"וידבר ה' אל אהרן לאמר. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם. ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור. ולהורת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה" (ויקרא י,ח-יא). 'האזהרה שהזהרנו מלהכנס למקדש או להורות בשום דבר מדיני התורה כשאנחנו במצב של שכרות. והוא אמרו יתעלה: "יין ושכר אל תשת" וגו' "בבאכם אל אהל מועד" וגו' "ולהורת את בני ישראל" וגו' (ויקרא י, ט-יא). ולשון התלמוד: שתה רביעית אל יורה. ויש בעונש הלאו הזה חילוק, והוא: ששתויי יין אסור להם להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל, ואם נכנס - חייב מלקות; ואם עבד כשהוא שתוי - חייב מיתה בידי שמים; ואם שתה דבר מן [שאר] המשכרים פרט ליין ועבד - חייב מלקות בלבד, לא מיתה; וכל מי שמורה כשהוא שתוי, בין שהוא כהן או ישראל - הרי הוא עובר על לאו, בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין. ולשון ספרא: "יין אל תשת", אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר משכרין? תלמוד לומר: "ושכר". אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה ועל שאר כל המשכרין באזהרה. ושם אמרו: "מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה? תלמוד לומר: "אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד". ושם אמרו: יכול יהו ישראל חייבין מיתה על ההוריה? תלמוד לומר: "אתה ובניך אתך [וגו'] ולא תמתו", אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוריה"' (ספר המצוות לרמב"ם; ל"ת עג). 'שורש המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היקר כמו עניני המקדש ודברי התורה רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוון בכל מעשיו, אין להאריך בדברים פשוטים' (החינוך; מצוה קנב). ' ... מה כתיב בו בסוף (משלי כג, לב): "אחריתו כנחש ישך" וגו', מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין אדם לחוה. דאמר רבי יהודה בר אלעאי: אותו העץ שאכל ממנו אדם הראשון ענבים היו (דברים לב, לב): "ענבמו ענבי רוש" וגו', הללו הביאו מרירות לעולם. דבר אחר: "וכצפעני יפרש", מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין נח לבניו לעבדות, הדא הוא דכתיב (בראשית ט, כא): "וישת מן היין וישכר ויתגל", שמתוך כך אמר (שם שם, כה): "ארור כנען". דבר אחר: "וכצפעני יפרש", כך הפריש היין בין לוט לבנותיו לממזרות, הדא הוא דכתיב (שם יט, לג): "ותשקיןָ את אביהן יין", שמתוך כך (שם שם, לו): "ותהריןָ שתי בנות לוט מאביהן". דבר אחר: "כצפעני יפרש", מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין אהרן ובניו למיתה. דתני רבי שמעון: לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד. רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל למלך שהיה לו בן בית נאמן, מצאו עומד על פתח חניות, והתיז את ראשו בשתיקה, ומנה בן בית אחר תחתיו; ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון, אלא ממה שמצוה את השני ואמר: לא תכנס בפתח חניות, אנו יודעין שמתוך כך הרג הראשון. כך (ויקרא ט, יב): "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם", ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שמצוה את אהרן ואמר לו (שם י, ט): "יין ושכר אל תשת", אנו יודעין מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין, לכך חבבו הכתוב לאהרן ויחד אליו הדבור בפני עצמו, שנאמר: "יין ושכר אל תשת"' (ויק"ר יב,א). התורה מלמדת שכהן שנכנס לעבוד עבודה כשהוא שיכור חייב מיתה בידי שמים, ובנוסף למדים כאן על איסור לרב להורות בהיותו שיכור, מעבר לפשט ששניהם בעייתיים, וקשורים בשכרות, ולא ראוי לעשות כך, נראה גם שנאמרו יחד כיון שאיסור יין נאמר כאן לאהרן בעקבות מות בניו שנכנסו שתויים למקדש לעבודה והתחייבו מיתה, ובנוסף התחייבו מיתה בשל שחטאו בכך שהורו הלכה בפני רבם (שהרי עדיין לא הצטוו על איסור שתיית יין): 'תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן עַד שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן, מַאי דְּרוּשׁ? (ויקרא א,ז) "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ", אָמְרוּ: אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. וְתַלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהוֹרָה הֲלָכָה בְּפָנָיו; אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְאִימָּא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ: תָּמֵיהַּ אֲנִי אִם יוֹצִיא זֶה שְׁנָתוֹ. וְלֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. אָמְרָה לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהּ: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי: כׇּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב מִיתָה' (עירובין סג,א). לכן כיון שהובא כאן ללמד על איסור עבודה בשכרות בעקבות מיתת בני אהרן, שמתו בשל שנכנסו שיכורים אבל התחייבו בכך מיתה גם כיון שהורו הלכה בפני רבם, לכן מתגלה כאן בתורה על שני הדברים – עבודה בשכרות והוראת הלכה. אולי במדרש הובאה הדרשה שמתו בשל שנכנסו שתויי יין, בדרשה על הפס' שמדמה לנחש, כרמז שכניסה למקדש בשכרות מגלה גילוי של חטא עץ הדעת, שאדם אכל ענבים באיסור, כמו שהובא בדרשה הראשונה במדרש. לכן מתגלה בכהן שעושה כך מה שנאמר כעונש לאדם על אכילתו מהעץ: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב,יז), ולכן נידון למיתה בידי שמים. וזה דווקא בעבודת המקדש, כעין שאדם הראשון היה בגן עדן, במקום קדוש עם השראת השכינה בגלוי, כעין המתגלה במקדש, והיה מוטל עליו לעבוד את עבודת הגן, כמו שנאמר שם שני פס' קודם: "ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" וגו' (שם,טו), ולכן זהו גילוי של  עבודת הקורבנות (גילוי של עבודה במקום של השראת השכינה): 'דבר אחר: "לעבדה ולשמרה", אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג): "תעבדון את האלקים", וכתיב (במדבר כח): "תשמרו להקריב לי במועדו"' (ב"ר טז,ד). ממילא לכן כשעובד שיכור שיש בזה גילוי כמו של אדם הראשון בחטא עץ הדעת, שעשה נגד רצון ה' במקום לשמור על הגן כרצון ה', שאכל מעץ הדעת, כך גם הכהן במקדש בעבודתו (כעין גילוי של השמירה שמוטלת על אדם הראשון) כאשר עובד שיכור (כמו אכילת הענבים של עץ הדעת), אז חל בו דין של המיתה שנאמרה לאדם הראשון. לכן דין מיתה הוא דווקא בשתיית יין ולא דבר אחר כי צריך להיות דומה לעץ הדעת. אולי זה מתגלה דווקא ביין שמשכר: 'והוא ששתה רביעית יין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום' וכו' (רמב"ם; הל' ביאת מקדש א,א), מעבר לפשט שאז בשכרות נעשה העניין בחוזק שלא ראוי להיכנס כך, ולכן צריך יין בן לפחות ארבעים יום כדי שישכר; אולי גם בנוסף זה כנגד חטא עץ הדעת שפגם בדעת האדם, ולכן דווקא כשהיין משכר, שמשפיע על דעת האדם, אז חייב מיתה. וזה מתגלה ביין בן ארבעים יום, כרמז כנגד מתן תורה שהיה תיקון לעץ הדעת, שהתורה מלמדת אותנו מה הדעת הנכונה כרצון ה'; ולכן במתן תורה נעשה ביטול למלאך המוות, עד שחטאו בעגל (ע"ז ה,א), שזהו שמתן תורה הוא תיקון לחטא עץ הדעת שממית, לכן בקלקול מתגלה שהיין בן ארבעים יום כרמז למתן תורה, שמשה עלה לסיני לקבל את התורה במשך ארבעים יום, ובשתיית הכהן זהו כקלקול וחזרה לחטא עץ הדעת. ובפרט שהמשכן נעשה לאחר חטא העגל כתיקון לו (ראה 'תורת המקרא' "תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לאחר שנפלו ממדרגתם כמלאכים במתן תורה חזרה לגילוי של חטא עץ הדעת (ע"ז שם); לכן בפגם במשכן (שעובד בשכרות) שמתגלה כעין חטא עץ הדעת ובגילוי של ארבעים יום כמתן תורה, זה מגלה גילוי חזק חזרה לחטא עץ הדעת (בשל ביטול לגילוי מתן תורה), ולכן חייב מיתה. לכן דרשו במדרש על הפס' של כצפעוני גם כנגד ההפרדה בין אדם וחוה, כרמז לחטא עץ הדעת, שכך גם בגילוי של הכניסה בשכרות שנרמז בפס' הזה קשור לחטא עץ הדעת. (ומדגיש את עניין המרירות, שזהו העונש על שחטאו בעץ הדעת). וכן דרשו על עניין עבדות, כרמז שבפס' יש בו גילוי של עניין עבדות, האם הוא עבד ה' או עבד לאדם שזה פגם בעבודת ה' (שלכן עבד נרצע רוצעים את אזנו על שעבר על דבר ה' שאמר שנהיה דווקא עבדים רק לה': '"כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים' [קידושין כב,ב]), שכך בחטא עץ הדעת פגם בעבודת ה' ונעשה עבד לתאוותיו (וכך העובד בהיותו שתוי יין פוסל את עבודתו, שפוגם אותה). וזהו ההמשך שדורשים את הפס' על עניין עריות, שזהו שיא התאוות, וכך התגלה בעקבות שאדם חטא בעץ הדעת, שנעשו בו התאוות שמושכות אותו.