"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר” (ויקרא א,א). 'א׳ דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא "ויקר" כדרך שנא׳ בבלעם, כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב״ה לכתוב גם באל״ף, וכתבה קטנה' (בעל הטורים). מרן הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל זיע"א מביא (מובא בספר אביהם של ישראל) בהקשר לדברי הטור כאן את המדרש על קרני ההוד של משה: '"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". ומהיכן נטל משה קרני ההוד? … ר' יהודה בר נחמן בשם ר' שמעון בן לקיש אומר: עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קימעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד; שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו"' (שמו"ר מז,ו). שנעשו למשה קרני ההוד מהדיו שנשאר בקולמוס שכתב בו, וכיצד נשאר דיו? אלא שמשה עשה פעמיים שינוי באותיות שבתורה וכך נשאר דיו. פעם אחת זה כאן ב"ויקרא"; ופעם שניה במילה "עניו" כמו שמביא האור החיים הקדוש: 'ובמדרש (שמו״ר פמ״ז): ר׳ יהודה בר נחמן אמר כשכתב משה התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו ומשם נעשה קרני הוד ע״כ. ודבריהם ז״ל סתומים וחתומים, ואולי שיכוונו לומר כי מצינו שמדת הענוה למעלה מכל, כאומרם ז״ל (שהש״ר פ״א): מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהוא היראה, דכתיב (תהלים קי״א) "ראשית חכמה יראת ה׳", עשתה ענוה עקב לסנדל׳, דכתיב (משלי כ״ב) "עקב ענוה יראת ה׳”, ומצינו שהעידה התורה על משה (במדבר י״ב ג׳) שעניו מאוד מכל האדם. וכשאמר ה׳ לכתוב הדברים מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו״ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד כי הפליא ברצונו יתברך, גם ה׳ הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם, והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמוס קמעא, והוא אות יו״ד שהיה צריך לכתוב ולא כתב לרוב ענותו וממנה זכה כנזכר' (אור החיים; שמות לד,כט). נראה שפשוט שאין הכוונה שכתב ממש ושינה וכך נשאר, אלא כעין רמז לעניין שכתב א' באות קטנה וחיסור אות י', שאחרת (אם שינה ממה שה' רצה בס"ת) הס”ת היה פסול (בחסרון האות י'), ובנוסף קרני ההוד נעשו למשה כבר בירידתו מסיני ואילו הפסוקים שבהם הקטין וחיסר אותיות נאמרו הרבה אחרי, אלא הכוונה שע”י מידת הענוה שלו, שלכן רשם כמו שרשם בהמשך ע”פ אישור ה', זה מגלה על ענוותנותו שלכן נעשו לו קרני הוד. שזהו ענוה בגילוי תורה (שזהו שכתב בקולמוס ונשאר). נראה כרמז בדברי רשב"ל שנשאר בקולמוס, שהכוונה לדיו שנשאר בקולמוס, והמילה 'דיו' יכולה גם להתפרש כשנים, כעין הנאמר על אדם הראשון: 'א"ר ירמיה בן אלעזר: דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון, שנאמר (תהלים קלט, ה): "אחור וקדם צרתני", כתיב (בראשית ב, כב): "ויבן ה' אלקים את הצלע וגו'' (עירובין יח,א). שכך מרמז על שני פנים שמתגלה במשה ויהושע ממשיכו, ומתגלה בהוד: '(במדבר כז, כ) "ונתתה מהודך עליו", ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה' (ב”ב עה,א). שזהו שמשה ראה עצמו רק כשליח להעביר את התורה לדורות (כמתגלה בכך שיהושע המשיכו), ולא ראה בעצמו שיש בו משהו מיוחד מרוב ענוותנותו. לכן זה מתגלה בפנים, שמצינו בבגדי הקודש של הכה"ג בחלק של הפנים, במצח, את הציץ, וזה קשור לענווה, היפך מעזות פנים: 'וציץ מכפר על עזות פנים, בציץ כתיב (שמות כח, לח) "והיה על מצח אהרן", ובעזות פנים כתיב (ירמיהו ג, ג): "ומצח אשה זונה היה לך"' (זבחים פח,ב). [ובדברים רבה נאמר בשמו (של רשב"ל) ששם את הדיו בשיער: 'אמר ר"ל: בשעה שכתב את התורה נטל משה זיו הפנים. כיצד? אמר ר"ל: התורה שנתנה למשה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה וחתומה באש ומלופפת באש, ועם שכותב קינח את הקולמוס בשערו ומשם נטל זיו הפנים' (דברים רבה ג,יב). שכך מרמז על השיער כמו שהיה בציץ, לפי חלק מהראשונים, שהיה ניתן הציץ במקום השיער – מקום התפילין. וגם לשאר הראשונים שהיה על המצח ממש, בכ"ז (לחלק מהדעות) היה חוט תכלת שמחזיק את הציץ למעלה בשיער, כך שנרמז בזה על המצח והשיער]. משה עשה הכל בענוה גמורה לשם ה', כעין הנכתב בציץ "קדש לה'” (שמות כח,לו), שביטל עצמו לגמרי כלפי ה'. אולי משה רמז כאן ב-א' קטנה שיראה כאילו נרשם "ויקר" כמו שה' התגלה לבלעם, כרמז שמשה בענוותנותו אמר על עצמו שאע"פ שה' מתגלה אליו בנבואה גדולה, בכ"ז אין לו מה להתגאות בזה כיון שאפילו לבלעם הרשע ה' התגלה ברמת נבואה כמו שלו: '"ולא קם נביא בישראל כמשה" - אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור' וכו' (ספרי; דברים לד,י). אולי גם נרמז באותיות א ו-י' כרמז שמשה בענוותנותו הרבה זכה שהתורה תנתן על ידו, שזהו שנשאר מהקולמוס שבו כתב, כרמז שהכתיבה של התורה מתגלה בהקשר זה, שזכה להיות מקבל התורה בזכות הענווה שלו. לכן זה מתגלה באות א' כרמז ל"אנכי", ובאות י' (בגימטריה עשר) כרמז לעשרת הדברות, שבהם כל התורה גנוזה (יר' שקלים ו,א), שהבאת התורה קשורה בענוותנותו. כמו"כ אמר משה על עצמו שאמנם התורה הובאה על ידו אולם הוא רק השליח לבנ"י, ולא בשל מעלתו, לכן נרמז לעשרת הדברות שכל בנ"י שמעו, והחל ב"אנכי" (וכן "אנכי" זה אמירה בגוף ראשון, כרמז שכל בנ"י שמעו בעצמם ישירות מה'; ראה על שמיעת עשרת הדברות ב'תורת המועדים' מאמר 'עשרת הדברות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) [וכן "אנכי" מתחיל באות א' ומסתיים באות י', כשתי האותיות שמשה הקטין והחסיר]. ובהקשר לעשרת הדברות שבנ"י שמעו הם אמרו למשה: “ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות" (שמות כ,טו) [ראה רש"י שם,יד], שכך משה ראה את עצמו כשליח של ישראל ולא כמשהו מיוחד בעצמו, מרוב הענווה שלו.