'כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל. חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אלקינו אֶתְכֶם”? וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם”; "לָכֶם" – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר; וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", "לִי" וְלֹא לוֹ, אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל' וכו' (הגדה של פסח). על הבן הרשע אומרים שאם היה במצרים לא היה נגאל כיון שאמר "לכם" שמזה משמע שהוציא את עצמו מכלל ישראל, ובזה כפר בעיקר, ולכן אילו היה במצרים לא היה נגאל; והנה הבן החכם גם אומר "אתכם", ובכ"ז לא אומרים עליו שהוציא את עצמו מהכלל? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמן הזה', ניסן, 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה'; וכן ב'הגדה של פסח – לזמן הזה') שבכ"ז יש הבדל ביניהם; והביא כמה הסברים: א. האבודרהם מסביר שכיון שהבן החכם אומר "ה' אלקינו", הרי שכלל עצמו עם כולם, ומה שאומר "אתכם" בא לומר שבפועל הם אלו שיצאו ממצרים ולכן טכנית הציווי נאמר להם (אמנם מחייב גם אותו, אבל נאמר להם). ב. היר' (פסחים י,ד) מסביר שכיון שהרשע אומר "עבודה" סימן שמואס ומזלזל במצוות. ג. שיבולי הלקט מסביר כתוספת ליר' שכיון שהרשע לא הזכיר את שם ה' נשמע מזה שהוא לא רואה בכך עבודת ה' אלא כסתם עבודה של טורח. ד. האברבנאל מסבר שזה נלמד מצורת הסיפור בתורה, שלא נאמר ששואל אלא אומר, שבא להתריס בדברי כפירה. לכאורה מדוע ההגדה רמזה כמה דברים על זיהויו כרשע, למה לא היה מספיק דבר אחד שילמד שהוא רשע? אולי באו חז"ל לרמז בזה על גילויו של הרשע, שהנה בפסח יש גילוי של שלושה דברים מרכזים – פסח מצה ומרור: 'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור' (משנה; פסחים י,ה). ויש בהם רמז כנגד צדיק (פסח – קורבן), בינוני (מצה) ורשע (מרור). באים חז"ל ואומרים שמי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ('וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר'), והנה היציאה מהכלל יכולה להתגלות מכמה סיבות, יש שהוא רשע גמור ולכן לא רוצה להיות חלק מבנ"י, יש שהוא בינוני שלא מבין את המשמעות של מהות בנ"י ולכן מסיבות אישיות או סתם מהשפעה חיצונית לא רוצה להיות חלק מבנ"י, ויש צדיק שרואה באחרים רשעים שאינם עושים את רצון ה' ולכן הוא מוציא את עצמו מכלל ישראל במחשבה של קדושה כביכול (כמו שיש כאלו שחושבים שכביכול הם צדיקים והשאר רשעים שעושים נגד רצון ה' בקיום המדינה, ולכן הולכים להזדהות עם מחבלים ושאר אויבי ישראל). באים חז"ל ואומרים שלא משנה מה הסיבה של האדם שלכן רוצה לצאת מכלל ישראל, תמיד זה כפירה בקב"ה ח"ו. לכן כנגד זה רמזו חז"ל שהרשע שעליו אומרים שהוציא את עצמו מהכלל וכפר בעיקר, זה יכול להתגלות בכמה גילויים: יש שההוכחה היא מכך שאומר שהעבודה היא "לכם" ולא אומר "אלקינו", כי לא רואה עצמו קשור לקב"ה ומצוותיו, שזהו הרשע. יש שההוכחה היא מכך שקורא לזה "עבודה", שמתברר מכך שלא אומר שם ה' שמתכוון לעבודה שלילית; שבסתם אמירת 'עבודה' לא מוכח שהוא רשע, כיון שגם התורה קראה לפסח עבודה, שיש לשון עבודה בגילוי של חיוב ויש בגילוי שלילי, שזה רומז לבינוני שיש בו גילוי חיובי ושלילי ולכן הוא בינוני. ויש שההוכחה היא מכך שלא מזכיר את שם ה', שזהו רמז לצדיק שנפרד מהשאר בשל שלא רואה בהם גילוי של שם ה'; אולם גם הוא כיון שהוציא עצמו מהכלל נחשב כרשע גמור שכפר בקב"ה. אולי אפשר שבאו חז"ל לרמז בעומק שאומרים לו: 'אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל', שבמעשיו מגלה שלא היה ראוי ליגאל, ולכן העמידו זאת בגילוי כנגד הזכות של ישראל ליגאל, שהוא לא היה ראוי שיתגלה בו הזכות ליגאל. לכן זה מתגלה בארבעה דברים: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם, ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה' וכו' (ויק"ר לב,ה). שלא שינו שמם, כנגד זה מודגש "לכם" ולא לו, שלא רואה עצמו חלק מעם ישראל, שהשמות שלהם הוכיחו שהם שייכים לעם ישראל. שלא שינו לשונם, זהו גילוי שלא הזכיר את שם ה', שלא התגלה בדבריו גילוי שם ה' כעין לשוה"ק שהיא לשון של קודש, של גילוי שם ה'. לא אמרו לשוה"ר מתגלה כרמז בכך שקרא לזה "העבודה", שמספר לשון הרע, שאומר שסתם משעבדים אותו כשאין בזה בכלל משהו חיובי: 'מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה?' (יר' שם). לא היו פרוצים בעריות כנגד זה מתגלה שלא אומר "אלקינו" כמו החכם, שרחוק מקשר לעשיית רצון ה', שזה בשל ששקוע בתאוותיו, והתאווה הכי חזקה זהו יצר הערווה. וכן העריות קשור לע"ז ('אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' וכו' [סנהדרין סג,ב]), שזהו הליכה לאלהים אחרים, ולכן לא מזכיר "אלוקינו" כעין שה' לא אלקיו. אולי גם רמזו חז"ל ברמזים עמוקים, שאומרים שאם היה שם לא היה נגאל, כעין שהיה צריך שימשיך להתגלות בו עונש השעבוד, ועונש השעבוד בא בשל שלושה דברים שנעשו אצל אברהם: 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). לכן כנגד השימוש בת"ח באנגרייא זהו שהרשע קורא לפסח בשם "עבודה" של טורח, כעין שאברהם השתמש בעבודת מלכות (אנגריא) בת"ח. כנגד שהפריז על מדותיו של הקב"ה נרמז שלא אמר "אלקינו", שההרהור על קיום דבר ה' זהו כעין פגם בגילוי של "אלקינו", כעין שה' לא שלם באלוקותו שעומד בדבריו ואין מה שימנע מלקיים דבריו; כמו"כ כל הדר בחו"ל כעין עובד ע"ז ('כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' [כתובות קי,ב]), ולכן ההרהור על שנקבל את הארץ מתגלה כחסרון של גילוי אלקותו של הקב"ה, כעין שבחו"ל נחשבים כעובדי ע"ז ולא לקב"ה. מה שלא הכניס תחת כנפי השכינה זהו שאומר "לכם" ולא לו, ואף לא מזכיר את שם ה', כאילו ה' לא מצווה אותו ואין לו בכלל קשר אליו, שזהו שלא נכנסו תחת כנפי השכינה להיות קשורים לה' ומצוותיו (וזה גם נרמז בשלא אומר אלוקינו, שלא קיבלו את אלוקות ה'). אולי אפשר שבאו חז"ל לרמז שמי שמוציא את עצמו מהכלל כאילו כפר בקב"ה, שזה כעובר על כל התורה שהיא גילוי הקב"ה; לכן נרמז כעין כנגד חמשה חומשי תורה: כנגד ספר בראשית זהו שלא הזכיר את שם ה', כמו שהיה קודם שבא אברהם לעולם, שלא היה גילוי של שם ה' בעולם; וכן האבות באו וגילו את שם ה' בעולם, שזה מובא בספר בראשית. כנגד ספר שמות זהו שלא אמר "אלקינו", כעין שה' לא הוציאנו ממצרים (ובכך כעין קנה אותנו לעבודתו במקום עבדות מצרים) והביא לנו את התורה שמגלה (בתו"מ) את אלוקותו של ה' עלינו, שזה מסופר בספר שמות. כנגד ספר ויקרא זהו שקורא לזה "עבודה", שכאן זה שלילי אבל יש פעמים שיש גילוי חיובי לעבודה, שזהו כעין הקורבנות שנקראו עבודה בצורה חיובית ('על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים' [אבות א,ב]), שהם נאמרו בספר ויקרא. כנגד ספר במדבר זהו ההוכחה מאיך שהתורה מספרת את מה שנעשה, שמזה נשמע שהוא מתריס ולא בא לשאול באמת, שזה מתגלה כעין שהתורה מספרת בספר במדבר על מעשי בנ"י במדבר שפעלו נגד רצון ה'. כנגד ספר דברים זהו שאומר שה' ציווה "לכם" ולא לו, שזה כרמז על א"י שבה יש את עיקר קיום התו"מ (ספרי “עקב”, מג), ולכן בה מתגלה הציווי של ה' על התו"מ כמו שאומר הרשע שה' ציווה לכם לקיים, וזהו ספר דברים שנאמר בו חזרה על מצוות התורה לקראת הכניסה לארץ. אולי רמזו כאן חז"ל שיש קשר בכלל בנ"י כגילוי משפחה אחת גדולה ע"י שלושה-ארבעה דברים שמחברים ביננו, שזהו דם – שכולנו צאצאי האבות, וכן שאנו נרדפים ע"י אויבנו שלא רואים הבדל ביננו בכדי לשפוך דמנו, נשמה – שיש בנו נשמה מיוחדת, ויעוד (ראה 'לזמן הזה', ניסן, "המשפחה אשר העליתי ממצרים”, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). שכך 'דם' שזהו שכולנו צאצאי האבות, כנגד זה אומר "לכם" שמרמז שהוא לא נצטווה כאבותיו, ומנותק מכלל עם ישראל צאצאי האבות; ואף בדברי החכם שכנגדו מתגלה שאומר שהדורות הקודמים הצטוו בפועל, אבל זה חל גם עליו, ולכן מגלה על עניין אבות ובנים. וגילוי הדם שהאויבים רוצים במותנו, כנגד זה מתגלה שהתורה סיפרה שהוא אומר ולא שואל, ובכך גילתה מה מחשבת הרשע ע”י אמירת המציאות, שכך גם המציאות מוכיחה על אחדותינו בכך שרודפים אחרינו לכלותנו. גילוי הנשמה, שיש בכולנו נשמה אלוקית (שכולנו בנים לה' בכל מצב), כנגד זה מתגלה שלא מזכיר את שם ה', כעין שמנותק מכל גילוי של קדושה. היעוד שלנו שזה לגלות את שם ה' בעולם, כנגד זה מתגלה שקורא לזה בזלזול 'העבודה', כעין שאין מצוות. שרמזו לכל אלו כדי לומר שכדי שאותו רשע יוציא את עצמו מהכלל עד שיחשב ככופר בעיקר, הוא צריך לכפור ולהתנתק מארבעת הדברים האלו שמראים על חיבורנו ככלל בנ”י, שרק כשכופר בכל אלו לגמרי אז נעשה מוציא עצמו מהכלל ובכך כופר בעיקר.