"כִּֽי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹוב לוֹ עָזֹוב תַּעֲזֹוב עִמּֽוֹ"

(שמות כג, ה)

התורה מלמדת אותנו שיש לעזור לזולת גם אם מדובר בשונא שלנו. אם יהודי רואה את חמורו של יהודי אחר רובץ תחת משאו ואינו מסוגל להמשיך להתקדם בגלל כובד המשא - עליו לעזור לו לפרוק את המשא מעל החמור ולטעון אותו מחדש בצורה נוחה.

וכאשר מדובר בחמורו של השונא, המצווה גדולה אף יותר. אם רואה האדם שני אנשים שזקוקים לעזרה עם חמוריהם, האחד אוהבו והשני שונאו, מצווה עליו להקדים לעזור דווקא לשונאו ולהתגבר על המשקעים של השנאה שבו, ולעזור לו למרות הכל. דווקא העזרה הזאת עשויה להביא לכך ששני השונאים יהפכו להיות חברים טובים.

רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן, אומר לנו שהדברים אמורים לא רק בעזרה גשמית, אלא גם בעזרה רוחנית (ליקוטי הלכות, אבידה ומציאה, ג, אות טו):

"וְזֶהוּ, 'רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ', שֶׁקָּשֶׁה לְהַגְבִּיהוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ מִגֹּדֶל הַמַּשּאוֹי שֶׁמֻּנָּח עָלָיו שֶׁהוּא בְּחִינַת מַשְּאוֹי הָעֲוֹנוֹת.. וְעַל כֵּן יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ לַחְדֹּל מֵעֲזֹב לוֹ בְּחִינַת וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, כִּי יִדְמֶה לְךָ שֶׁקָּשֶׁה לְהַעֲלוֹתוֹ מִגֹּדֶל הַמַּשּאוֹי שֶׁעָלָיו, אֲבָל ה' יִתְבָּרַךְ רַחוּם וְחַנּוּן וְרַחֲמָיו רַבִּים מְאֹד, עַל כֵּן הִזְהִיר בְּרַחֲמָיו עֲזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.. לַעֲזֹר לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹתוֹ.. אֲבָל כָּל זֶה "עִמּוֹ", דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ רוֹצֶה גַּם כֵּן לַעֲסֹק בָּזֶה לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּתַקָּנַת נַפְשׁוֹ לְסַלֵּק הַמַּשּאוֹי הַגְּדוֹלָה שֶׁעָלָיו רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּעַצְמוֹ וְהוּא מְצַפֶּה לְמִי שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לָזֶה, אֲזַי מִצְוָה גְּדוֹלָה לַעֲזֹר לוֹ בְּכָל כֹּחוֹ לְהִטָּפֵל עִמּוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ.. אֲבָל אִם רוֹצֶה לְסַלֵּק עַצְמוֹ לְגַמְרֵי וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל בְּתִקּוּן נַפְשׁוֹ כְּלָל, רַק רוֹצֶה שֶׁהַצַּדִּיק בְּעַצְמוֹ יַעֲשֶֹה הַכֹּל עֲבוּרוֹ וְהוּא לֹא יַעֲשֶֹה כְּלָל וְלֹא יִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה כְּלָל, אֲזַי בְּוַדַּאי אֵין הַצַּדִּיק צָרִיךְ לַעֲסֹק עִמּוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲזֹר לוֹ כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲסֹק בְּעַצְמוֹ בְּתִקּוּנוֹ כְּלָל.. כִּי הָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה וְאִי אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹתוֹ כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה הִתְעוֹרְרוּת מֵעַצְמוֹ".

רבי נתן אומר לנו שאם רואה האדם יהודי שעבר עבירות, כשהוא "רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" - כלומר שקשה להגביה ולהעלות אותו בגלל גודל משא העוונות שמונח עליו, הוא עלול לחשוב ולהשאיר אותו כך "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹוב לוֹ" - שיישאר שם עם כל החטאים שלו.. אבל הקדוש ברוך הוא, ברחמיו הרבים, הורה לנו שאין לעשות כן, אלא "עָזֹוב תַּעֲזֹוב עִמּֽוֹ", שאפילו לאדם כזה צריך לעזור ולרומם אותו.

אבל כל זה דווקא כאשר אותו יהודי משתדל גם הוא להתרומם ולעזור לעצמו, כפי שלמדו חז"ל מהמילה "עִמּֽוֹ", שרק כאשר בעל החמור משתתף בטיפול במשא יש חובה לעזור לו. אם הוא יושב בצד בנחת ומחכה שאחרים יטפלו בשבילו בחמור, אין מצווה לעזור לו.

והוא הדין כשמדובר גם בעזרה רוחנית. מי שחושב שהוא יכול להמשיך את חייו כרגיל בלי לשנות דבר, ורוצה שהצדיקים יעשו בשבילו הכל ויתקנו את נשמתו - אין מצווה לצדיקים לסייע לו. בסופו של דבר האחריות מוטלת על האדם עצמו, והוא אינו יכול לסמוך על מישהו אחר שיעשה זאת בשבילו - "כִּי הָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה וְאִי אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹתוֹ, כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה הִתְעוֹרְרוּת מֵעַצְמוֹ". אך כאשר יש התעוררות מצד האדם, אפילו ניצוץ קטן - "אֲזַי מִצְוָה גְּדוֹלָה לַעֲזֹר לוֹ".

משה רט, אליהו טייב - מהספר: "שולחן השבת עם רבי נחמן"