'שבת שלפני פסח קורין אותו 'שבת הגדול', מפני הנס שנעשה בו' (שו"ע; או"ח סימן ת"ל סעיף א). 'שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול. והטעם: לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחדש היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מיטתו; ושאלום המצריים: למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול' (טור). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמן הזה', ניסן, 'שבת הגדול') מוסיף שמתגלה בשבת זו עוד עניין גדולה, שזהו שבנ”י העזו לקחת את השה מול עיני המצרים, שההתחזקות הזו (האומץ לבצע) זהו נס גדול, שלא נמנעו מחששם ממצרים בהיותם עבדים שפלים; ומכח גילוי זה בבנ”י נעשה גילוי שהמצרים לא העזו להרע להם (ראה שם). נראה שיש רמז בשבת הגדול כיסוד למתן תורה (ולכן מתגלה עניין גדולה, כיון שהתורה היא גדולתנו), שבלקיחת הפסח הראנו שאנו עבדי ה' ולא עבדי ע”ז, ולכן שוחטים את אלוהי מצרים. לכן נלקח בשבת כרמז למתן תורה שהיה בשבת ('ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא (שמות כ, ז): "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם (שמות יג, ג): "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום' [שבת פו,ב]), וכל התורה (שקיבלנו בסיני) היא כנגד ע”ז: '"אשר דבר ה' אל משה" מנין אתה אומר שכל המודה בע”ג כופר בעשרת הדברות? תלמוד לומר: "אשר דבר ה' אל משה", ולהלן הוא אומר: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אחת דבר אלקים" (תהלים סב), "הלא כה דברי כאש נאם ה'” (ירמיה כג). מנין אף במה שנצטוה משה? שנאמר: "את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה”. מנין אף במה שנצטוו (נביאים), [אבות]? תלמוד לומר: "למן היום אשר צוה ה'”. ומהיכן התחיל הקב”ה לצוות? מאדם, שנאמר: "ויצו ה' אלקים על האדם”. ומנין אף במה שנצטוו הנביאים? שנאמר: "והלאה לדורותיכם”. מגיד הכתוב שכל המודה בע”ג כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטווה משה ובמה שנצטוו האבות ובמה שנצטוו הנביאים, וכל הכופר בעכו”ם מודה בכל התורה' (ספרי; במדבר טו,כב). לכן לקיחת השה נגד הע"ז מתגלה בשבת כעין קבלת התורה שהיתה בשבת, וזה היה בתאריך י' בחודש כעין כנגד י' (עשרת) הדברות (שבהם כל התורה [יר' שקלים ו,א]). וכעין רמז: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" (שמות יב,ג), ש"דברו" זהו דבר ה' למשה שיאמר לישראל, שכך גם כל התורה נאמרה למשה שיאמר לישראל, כעין בקשת בנ"י שה' יאמר למשה והוא להם, ולא שה' ידבר אליהם ישירות: “ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות" (שמות כ,טו) [וחששו מלמות בשמיעת דבר ה', כעין כאן שלקיחת השה כדבר ה' יכולה לגרום למיתתם ע“י מצרים]. ו"שה" כעין רמז ל'אש', שהאות ה' והאות א' מתחלפות, שהיה אש בירידת ה' במתן התורה: “והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד” (שמות יט,יח) [והיה אז גילוי חרדה, כעין שבנ”י לקחו את השה בחרדה מה יעשו להם המצרים]. בכך היה גילוי נגד ע"ז כגילוי לקראת מתן תורה, לגלות שאנו קשורים לתורה ולכן ראוים ליגאל (שמתן תורה זה חלק מהגאולה, הלשון הרביעית – "ולקחתי”), בזה התגלה כעין ניצוץ ממתן תורה שביטל שעבוד מלכויות: ' … לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה): "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"' (ע"ז ה,א). כך היה יסוד לגאולה בפסח בליל הסדר, שה' פסח על בתי בנ”י שעשו את הפסח, שהיה בזה גילוי שהם קשורים לתורה; וכך גם נפל אימה על המצרים ולא הזיקו לבנ”י כשלקחו את השה לקרבן וקשרו בכרעי מיטותיהם, שבטל כח השעבוד של מצרים עליהם ולכן לא יכלו להזיקם. (ואף למ”ד שבמתן תורה בטל מלאך המוות: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו): "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון”' [שם]. התגלה שהמצרים לא המיתו אותם על לקיחת השה לקרבן, שכך היו עושים לו היו יכולים, אלא שבטל כח מלאך המוות ולא התגלה מכוחו רעה; וכן בפסח בטלה גלות מצרים שהיו ממיתים בה את בנ”י). אולי נרמז בשימת הדם בפתח הבתים בליל הסדר בפסח, כגילוי רמז למתן תורה שנעשה בו כעין השלמת גירות, שמזה למדו דיני גירות: 'רבי אומר: ככם כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים … אמר מר: מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא כו'. בשלמא מילה דכתיב (יהושע ה, ה): "כי מולים היו כל העם היוצאים", אי נמי מהכא (יחזקאל טז, ו): "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי" וגו'. הרצאת דמים, דכתיב (שמות כד, ה): "וישלח את נערי בני ישראל". אלא טבילה מנלן? דכתיב (שמות כד, ו): "ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם", ואין הזאה בלא טבילה' וכו' (כריתות ט,א). 'כל העם היוצאים - בשעת יציאתן מלו. בדמיך – דם פסח ודם מילה' (רש"י). שנראה שנאמר כאן דם פסח ודם מילה, כעין רמז שיש בקרבן פסח קשר לעשיית ברית המילה, כעין קשר לגירות שנעשתה במתן תורה (שקיבלו את התורה והושלמו גם שאר הדברים של דיני גירות), שהחל ביציאת מצרים שמלו והקריבו קרבן פסח. אולי כנגד זה נרמז שמרחו את הדם בפתחים: "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם” (שמות יב,ז). כעין רמז (בפתח) לכניסה לבית ישראל (כעין גירות שנכנס הגר לבית ישראל), שאנו (בית ישראל) עושים את רצון ה' שזהו מצוותיו (וזהו קבלת מצוות שזה חובה בגירות) [ובמכילתא על הפס' נאמר: 'נמצינו למדין שלשה מזבחות היו להם במצרים: המשקוף ושתי המזוזות. ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר: ארבעה היו: הסף והמשקוף ושתי המזוזות'. שזהו רמז במזבח לה', שבזה נעשה התקדשות וחיבור לה'; ובנוסף ע"פ ר"י שמרחו גם בסף, זהו כעין כניסה לבית, שזהו כניסה לבית שמגלים בו את רצון ה' – את התו"מ], ומורחים בשתי המזוזות שהם עומדות מקביל לאדם, ומשקוף מלמעלה, כעין רמז שיש שתי מצוות שהם באדם עצמו – מילה וטבילה, ויש מצוה נוספת של הקרבת קרבן, שזהו למעלה כהעלאת קרבן לה'. (או אולי כרמז שעתידים לקבל את התורה, וזה ייעשה ע"י שלוש פעמים שמשה יעלה לסיני – פעמיים להוריד את התורה ופעם אחת לכפר על ישראל, שכך שתי מזוזות שהם מלמעלה למטה כרמז להורדת התורה, ומשקוף למעלה כמגן מפני מידת הדין מלרדת ולהזיק לישראל. שהראנו בקרבן פסח שאנו נגד ע"ז, ולכן כשורש כפרה לחטא העגל).