'סימן הפרשיות של שמונת ימי הפסח: משך, תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברא, שלח, בוכרא. וזה הסדר לא ישתנה כי אם כשחל פסח ביום ה', שביום שלישי שהוא שבת קורא "ראה אתה אומר אלי" שהוא "פסל", וביום א' ב' ג' קורין קדש, בכספא, במדבר' (שולחן ערוך; או"ח סימן ת"צ סעיף ה). 'משך תורא – והם סימני ראשי פרשיות, דהיינו: יום ראשון "משכו וקחו" וגו'. יום ב': "שור או כשב". יום ג': "קדש לי כל בכור". יום ד': "אם כסף תלוה". יום ה': "פסל לך". יום ו' במדברא, דהיינו: "וידבר" וגו' "במדבר סיני ויעשו בני ישראל את הפסח". ביום ז': פ' בשלח. ביום ח' בוכרא: "כל הבכור אשר יולד" וגו'. קורא וכו' - מפני שכתוב בו מעניני דשבת' וכו' (משנה ברורה). 'סימן הפרשיות וכו': בפמ"ג בשם הפר"ח: אם טעה ושינה הסדר בד' ימי חול המועד קורין ביום שלאחריו פ' שדילג. ונסתפק הפמ"ג גם בי"ט אם קרא ביום א' פ' שור למה לא יקרא ביום ב' פרשת משכו שדילג' (ביאור הלכה). קריאת פרשות חוה"מ הם כמעט כמו הסדר שמובאים בתורה, לכן כך נקבע; אמנם הקריאה של היום השני, היום ראשון של חוה"מ אינו ע"פ הסדר, אולם בו נאמר על כלל החגים ולכן יש חשיבות להביאו ראשון (בחוה”מ), ובפרט שכך יוצא שקוראים אותו בחו"ל כקריאה של יו"ט שני של גלויות, אז קוראים פס' שנאמר בהם על כלל החגים. לכן מובן שאם בטעות שינה את הסדר אז למחרת משלים ואח"כ ממשיך כרגיל, כיון שאין הפרשה קשורה דווקא רק ליום זה. אולם נראה בכ"ז שיוצא כרמז בפרשיות על סדר הימים (אמנם זה לא מעכב אבל בצורה הרגילה זה יוצא כך). שהנה שבעת ימי הפסח קשורים כעין כנגד שבעת ימי הבריאה: '"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר". רבי נתן אומר: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שעשיתי יעקב בכור, שנאמר (שמות ד, כב): "בני בכורי ישראל", כך אני עושה למלך המשיח בכור, שנאמר (תהלים פט, כח): "אף אני בכור אתנהו", כך: "קדש לי כל בכור". והזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית, שנאמר (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת", כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם, שנאמר (שם יג, ג): "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". למה? "כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים”. (דברים טז, ד) "ולא יראה לך שאור שבעת ימים", כנגד שבעת ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף, כשם שבתחלה הם שבעת ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לשבעת ימים, כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה ושנה, שנאמר: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". משל למלך שנשא אשה במדינת הים, הגיעוה גלים עד שלא נכנסה אצלו. אמר לה: לא תזכרי כל הגלים שעברו עליך אלא אותו יום שפלטת מהם תהא זוכרת אותי, עשי אותו שמחה בכל שנה. כך ישראל נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא לגאלם, וכמה גלים קשים עברו עליהם ועשה להם תשועה, לכך הזהירן שיהיו שמחים בהם בכל שנה ושנה, שנאמר (תהלים לב, יא) "שמחו בה' וגילו צדיקים"' (שמו"ר יט,ז). יעקב נבחר להחשב כבכור, וכך בנ"י אחריו מתגלים כבכור, שהם החשובים כעיקר העולם, ולכן זה יתגלה גם במשיח גילוי של בכור, שמגלה על תיקון העולם. שכך מתגלה שכל העולם נברא בשביל התורה וישראל (רש"י; בראשית א,א), שאנו מתקנים את העולם ע”י תו”מ. לכן מתגלה גילוי של שבת שזהו גילוי של הקב"ה בעולם, שברא את העולם, כנגדו גם יש את שבעת ימי הפסח, שיצאנו ממצרים בשביל תיקון העולם (והיה בזה גילוי שם ה' גדול בעולם). לכן נראה שבקריאה יש רמזים כנגד המתגלה בשבעת ימי הבריאה. ביום הראשון קוראים את פרשת מכת בכורות, שהרי זהו היום בו זה קרה; אולם בנוסף לכך זה הזמן בו יצאנו ממצרים שאז התחלנו להתגלות בעולם, כעין יום ראשון בו יסוד בריאת העולם, שנברא והתגלה אח"כ כל אחד בזמנו, כמו שמביא רש"י: '"יְהִי מְאֹרֹת" וגו' - מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיעַ. וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב: "אֵת הַשָּׁמַיִם", לרבות תולדותיהם, "וְאֵת הָאָרֶץ" לרבות תולדותיה' (רש"י; בראשית א,יד). בנוסף, ביום הראשון נברא האור, כעין שבנ"י יצאו ביום זה מאפילה לאורה. כמו"כ במכת בכורות יש גילוי שה' הכה בעצמו ולא ע"י שליח: '"ויוציאנו ה'”. לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, כמה שנאמר: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי" וגו' . ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח. אני ה'' (ספרי; דברים כו,ח [זה המקור למובא בהגדה של פסח; כמו מציין מו"ר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, ב'מועדי ישראל', 'ההגדה של פסח כתיבתה ועריכתה'; וכן במקורות להגדה של פסח שמופיע בהגדות הצבאיות הישנות]), וכך גם מתגלה בבריאה ביום הראשון – גילוי של ה' לבדו: 'למה כתב "אחד”? לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני' (רש”י; שם,ה), כעין רמז שבמכת בכורות ה' עצמו היכה ולא ע"י מלאך או שליח. בקריאה של יום שני של פסח קוראים "שור או כשב", שביום השני נעשתה חלוקה בין רקיע ומים, כך מתחילה הפרשיה בעניין חלוקה, להפריד בין יום שחיטת הבהמה לשחיטת ולדה (ויקרא כב,כח), וכן ממתי מותרת הבהמה לקרבן, עד מתי עם אמו וממתי רצוי לקרבן: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'” (שם,כז), כעין עד מתי קשור ללמטה לאמו (כעין מים של מטה) ומתי יכול להעלות כקרבן למעלה (כעין הרקיע). בנוסף, הפרשה מביאה את זמני הקודש – שבת וחגים, שזה הדבר שמבדיל ביננו לגוים, שרואים את גילוי שם ה' במעשינו ששובתים כמו שה' שבת בבריאה, שאנו מגלים בעולם את גילוי ה', כעין הרקיע, לעומת הגוים שהם שקועים בחומרלמטה (וגוי ששבת חייב מיתה). ביום שלישי קוראים את "קדש לי", שביום השלישי התגלתה היבשה ונברא הצומח, וכך כעין זה אנו קוראים גלוי של יבשה – שזהו א"י, וגילוי של הטוב הצומח בה: “והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה" (שמות יג,ה). וכן כעין רמז שהתגלתה היבשה, בה חיים בעולם, ולכן נרמז על תיקון העולם, ובפרט שנברא הצומח שחלק ממנו זהו עץ הדעת שפגם בעולם ולכן צריך לקדשו לתקנו, לכן זה מתגלה בעניין של הבכורות שיש בהם גילוי של קדושה, כעין רמז לקידוש העולם על ידנו (ע"י תו"מ; שזה נרמז שנאמר: “והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים” [שם,ט]). ביום הרביעי קוראים "אם כסף תלוה את עמי", שביום הרביעי נתלו המאורות שמבדילים בין יום ללילה, ונאמר בפרשיה: ”אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כב,כה). ונאמר בפרשיה כמה דינים בין בני אדם, כעין רמז בשמש שמאירה, שה' רואה את מעשי האדם; וכן כרמז בחושך לדיין הלוקח שוחד, שה' מחשיך את עיניו: “ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שם כג,ח). וכן נאמר על שמיטה בשנים (שם,י-יא), ושבת בימים (שם,יב), שזה נקבע ע"פ השמש והירח (הימים והשנה). ביום החמישי קוראים "פסל לך", כנגד יום חמישי בבריאה שבה נבראו עופות ודגים, שכך בפרשיה משה עולה לסיני, כעין עוף שעולה לשמים גבוה (וכן היה משה כעין מלאך, שנרמז כעין עוף שיש לו כנפיים). וכן נאמר בו י"ג מידות הרחמים, כעין כמו דגים שנסתרים מעין אדם (ולא שולט בהם עיה"ר), כך כעין ה' מעביר עיניו כביכול מחטאי ישראל בסליחתו לנו (וכך לא בא המשחית, כעין שלא בא נזק מעיה"ר). וכן פסילת שני הלוחות והעליה לקבל את התורה שוב (שמות לד,א-ד) כעין נרמז בדגים, שהתורה נמשלה במים שבה חיים הדגים, ולכן הת"ח נרמזים בדגים. ביום השישי נבראו בהמות ואדם, לכן כנגד זה קוראים בפרשיה שבה נאמר על אנשים שהיו טמאים לנפש אדם; שבזה מתגלה הבדל בין אדם ובהמה, שבמיתתם יש שוני האם נטמא הנוגע בהם יום אחד או שבוע. כמו"כ נאמר על גר שעושה פסח לאחר שהתגייר כמו שאר ישראל ("וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ" [במדבר ט,יד]), שזהו שעכשיו הוא נחשב ישראל במעלת אדם, מה שלא היה קודם בהיותו גוי (שהיה כעין בהמה. ויש לזה גם גילוי בעניין טומאת מת): 'תניא, וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא': (יחזקאל לד, לא) "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם' (יבמות ס,ב-סא,א). ביום השביעי קוראים את קריעת ים סוף שנעשה ביום זה, וקריעת ים סוף היתה הסיום הגמור של הקשר לשעבוד מצרים, ולכן זה התגלה כעין שבת בה ה' שבת ממלאכה. בנוסף בשבת אנו מגלים שה' ברא את העולם, וכן בקריעת ים סוף היה גילוי ה' גדול, ושינוי הטבע, ובזה התגלה שה' ברא את העולם. בשבת חוה"מ קוראים מ"ראה אתה", שבה נאמר על השבת: “ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת" (שמות לד,כא), שכיון שמתגלה בזה יום שבת אז מזכירים בקריאה גילוי על השבת. ובפרשה נאמר על מציאת חן של משה לה', כרמז על מעלת ישראל שלכן אנו ראויים לשבת שבה אנו מתדמים לקב"ה; וכן נאמר על פסילת הלוחות וכתיבת עשרת הדברות, שזה רומז לכל התורה שכלולה בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א), שכך זה גילוי לשבת שקשורה ללימוד תורה (יר' שבת טו,ג; תנד”א א). ברוב השנים הסדר כמו שמופיע כאן, אבל כששבת יוצאת ביום השלישי של פסח, השני של חוה"מ, אז מקדימים את "פסל לך" לשבת כיון שזו אותה פרשיה, ואח"כ ממשיכים כעין הסדר, ומדלגים על הקריאה של היום החמישי ("פסל לך") כיון שכבר קראו אותה. שאמנם אז יוצא קצת שונה מהסדר כנגד ימי הבריאה (בשל ההקדמה של "פסל לך”) אולם נחשב כעין הסדר ברקע העקרוני, עם שינוי שנעשה בשל גילוי השבת שלכן נקרא אז קצת אחרת. אולי אפשר גם שרומזים שבפסח אנו מציינים את יציאת מצרים, ולכן מרמזים כנגד הנרמז בתורה: '"ביד חזקה”. זו הדבר, כמ"ש: "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה" וגו' . "ובזרוע נטויה”, זו החרב, כמ"ש: "וחרבו שלופה בידו נטויה" וגו'. "ובמורא גדול", זו גלוי שכינה, כמ"ש: "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך”. "ובאותות", זה המטה, כמ"ש: "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות”. "ובמופתים", זה הדם, כמ"ש: "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן". דבר אחר – ביד חזקה, שתים. ובזרוע נטויה, שתים. ובמורא גדול, שתים. ובאותות, שתים. ובמופתים, שתים; אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות' וכו' (ספרי שם). שנרמז על עשרת המכות בחמשה אלו, לכן בפרשיות של חוה"מ שהם חמשה ימים קוראים כנגדם (ואילו ביום הראשון קוראים את פרשת מכת בכורות, וביום השביעי את קריעת הים, כיון נעשו בימים אלו). ביום הראשון של חוה"מ זה כנגד "ביד חזקה", שגם מתגלה כנגד מכת הדבר, לכן קוראים אז "שור או כשב או עז כי יולד" וגו' (ויקרא כב,כז), כרמז לבהמות, כרמז שכלל בהמות מצרים מתו בדבר, וכך גם נאמר בהמשך על המתה: “ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (שם,כח). (ודבר הוא בסדר של 'עד"ש' שהוכיח על השגחת ה' [(ראה 'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"כ עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). וכיון שיודע מה נעשה לכן גם מצווה לעשות רצונו], שכך אנו מקיימים את השבת והחגים שציוונו, וה' משגיח שנעשה זאת; וזהו שמופיע בפרשיה מצוות שבת והחגים). ביום השני של חוה"מ זה כנגד "ובזרוע נטויה", שזה גם מרמז על החרב, וכך בקריאה קוראים על הבכורות, שזה כנגד שה' הרג את המצרים: “ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" (שמות יג,טו). ביום שלישי של חוה"מ זה כנגד "ובמורא גדול", שזה גם מרמז על גילוי השכינה, שכך בפרשיה קוראים הרבה דינים בין אדם לחברו, כרמז שה' שכינתו בארץ ולכן משגיח על מעשינו (וכך גם בשמיטה שמראה על שכינת ה' שלכן משמטים, וכן מצוות עליה לרגל שזה קשור לגילוי שכינתו במקדש). וכן נאמר: "ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב,כז), והמלך מרמז על הקב"ה ושכינתו: “וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" וגו' (דה"י א כט,כג). ביום הרביעי של חוה"מ זה כנגד "ובאותות", שגם מרמז על המטה, לכן כנגד זה קוראים "פסל לך", שזהו שנאמר בו על כתיבת (חקיקת) עשרת הדברות: “וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים" וגו' (שמות לד,א), ועשרת הדברות הם כנגד עשרת המכות: 'נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים' וכו' (פסיקתא רבתי, כא), ועל המטה היו כתובים (חקוקים) עשרת המכות: 'ועשר מכות חקוקות עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב' (שמו"ר ח,ג) [וזה בר”ת כעין שבעשרת הדברות זה גונז בתוכו את כל התורה, כך הר”ת גונזים בתוכם את כל המילים]. ביום החמישי של חוה"מ זה כנגד "ובמופתים", שזה גם מרמז על 'הדם', לכן כנגד זה קוראים "ויעשו בנ"י את הפסח”, שבו נאמר על אותם שהיו טמאים לנפש, ולכן כרומז על עניין של דם, "כי הדם הוא הנפש"' (דברים יב,כג).