם שמולו, להבין מה מניע אותו.

יהודה ניגש לפנמיות, מביט פנימה, מתבטל למציאות, ותחתייה הוא רואה טוב.

הוא רואה את יוסף מתחת לכל הקליפות וההסתרות.

"ולא יוכל יוסף להתאפק", "ויקרא הוציאו כל איש מעלי".

אחרי שהכל יוצא, "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף".

והאחים רואים שמולם לא עומד אויב אכזר, איש רע,

אלא אחיהם הקטן.

ואני חושב שאפשר ללמוד מזה שיעור מאוד גדול ליחס שלנו כלפי אחרים.

לכל אדם ואדם ישנם קליפות והסתרות שמנהלות אותו.

כל אחד ואחד חווה משהו שגורם לו להתנהגויות שלו, לטוב ולרע,

ולפעמים אדם קרוב אלינו מתנהג בצורה שהיא קשה לנו,

והרבה יותר קל להתנכר לו ולהתנתק, והוא נהיה חיצוני לנו.

במקום לעצור רגע.

כמה דברים וריבים היו נפתרים אם רק היה

"ויגש אליו".

בכל קשר שיש לנו בחיים.

גם אצל כל אחד ואחד מאיתנו יש התנהגויות שאנחנו לא אוהבים, לא מרוצים מהם,

וממהרים לשפוט ולהעניש את עצמינו על כך,

במקום לנסות להבין מה מניע את זה,

מה גורם לי להתנהג בצורה כזאת.

אנחנו צריכים להתקרב לעצמינו, ללמוד על עצמינו,

לקלף מעלינו את הקליפות ולראות את עצמינו באמת.

כשיש בנו רע או באחרים רע זה בא לעורר אותנו שמשהו שגוי בדרך שלנו,

משהו לא נכון.

שאדם חוטא זה לא הרצון האמיתי שלו, אלא זה כוח שמנותב בדרך שגויה,

וצריך להתבונן בעצמך ולהבין מה המניע.

אנחנו צריכים להתבונן בעצמינו, בחברינו, במציאות כולה,

ולהבין את זה, וההתסכלות שלנו תשתנה,

ונראה שבפנים באמת ישנו רק טוב שמשתוקק להתפרץ החוצה.

קל מאוד להגיד ככה זה, ככה הוא, ככה אני.

הרבה יותר קשה לנסות להבין מה ה' רוצה ממני,

מה אותו חבר חווה,

מה אני צריך לשפר בעצמי.

להתחבר לנפש, להתחבר למציאות, לרצון ה'.

בשביל זה צריך גבורה רבה, ענווה רבה.

ראיתי רעיון יפיפה בשם בעל הטורים שמתקשר למה שאני מנסה להעביר.

על הפסוק "ונפשו קשורה בנפשו".

יהודה מתאר בפני השליט המצרי את הקשר החזק בין יעקב לבנימין,

ומתבטא במילים: "ונפשו קשורה בנפשו".

בעל הטורים מציין, שפעמיים כתובה בתנ"ך המילה "קשורה" –

האחת, כאן בפסוק זה ("ונפשו קשורה בנפשו"),

והשניה, בפסוק בספר משלי, כב, טו,

"איוולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו".

כידוע, כאשר מילה מסוימת מופיעה רק במקומות בודדים,

הדרך היא למצוא קשר ענייני בין אותם מקומות.

מהו הקשר בענייננו

(מה הקשר בין "איוולת קשורה בלב נער" וכו' לבין "ונפשו קשורה בנפשו")?

כותב בעל הטורים (בהסברו השני):

"מפני שאולתו קשורה בו (-בנער),

צריך שתהא נפשו קשורה בנפשו של אביו, לחנכו".

כוונת בעל הטורים בדברים אלה, היא לעיקרון חינוכי עמוק:

אם רוצים לחנך נער ולגרום לו לחדול מהאיוולת שאוחזת בו,

החינוך תלוי בכך שתהיה "נפשו קשורה בנפשו".

רק אם הנער מרגיש מחובר למחנך, וחש את אהבתו הכנה, ניתן לחנכו.

ה"נפשו קשורה בנפשו", היא תנאי הכרחי למנוע

"איוולת קשורה בלב נער",

וזהו הקו המאחד בין שני הפסוקים.

רק דרך החיבור אפשר באמת באמת להשפיע

על סביבתנו, עצמנו.

בכל אדם יש דבר נסתר

חפש, ומצא את הטוב.

וכמו שאמרו, דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב.

בעזרת ה' שנזכה.

שבת שלוםם🤩🤩