"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם” (שמות יב,טז). שביעי של פסח חל ביום כ"א ניסן, שהוא יום ו' לעומר. שביעי של פסח הוא כנגד קריעת הים שנעשה ביום השביעי ליציאת מצרים (אולי לכן ממשיכה התורה: “ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם” [שם,יז], כרמז לנאמר בסמוך לו, שגם הוא קשור ליציאת מצרים, שזהו קריעת הים שהיתה סיום היציאה ממצרים). קריעת ים סוף היתה ביום השביעי שכך זה התגלה כעין ימי הבריאה (ונעשה כך בשל מעלת יציאת מצרים): '"ולא יראה לך שאור שבעת ימים", כנגד שבעת ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף, כשם שבתחלה הם שבעת ימי בראשית' (שמו"ר יט,ז). שביעי של פסח הוא ביום השביעי, ובפרט שהימים הם כנגד ימי הבריאה אז זה מרמז על היום השביעי בבריאה, כרמז שבו יש גילוי שכינה כעין ביום השבת בו ה' נח וקדשו ולכן זה גילוי של הרוחניות בבריאה (ולכן שביעי של פסח התקדש ממלאכה כיו”ט). שזהו שבקריעת ים סוף היה גילוי שכינה גדול: '"זֶה אֵ'לִי" – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה״ (הושע יב,יב), וּכְתִיב: ״נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מראות אלקים״ (יחזקאל א,א). מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְעָלָיו צְפִירָה מַקִּיפַתּוּ, וְגִבּוֹרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, וַחֲיָלוֹת מִלְּפָנָיו וּמִלְּאַחֲרָיו. וְהָיוּ הַכֹּל שׁוֹאֲלִין: ״אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ?״ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹתָם. אֲבָל כְּשֶׁנִּגְלָה הקב״ה עַל הַיָּם, לֹא הֻצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לִשְׁאֹל ״אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ?״, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ, הִכִּירוּהוּ. פָּתְחוּ כֻּלָּן פִּיהֶן וְאָמְרוּ: ״עָזִּי וְזִמְרָת יָ'הּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה! זה א'לי וְאַנְוֵהוּ! אֱלקי אבי, וַאֲרֹמְמֶנְהוּ!״ (שמות טו,ב)' (מכילתא; שמות טו,ב). אולם גם נראה שנרמז בזה כעין יסוד לקראת מתן תורה שגם הוא היה גילוי שכינה גדול, ולכן היו צריכים לעבור דרך הגילוי של קריעת הים לקראת הגילוי הגדול של מתן תורה (כעליה בשלבים לחיבור לגילוי שכינה, כעין שה' התגלה למשה בשלבים בסנה [קודם אש, ואח”כ מלאך, ואח”כ הקב”ה]). לכן כמו שמתן תורה היה בשבת ('ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא (שמות כ, ז): "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם (שמות יג, ג): "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום' [שבת פו,ב]) כך גם שביעי של פסח הוא כנגד יום שבת. וזה יוצא ו' לספירת העומר כרמז ליום השישי (ו') שבו נרמז בבריאה על מתן תורה (וב-ו' סיון נתנה תורה): 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא): "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). 'מלמד שהתנה כו' - הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר. כדאמרינן בעלמא (חולין צא.) "הירך" המיומנת. אף כאן: "ויהי ערב ויהי בקר" של גמר בראשית תלוי ב"יום הששי", והוא ו' בסיון שנתנה בו תורה; מריבוי דה' דריש ביה נמי הא' (רש"י). שהעולם היה תלוי בקבלת התורה, כעין המתין זמן עד לקבלת התורה לה חיכה כדי להתקיים, כעין ספירת העומר שאנו סופרים לקראת מתן תורה. התאריך שביעי של פסח הוא כ"א ניסן, נראה שרומז בתאריך 'אך' כרמז להכאה, שהאותיות אהו"י מתחלפות בדרשות, וכך כעין יוצא 'הך' – להכות (מלכים ב ו,יח), שהמצרים הוכו בטביעה בים, וזה נעשה כעונש על כך שכעין היכו את ישראל בגזרת הטבעת התינוקות (שזהו לשון הכאה כנגד שני הדברים): '(שמות א, י) "הבה נתחכמה לו", להם מיבעי ליה! א"ר חמא ברבי חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל. במה נדונם? נדונם באש, כתיב (ישעיהו סו, טו): "כי הנה ה' באש יבא", וכתיב: "כי באש ה' נשפט" וגו'. בחרב, כתיב: [(ישעיהו סו, טז) "ובחרבו את כל בשר”]. אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: (ישעיהו נד, ט) "כי מי נח זאת לי" וגו'. והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא. אי נמי: הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו. וכן הוא אומר: (שמות יד, כז): "ומצרים נסים לקראתו". והיינו דא"ר אלעזר: מאי דכתיב (שמות יח, יא): "כי בדבר אשר זדו עליהם"? בקדירה שבישלו בה נתבשלו; מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא? דכתיב (בראשית כה, כט): "ויזד יעקב נזיד"' (סוטה יא,א). בנוסף, “אך" הוא מיעוט ('אכין ורקין מיעוטין' [יר' ברכות ט,ה]), שכך בא לרמז בתאריך שקריעת הים נעשתה על אף מה שחשבו המצרים שלא יבוא להם עונש כיון שה' נשבע שלא יביא מבול לעולם, בכ"ז הוכו, כיון שה' נשבע לכלל העולם ולא לאומה, וכן שלא יביא ולא שלא יבואו הם למים, כך שדברים אלו ממועטים מהגזרה, וכך נענשו המצרים; לכן זה מתגלה בתאריך 'אך' בניסן, כרמז לעונש שהמצרים טבעו בים על אף מחשבתם. עוד נראה שיש בתאריך רמז למיעוט, שקריעת הים נעשתה ע”י זכות שנעשה במיעוט כח הדחף החזק של האדם (שלא התחשבו בכח החזק שיש באדם שדוחפו לפעול), שאברהם התגבר על דחף רחמיו על בנו יחידו (ועשה זאת בשלמות, שאף בקע מראש עצים בשביל ההקרבה), וכן יוסף התגבר על יצרו שדחפו לחטוא (ועזב בגדו אצלה וברח), וכך מכוחם נבקע הים: 'רַבִּי בַּנָּאָה אוֹמֵר: בִּזְכוּת מִצְוָה שֶׁעָשָׂה אֲבִיהֶם אַבְרָהָם אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית כב,ג) "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה", וּכְתִיב: "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" … שִׁמְעוֹן אִישׁ קֶטְרוֹן אוֹמֵר: בִּזְכוּת עֲצָמוֹת שֶׁלְּיוֹסֵף אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית לט,יב) "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה", וּכְתִיב: (תְּהִלִּים קיד,ג) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס"' (מכילתא מסכתא ד"ויהי" פרשה ג [שמות יד,טו]).