"ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו. וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב" וגו' (שמות כה,י-יא). '"מבית ומחוץ תצפנו", אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם' (יומא עב,ב). 'לפיכך הארון מצפה זהב מבית ומחוץ, לומ' לך שתלמידי חכמים צריך שיהא תוכו כברו. אם כן מה העץ עושה באמצע? אלולי העץ לא היה נואי לזהב, כך אלולי יצר הרע לא היה נואי לצדיק' (משנת ר"א, יג). '"זהב טהור מבית ומחוץ" – ב׳ דזהב עם טהור מבית ומחוץ, בגימטריא: הנה החכם יהיה תוכו כברו' (בעל הטורים). '"וצפית אתו זהב" – ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שלא יהא כבד לנשאו, ודינו להנשא בכתף כדכתיב: "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז,ט), וכן מצינו במזבח שהיה נבוב לחות כדי שלא יהא כבד' (חזקוני). '"וצפית" – הפתיחות לקלוט ולקבל, ויכולת ההתפתחות מתוך חיוּת, צריכות להיות מלוות בעמידה איתנה, ויציבות והתמדה בכל האצילי הטוב והאמיתי. כלומר, העץ צריך להצטרף אל המתכת; עצי השיטים אל הזהב. תורת ה׳ דורשת ממקבליה, כדי לקיימה, יכולת להתפתחות יחד עם עמידה איתנה, ועמידה איתנה נאצלת זו צריכה להוכיח את עצמה כלפי פנים וכלפי חוץ: ״מבית ומחוץ תצפנו״. הארון היה עשוי משלוש תיבות: אחת פנימית ואחד חיצונית, ששתיהן מזהב, וביניהן תיבה מעצי שיטים. חיי טהרה ועמידה איתנה הן מבית והן מבחוץ, חיי אמת ואצילות נקיים מכל סיג ועמידים בפני כל שינוי והתדרדרות – אלה הם התנאים, אלה הם גבולות הזהב אשר בתוכם יתפתחו חייך, ויגדלו שלב אחר שלב כעץ מתוך התורה. עליך לעמוד איתן בפני כל רע ולהיות כלי קיבול לכל הטוב. זהב ועץ – מצוות לא תעשה ומצוות עשה – אלה הם שתי בחינות האופי המכשירות את ישראל להיות כלי קיבול לתורת ה׳' (רש"ר הירש). אולי אפשר שהארון רומז על מתן תורה, שלכן ציווי התורה היה קשור אליו: “ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" (שמות כה,כב). ומתן תורה היה "בחדש השלישי" (וזה היה עקרוני שינתן דווקא בחודש השלישי), לכן שלוש ארונות כעין רמז לחודשים, כשבניסן היה גילוי שם ה' גדול ביציאת מצרים (במכת בכורות ובקריעת הים), ובסיון היה מתן תורה שהיה גילוי שם ה' גדול, ואילו באייר לא היה משהו מיוחד אלא רק המשך התקדמות והתקדשות לקראת מתן תורה. לכן הפנימי והחיצוני כנגד ניסן וסיון היה בגילוי של זהב שזה מרמז על מעלה גדולה וחשובה, שהזהב מפעים את רואהו כמו שגילוי שם ה' שנעשה בחודשים אלו גרם להתלהבות והתפעמות. ואילו בחודש אייר שהיה ביניהם לא היה משהו מיוחד, אלא המשכיות והתעלות לקראת מתן תורה ולכן זהו עץ כרמז לצמיחה והתקדמות. עוד נראה שע"פ רש"י הציווי נאמר לאחר חטא העגל, לאחר הירידה מסיני בפעם השלישית (רש"י; שמות לא,יח), לכן אפשר שהארון שהוא כהמשך מעמד השראת השכינה של מתן תורה לאחר חטא העגל (שזהו ייעוד המשכן, ראה 'תורת המקרא' “תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), הוא מרמז על שלושת העליות של משה לסיני, עד שקיבלנו את התורה לידנו למטה. לכן הפנימי והחיצוני הם מזהב כרמז שבהם ירדה התורה לישראל (אמנם בראשון נשבר, אבל משה קיבל והוריד את התורה עד ששבר את הלוחות; וכן גם הלוחות השבורים נמצאים בארון), והאמצעי עץ כרמז לאדם - “כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט), שבו לא נתנה תורה אלא מעלתו היתה בהתחננותו של משה לה' שיסלח לישראל (שהם אדם שלכן נפלו וחטאו שלא כמלאכים שאינם חוטאים); ולכן גם לא ראוי שיתגלה בזהב שמזכיר את חטא העגל שנעשה מזהב, כי בו מתגלה הבקשה לכפרה על עגל הזהב. ואף ראוי להתגלות בעץ שמרמז על העצים שיעקב ציווה ושתלו מראש בשביל הקמת המשכן: 'וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם. אָמַר לְבָנָיו: בָּנַי, עֲתִידִים אַתֶּם לְהִגָּאֵל מִכָּאן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לוֹמַר לָכֶם מִשֶּׁאַתֶּם נִגְאָלִין שֶׁתַּעֲשׂוּ לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן, אֶלָּא עִמְדוּ וְנִטְעוּ אֲרָזִים מֵעַכְשָׁו, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר לָכֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן יִהְיוּ הָאֲרָזִים מְתֻקָּנִים לָכֶם. מִיָּד עָמְדוּ וְנָטְעוּ וְעָשׂוּ כֵּן' (תנחומא "תרומה" סימן ט), כך שהארזים מרמזים על מעשי ישראל שפעלו להכין למשכן להשראת השכינה, ולכן זה כיסוד כפרה לישראל מול קטרוג חטא העגל (שפגם בהשראת השכינה), ולכן הארון עץ (האמצעי) מרמז על העליה השניה שהיתה לכפרה על ישראל מקטרוג חטא העגל (וכן משה השתמש בזכות אבות לכפרה על העגל, ובעץ נרמז על מעשי האב יעקב ועל מעשי ישראל שעשו כדבריו, שזה מרמז על הקשר בין האבות ובנ”י שלכן ראויים לכפרה). אולי ארון עץ בין ארונות זהב, כרמז שמעמד מתן תורה היה גדול ומיוחד כעין זהב, וכן התורה יקרה מזהב ("טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף” [תהלים קיט,עב]), לכן היא עוטפת את הארון עץ שרומז לתורה: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר” (משלי ג,יח), כעין הזהב עוטף את העץ בשביל כבוד העץ - התורה, שמרמז על כבוד לתורה. אולי גם קבלת התורה בפעם השניה נעשתה בהסתר כדי שהתורה תתקיים: 'הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר: "ומה ה' דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת" (מיכה ו ח)' (תנחומא “כי תשא” סימן לא), לכן נרמז בארון עץ שמרמז לתורה שהוא מוסתר ע”י הזהב, שהארון עץ מוצנע מבפנים ומבחוץ. מעל הארון יש את הכרובים שמרמזים על הקשר בין הקב”ה ובנ”י ('ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב (דברי הימים ב ג, יג): "ופניהם לבית"? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום' [ב”ב צט,א]), והם עשויים מקשה אחת ("מקשה תעשה אתם" [שמות כה,יח]), שמרמז שע”י התורה אנו דבקים בקב”ה בדבקות נפלאה (' … כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסָק זֶה, כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בָּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְגַם שִׂכְלוֹ מְלֻבָּשׁ בָּהֶם. וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה' [תניא א,ה]. 'ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה, ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ"ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה הוא רצונו ית', שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין ג"כ הוא דבוק בדבורו של הקב"ה. … ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה, כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו ית' באותו העת ממש' [נפש החיים ד,ו]). והכרובים הם דמות ילד ('ומאי "כרוב”? א"ר אבהו: כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא' [סוכה ה,ב]) ועם כנפייים ("והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה" [שמות כה,כ]), כרמז לאדם טהור כעין ילד שאין בו חטא, וכגילוי מלאך (שיש לו כנפיים), שכך היה מעמד בנ"י בקבלת התורה – כמלאכים (ע"ז ה,א). כמו"כ מרמז שע"י לימוד תורה יש גילוי של כפרה על חטאים (מנחות קי,א), ולכן נעשים טהורים כעין כמלאכים וכילד ללא חטא. בנוסף, מרמז לילד כגילוי שעיקר מצוות ת”ת זה ללמד, שזה מתגלה שמלמד את ילדיו שכך נאמר: “ושננתם לבניך ודברת בם” (דברים ו,ז); ובפרט יש גילוי כעין מתן תורה כשמלמד את צאצאיו, ואף יש גילוי גדול של תורה כשמלמד את צאצאיו שכאילו לימד לכל הדורות: 'והתניא: (דברים יא, יט) "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בני בניכם, ומה אני מקיים (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך"? לומר לך: שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות … אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך", וסמיך ליה: "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב"' (קידושין ל,א). לכן מבין הכרובים מגיע קול ה' לציווי התורה כעין גילוי המשך מתן תורה: “ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל” (שמות כה,כב). על הטבעות נאמר: “ויצקת לו ארבע טבעת זהב ונתתה על ארבע פעמתיו ושתי טבעת על צלעו האחת ושתי טבעת על צלעו השנית” (פס' יב), אולי זה ארבע שמחולקים לשתים, כרמז לגילוי בפס' על לימוד תורה: “ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים יא,יט), שזהו ארבעה שמחולקים לשנים – בבית ובדרך, בשכיבה ובקימה; שתמיד צריך ללמוד תורה, להיות נושא את התורה בעצמו, ולכן זהו הטבעות של הבדים שבהם נושאים את הארון שבו הלוחות. בדי הארון לא יוצאים ממנו לעולם ("בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" [פס' טו]. ראה 'הגלות והגאולה', 'המשכן הארון והתורה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), אולי כרמז שהבדים מחוברים תמיד לתורה, שהבדים מרמזים על מסע, שאז נושאים את הארון בבדיו (וכן בשאר הכלים שמים את הבדים כשבאים לצאת למסע), והנה חטא העגל שפגע במעמד העליון של מתן תורה נעשה בעקבות הבקשה מאהרן שיעשה להם צלם בשביל המסעות: “קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (שמות לב,א), לכן בארון הבדים של המסע תמיד נמצאים בו, כרמז לתיקון פגם העגל, שתמיד דבקים בקב"ה ולא נותנים מקום לצלם שמנתק מהחיבור לקב"ה. (וגם, הם בקשו שיכין את העגל כדי שיסעו אח"כ, שבאותו זמן לא התכוננו ליסוע, לכן כנגד זה נרמז שגם כשעומד במקום הבדים מחוברים כהיפך מרצונם לעגל בשביל הנסיעה [שאז שמים את הבדים לנשיאה] שנעשה בלא מסע אלא כשעמדו במקום). על הארון היה זר זהב: “ועשית עליו זר זהב סביב" (פס' יא) שמרמז על כתר תורה (יומא עב,ב); אבל אולי גם מרמז על מתן תורה שאז ניתן לכל בנ"י כתרים: 'דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע' וכו' (שבת פח,א). אולי יש שלושה ארונות וכתר מעל, כדי לרמז שיש שלושה כתרים בישראל, כתר כהונה כתר מלכות וכתר תורה (יומא שם), לכן הזר הוא אחד כרמז לכתר תורה (שהוא כתר אחד), אבל הארונות הם שלושה כעין רמז שכל המעלות (גם מלכות וכהונה) כוחם נובע מכח גילוי התורה (שציוותה על מלכות וכהונה) ['גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' (אבות ו,ו). לכן תורה זה היה הגדול, שהוא החיצוני, והכהונה הכי קטן ולכן הפנימי, ושניהם זהב כרמז למעלה וחשיבות; וכנגד רמז למלכות זה האמצעי שהוא ביניים (30 מעלות קניין), וזה נרמז בעץ כרמז שיש חסרון במלכות, שנעשה פיצול המלכות, ולכן רומז ששלמות המלכות זה בחיבור, שזה נרמז בעצים: “דבר אלהם כה אמר אדנ'י ה' הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי" (יחזקאל לז,יט), לכן המרמז כנגדו זהו ארון עץ]. אולי הארונות רומזים לאדם בגילוי תורה, שהאדם נרמז בעץ ("כי האדם עץ השדה"), שהוא גודל ומתפתח בעולם במעשיו, לכן יש ארון שהוא עץ; ובתוכו יש נשמה קדושה שזהו ארון זהב פנימי, וכך משפיע על האדם לעשות מעשים חיוביים של תורה ומצוות ומעשים טובים, שזהו הארון החיצוני של זהב שמרמז על גילוי קדושה בעולם (שבזה מתקן את העולם למלכות ה', ולכן זהב כרמז למלכות, שבמלכות יש גילוי עושר [ככלי זהב וכדו'], לכן חיצוני זהב, ואף הפנימי שרומז לנשמה זהו מזהב כרמז שהנשמה היא חלק ה' ממעל, ולכן כרמז לקב"ה זהו זהב שרומז לה' בהיותו הזהב דבר חשוב ויקר). והחיבור בין הנשמה הפנימית באדם לבין הגילוי החיצוני של עשיית תו"מ נעשה ע”י התורה שחלה באדם, ולכן ביניהם זהו ארון עץ כרמז לתורה שנמשלה לעץ (משלי ג,יח) שחלה באדם שנמשל לעץ. אולי קיבלנו את התורה בזכות היותנו העם הנבחר, שזה מתחיל בשורשנו, באבות הקדושים שהם בחירי ה'. לכן שלושה ארונות כנגד שלושת האבות, וזה בגילוי זהב כרמז למעלה חשובה כרמז לאבותינו שהם במעלה חשובה, והאמצעי של עץ כרמז ליצחק (שהיה האב האמצעי בין אברהם ויעקב), כרמז למעלתו הגדולה שהתגלתה כשעלה על העצים כקרבן בעקידה: “ … ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח ממעל לעצים” (שמות כב,ט). [אמנם זהו גם מעלת אברהם בניסיון העקידה, אלא שבאברהם היו עוד הרבה ניסיונות קשים ולכן זה בזהב כרמז שבכל מעשיו מתגלה מעלות גדולות]. בנוסף ביצחק מתגלה קשר לא”י, ובגילוי ישוב א”י (ב”ר סד,ג), וא”י היא הבסיס לתורה (שהתורה נתנה לקיום דווקא בא”י [ספרי “עקב”, מג], וכן לימוד תורה בא"י מעלתו גדולה יותר: '"אשר שם הזהב”, אלו דברי תורה שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב”, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' [ב”ר טז,ד]). וכן ע”י נטיעה בא”י דבקים בשכינה, שזהו כגילוי הארון שם שיא השראת השכינה בישראל: 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו". וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא?! אותו שכתוב בו (תהלים עז, כ): "בים דרכך ושבילך במים רבים", ואתה אומר "אחרי ה' תלכו"? "ובו תדבקון", וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה?! אותו שכתוב בו (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה", וכתיב (דניאל ז, ט): "כורסיה שביבין דינור", וכתיב (שם, י) "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי", ואתה אומר "ובו תדבקון"?! אלא, מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד: "כי תבאו אל הארץ"' (ויק"ר כה,ג).