"והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'” (ישעיהו סו,כג). מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ('מועדי ישראל', מאמר 'מעמדו של ר”ח' וכו') מביא שהפס' הזה מתפרש בכמה הסברים בחז”ל ובראשונים: א. שיטת הפסיקתא, שזה מתפרש כפשוטו, ששבת ור”ח יהפכו למועדים שיעלו בהם לרגל: 'אמר להם: בני בעולם הזה כמה פעמים הייתם עולים (בשנה)? לא שלשה פעמים בשנה? כשיגיע הקץ אני בונה אותו ואין אתם עולים שלשה פעמים בשנה, אלא כל חודש וחודש ובכל שבת [ושבת] אתם עתידים להיות עולים (בו) [שם], כמה שנאמר: "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו”' (פסיקתא רבתי, א). ב. שיטת הזוהר והקבלה, שזה מכוון לעולם הבא, לעולם הנשמות: 'דכתיב "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'" (ישעיהו סו, כג). וכי כל בשר ייתי?! לאו הכי הוה ליה למכתב אלא "כל רוח" או "כל נשמה" – מה "כל בשר"?! אלא קודשא בריך הוא עבד ליה לבר נש בהאי עלמא, כגוונא דיקרא דכבוד עלאה לעילא, ההוא כבוד עלאה איהו רוח לרוח ונשמתא לנשמה, עד דמטי לחד אתר לתתא דאקרי גוף' וכו' (זוהר ח"ב קנו,ב). ג. שיטת הסדר עולם ורש"י (בשבת לג,ב), שזה מדבר על הרשעים שנידונים י"ב חודש בגיהנום: 'משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, שנאמר: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" וְגוֹ'' (סדר עולם רבא,ג). אולי אפשר לומר ששלושת הפירושים מתגלים כנגד האבות שהם השורש לתיקון עולם, ולכן זהו שהפס' אומר שיבואו "כל בשר" להשתחוות לפני ה', שזהו התוצאה מכח יסוד האבות. הפסיקתא מתגלה כגילוי יעקב שממנו יצאו בנ"י שעולים לרגל, וכן גילוי שבת נאמר במיוחד אצל יעקב ('יעקב שכתוב בו שמירת שבת' [ב"ר יא,ז], ובפרט שקבע תחומין, שזה להליכה למרחק, כעין עליה לרגל). הזוהר זה כגילוי יצחק שעלה לעקידה, ולכן התקדש לה' בדבקות רוחנית (שהוא כקרבן עולה [ב"ר סד,ג]). הסדר עולם כגילוי אברהם שהוא ידאג להצלת המולים מלרדת לגיהנום (ומי שחטא יותר מידי שם לו ערלה ומורידו לגיהנום): 'א"ר לוי: לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה' וכו' (ב"ר מח,ח). אולי אפשר לומר שכיון שמוזכר שבת, אז מתגלה כנגד הציווי הראשון על שבת, שזהו במרה: 'והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת וכיבוד אב ואם' וכו' (סנהדרין נו,ב). כיון שנצטוו עליהם אז במיוחד סימן שיש מעלה מיוחדת בהם, ובזה הם כקשורים ביניהם, ומכך מתגלה בשבת כגילוי שלושת המצוות שנצטוו (ובכ”א זה היה כעין קבלת כמות מצוות לראשונה, ולכן מרמז על התחלת התיקון שסופו יתגלה לעתיד לבא): שיטת הפסיקתא שיעלו בשבת ור"ח, זהו שבת עצמה, מעלת קדושת השבת בחיבור לקב"ה, שלכן לעתיד לבא יעלו לה' בשבתות. שיטת הזוהר שזהו עולם הנשמות, זה נרמז בכיבוד הורים, שהם גורמים להורדת הנשמה לעולם ע”י חיבורם. שיטת הסדר עולם זהו גילוי דין הרשעים, שזהו כדינים. אולי אפשר שמצוות ר"ח נאמרה לקראת יציאת מצרים, לאחר מכת חושך שהיה האחרון בסדרות 'דצ"כ עד"ש באח"ב' שלימדו שלושה יסודות באמונה (ראה 'לזמן הזה', ניסן, “דצ"כ עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אמנם מופיע גם ב' = בכורות, אבל הוא לא אחד מהשלושה אלא הובא בשל שהיה אחד מעשרת המכות, ולכן כדי שלא ישאר לבד חובר לסדר האחרון), שכך ר"ח שמסמל את התחדשות מעלת בנ"י והקדושה מתגלה לאחר שהתגלו אותם יסודות אמונה בעולם, ולעתיד כל העולם יתוקן באמונה; לכן בגילוי ר"ח מתגלה כנגד אותם שלושת יסודות האמונה: דצ"כ שמגלה שיש ה' בעולם, זהו עליה לרגל בר"ח, שמראים את האמונה שיש ה'. עד"ש שמראה שה' משגיח ומצווה, זהו כגילוי לעולם הנשמות, שהנשמה מעידה על האדם אם שמר את מצוות ה': 'וחכ"א: נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר (מיכה ז, ה): "משכבת חיקך שמור פתחי פיך", אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם? הוי אומר: זו נשמה' (חגיגה טז,א). בא"ח(ב) שמראה את יכולתו הבלתי מוגבל של ה', זהו שאדם נידון בגיהנום על שחטא לה', שהגיהנום הוא מעל ומעבר לכל מכה שמתגלת בעולם. (או שגיהנום זה על חטאים שחטא, ולכן זהו כעד"ש שה' משגיח ומצווה ולכן גם מעניש; ואילו עולם הנשמות שמתעלות זה מעל ומעבר לכל מציאות פיזית, ולכן מתגלה בבאח"ב שזה כוחו הבלתי מוגבל של ה'). אולי בפס' בפשוטו משמע עליה לרגל בשבת ור”ח, ולכן מרמז כנגד הרגלים בהם עולים לרגל: הפסיקתא כגילוי של שבועות שזהו מעמד מתן תורה אליו הלכנו בצאתנו ממצרים, שכך עולים למקדש; ובפרט שהמקדש הוא המשך השראת השכינה ממתן תורה. הזוהר כגילוי סוכות שיש כעין השראת שכינה בסוכה שמעלה ומקדשת, ולכן כרומז להתעלות הנשמות. הסדר עולם כגילוי פסח – עונש לרשעים שה' הכה את המצרים ביציאת מצרים (ובפרט במכת בכורות בליל הסדר שאז הרג את הבכורים, כעין שאז [במיתתם] הם הולכים לדין בגיהנום). (או שהזוהר כנגד שבועות, שבמתן תורה התעלו נשמות בנ"י; והפסיקתא כנגד סוכות שבסוכה זהו השראת שכינה, שכך עולים לירושלים למקום השכינה. או שהסדר עולם כנגד שבועות, שהעונש בגיהנום הוא על אי שמירת תו”מ; והפסיקתא כנגד פסח שה' ירד להכות במצרים, כעין שבא לעולם למקומנו, ואנו ברגלים עולים למקדש למקום שכינת ה', וכן פסח – יציאת מצרים נעשתה בעקבות "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים” [שמות ב,כה], ואנו בעליה ברגל באים להיראות לפני ה' ['כדרך שבא לראות כך בא ליראות'. סנהדרין ד,ב]). אולי כנגד שיש שלושה סוגי אנשים בישראל – צדיקים בינונים ורשעים, כך כנגד הצדיקים זהו התעלות הנשמה, כנגד בינונים זהו עליה לרגל לפני ה' לידבק בה', וכנגד הרשעים זהו גיהנום. אולי אפשר גם שזה כרומז שלושת יסודות הקדושה בעולם, שזהו תורת ישראל בנ"י וא"י: שיטת הפסיקתא שזה עליה לרגל למקדש – למקום קדוש, זה כנגד א"י שהיא מקום קדוש (ומי שבחו"ל צריך לעלות אליה); שיטת הזוהר שזהו נשמות, זה כנגד בנ"י (נשמות בנ"י); שיטת הסדר עולם שזהו דין הגיהנום זה לכפר על מי שעבר על התורה, ולכן רומז לתורה. אולי אפשר גם שזה פס' לעתיד לבא ולכן רומז כעין על לאחר ששת אלפים שנה של העולם: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (סנהדרין צז,א). שכך דין גיהנום כנגד אלפיים שנה הראשונות (תוהו) שאין בהם תורה וריח קדושה. עליה לרגל כנגד אלפיים שנה השניות (תורה), ששורש המקדש (אליו עולים ברגל) הוא התורה בקה"ק; וכן בהם היה את המקדש הראשון והשני אליהם עלו לרגל. התעלות הנשמות כנגד אלפיים שנה השלישיות (ימות משיח), שבגאולה כל העולם יתעלה ויתקדש. אולי בשבת יש שלושה שבתות מיוחדים שכנגדם תיקנו את התפילות: 'ומה שתקנו בשבת ג' ענייני תפלות: אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד ... מפני שאלו ג' תפלות תקנום כנגד ג' שבתות: "אתה קדשת" כנגד שבת בראשית, כמו שמוכיח מתוכו; "ישמח משה" כנגד שבת של מתן תורה, דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה; ו"אתה אחד" כנגד שבת של עתיד' (טור; או"ח סימן רצב). שכך כנגד שבת בראשית, שה' ברא את העולם כדי שיתגלה שמו בעולם, ואם האדם יתדרדר אחר הגשמי הוא יענש בגיהנום, ולכן זהו כגילוי בסדר עולם (דין גיהנום). שבת בו נתנה תורה זהו חג שבועות, שבו עולים לרגל, ולכן זה כגילוי בפסיקתא שעולים לרגל. שבת שלעתיד לבא שהכל יתעלה, זהו כגילוי של התעלות הנשמות שבזוהר. אולי גם יש שלושה פנים לשבת, שכך מעמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת השבת והמועד', מאמר 'שבת בראשית ושבת דורות') – שבת אלקית (שבת בראשית), שבת סוציאלית (יציאת מצרים) ושבת המשכן. שכך כנגד השבת האלקית זהו עליית הנשמות שבזוהר, שבנ"י התעלו במתן תורה לדרגה עליונה כמלאכים (ע”ז ה,א), שאז נכתב בלוחות שבת בראשית, שזהו דימוי לשביתה האלקית (ובזה חיבור לאלוקות וממילא התעלות). כנגד גילוי שבת של יציאת מצרים, שנכתב כנגדם בלוחות השניים שלאחר חטא העגל, זהו דין הגיהנום שבסדר עולם, שזהו עונש למי שחוטא (כמו שחטאו בעגל), וכן כרמז בשעבוד בגלות מצרים שהיתה כעונש (והשעבוד - “פרך”, בא”ת ב”ש 'וגל' שזהו גימטריה ל”ט אבות מלאכה; וגלות מצרים היתה כעונש לאברהם [נדרים לב,א]). כנגד שבת של הגילוי במשכן, זהו עליה לרגל למקדש שנאמר בפסיקתא.