'אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה: מורה ורוי? אמר לה: הימנותא בידא דההיא איתתא אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת; אלא: (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו"' (נדרים מט,ב). 'מורה ורוי – אתה תלמיד בעל הוראה ואתה שיכור; מפני שהיו פניו צהובין כל שעה. הימנותא בידא דההיא איתתא – אמונתי בידך שאיני שותה כל השנה יין אלא קידושא ואבדלתא. וחוגר אני צדעי – וקושר אני צדעי פדחתי משום מיחוש ראשי מפני ד' כוסות ששתיתי, שאני חושש מהן מפסח עד עצרת' (רש"י). הגמ' מספרת את דברי רבי יהודה ברבי אלעאי שהיו לו כאבי ראש משתיית ארבעת הכוסות של ליל הסדר, ולכן קשר את ראשו מפסח עד שבועות, מרוב כאב ראש שהיה לו. בפשטות ודאי שהכוונה שזו היתה המציאות כפשוטה, אולם יש בזה גם כעין רמז עמוק שבא לרמז שיש חיבור בין פסח לשבועות (כך הסביר מו"ר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), שמתחיל בפסח בגאולת מצרים ומסתיים בשבועות חג מתן תורה, לכן יש כנגד זה חיבור ביניהם ע"י ספירת העומר (על ספירת העומר ראה ב'לזמן הזה', ניסן, 'ספירת העומר – למה לעומר'). אולי אפשר שיש בזה כמה רמזים, שקשר את צידי ראשו (את רקותיו), שזה שקשר זהו כעין רמז לעניין קשר, שמרמז שיש קשר בחגים. וזה מכאב ראש כרמז לדעת שבראש, כעין שיין משפיע על הדעה שהיא בראש, כמו שאמרה לו המטרוניתא 'מורה ורוי?', שכך יש חיבור של כאב ראש בין פסח לשבועות, שמה שבנ"י יצאו לחירות בפסח זה יכול להיות בסיס לחיוב – ללכת אחר ה', אולם גם כשאדם חופשי הוא יכול גם לעשות דברים רעים, כך שהגילוי החיובי של יציאת מצרים זה דווקא ע"י קבלת התורה. וכעין רמז שהיין בבטן משפיע לכאב ראש, שיש חשש שמה שאדם יעשה זה דברים רעים מתאוותיו שנמשך אליהם, שזהו כרמז בבטן (שלשם נכנס היין בשתיה): “וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוק עשהו וינבל צור ישעתו" (דברים לב,טו). שכך החירות הפיזית יכולה להיות מנותבת לדברים רעים, לכן כעין נעשה כאב ראש, כעין רעה בראש שם מקום משכן הנשמה; לכן גם קשר את הצדדין שבזה כעין נעשה הפרדה בין החלק התחתון (הגוף) לחלק העליון (הראש), שלא יושפע לרעה. כך דעתו נשארת טהורה כחכמת ה', שמדגיש שכל מציאותו זה חיבור של פסח ושבועות, שמעלה את כל מציאותו לקדושה, זהו שרומז גם ששותה יין בקידוש והבדלה, כרמז לכבוד שבת, ששבת מעלה ומקדשת את כל המציאות. ובפרט מסופר עליו: 'דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, ע"ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאו'ת' וכו' (שבת כה,ב); שבהקשר לכבוד שבת הוא היה מתגלה כמלאך (ונאמר 'צבאו'ת', כרמז שבנ”י אנו צבאותיו של ה', שכך מתגלה בו חיבור לעבודת ה' בשלמות), וזהו רוחץ פניו ידיו ורגליו, כרמז לחיבור מלמעלה עד למטה הכל לקדושה. על מזיגת היין (בחז"ל) יש כמה כמויות: א. אחד יין על שני חלקים מים: 'דתנן: והמזוג שני חלקי מים ואחד יין, מן היין השירוני' (שבת עז,א). ב. אחד על שלוש: 'דאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא' (שם). אולי בזה רמז ביין ששתה, שאחד על שנים זה רמז שבפסח יש שני יו"ט – ראשון של פסח ושביעי של פסח, וכך זהו שנים מול אחד שזהו חג שבועות, שכך הוא (היין) עדיין משפיע טעמו, וכך כרמז שחג שבועות משפיע על הגילוי של פסח, ומעלה אותו לקדושה (את כל המציאות הגשמית). ובחישוב של אחד על שלושה חלקים זה כעין רמז שבארבעת הלשונות של הגאולה שכנגדם אנו שותים את ארבעת הכוסות ('מניין לארבעה כוסות? רבי יוחנן בשם ר' ר' בנייה: כנגד ארבע גאולות: (שמות ו) "לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם" וגו' "ולקחתי אתכם לי לעם" וגומר. "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", ולקחתי"' [יר' פסחים י,א]), שלושת הלשונות הראשונים הם כנגד הנעשה ביציאת מצרים הפיזית (שזהו: תחילת המכות, מכת בכורות והיציאה, וקריעת ים סוף [ראה מלבי"ם; שמות ו,ו]) שכנגד זה מתגלה בחג הפסח, ואילו הלשון הרביעית היא כנגד מתן תורה (מלבי"ם שם,ז) שזהו חג שבועות חג מתן תורה (על זיהויו של חג שבועות כזמן מתן תורה ראה ב'תורת המועדים', מאמר 'חג שבועות כחג התורה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א); שכך נעשה היין ראוי, שזהו שיש גילוי של טעם היין, שכך יש גילוי של קבלת התורה בגאולתנו הפיזית ממצרים. שכך מתגלה בריב"א ששתה וכאב לו הראש בשל החוזק של היין, כרמז שלכן גם היו מוזגים את היין להחליש את חוזקו, וכך נרמז אצלו על הקשר לחבר בין פסח ושבועות. ושמו הוא 'ר' יהודה בר אלעאי', שהשם יהודה מרמז על פסח, שיצאנו מתחת יד מצרים, שזה נעשה בפסח בליל הסדר בו הקרבנו את הע"ז של המצרים, ולכן רומז בשמו יהודה שזה שם שמסמל את הכפירה שלנו בע"ז (כמו שנאמר על מרדכי היהודי): 'ואמאי קרי ליה "יהודי”? על שום שכפר בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, כדכתיב (דניאל ג, יב): "איתי גוברין יהודאין" וגו'' (מגילה יג,א). והשם 'אלעאי' כרמז ל'עליון' – 'עילאה' בארמית, שאנו מרימים את כל המציאות לגילוי שם ה', שזה נעשה ע"י תו"מ, שזהו שבועות חג מתן תורה, שריב"א חיבר ביניהם וכך העלה את כל המציאות לקדושה.