'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא) “ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר”' (משנה; מכות פרק ג משנה טז). 'מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינא כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה. וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל רבי חנניא בן תרדיון: "מה אני לחיי עולם הבא?”. והשיבו המשיב: "כלום בא מעשה לידך?", כלומר: נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן? השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העולם הבא. ופירוש הפסוק: "ה׳ חפץ למען צדקו" לצדק את ישראל, למען כי "יגדיל תורה ויאדיר"' (פירוש המשניות לרמב"ם). 'לפיכך הרבה להם תורה ומצות – כגון פרשת שקצים ורמשים, כדי להרבות שכר כשהן בדילים מהם, אע"פ שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן. למען צדקו – להצדיק את ישראל ולזכות אותן' (ברטנורא). 'לזכות את ישראל – כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות, לפיכך הרבה להן. שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות, שאין לך אדם שאינו קץ בהן; אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן' (ריב"ן; מכות כג,ב). 'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה; שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה", תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הגבורה שמענום' (מכות שם). 'בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין, לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו ... ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקבל שס"ה יומי שתא' וכו' (זוהר ח"א קע,ב). נוהגים לסיים במשנה זו את הלימוד של כל פרק בפרקי אבות שלומדים בשבתות (לספרדים מפסח עד שבועות, ולאשכנזים עד ר"ה); ראה בהרחבה ב'אבות לבנים', 'רצה הקב”ה לזכות את ישראל', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א. אולי בגמ' מובא המקור לתרי”ג מצוות ממה שנאמר “תורה” שזה נשלם בעוד שתי מצוות שנאמרו מפי הגבורה, כשאחת מהן זה מ”ע – "אנכי”, והשניה מצוות ל”ת – "לא יהיה”, כרמז לדברי הרמב”ם, שריבוי המצוות זה כדי שלפחות מצווה אחת תהיה בשלמות, לכן הובאו מצוה אחת מכל סוג, כרמז שזה העקרון, שייעשה לפחות מצוה אחת, ולא משנה מאיזה סוג, בשלמות. או ש”אנכי” זה כדברי הרמב”ם שהתרבו מצוות כדי שנזכה לעשות לפחות מצוה אחת 'לשמה מאהבה', ולכן כביטוי לזה זהו מצוות "אנכי", כרמז להתדבק בקב"ה בשלמות בעשיה לשמו מאהבה. וכרמז לדברי הריב"ן (והברטנורא בעקבותיו) במצוות ל"ת, לזה הובאה מצוות "לא יהיה", שמצוות ל"ת של ע"ז היא מצווה עיקרית וחשובה ושקולה כנגד כל מצוות התורה ('מגיד הכתוב שכל המודה בע”ג כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטווה משה ובמה שנצטוו האבות ובמה שנצטוו הנביאים, וכל הכופר בעכו”ם מודה בכל התורה' [ספרי; במדבר טו,כב]), כך שעליה ודאי שיש להצטוות (וכן בפשטות שאי אפשר שלא להצטוות באיסור ע"ז שזה נגד ה' ח"ו), אלא שהיא מצווה קשה מאוד, כמו שמסופר שאמר בחלום המלך מנשה לרב אשי: 'אי הות התם, הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי' (סנהדרין קב,ב), כך שקשה לעמוד בה, לכן צריך עוד מצוות ל"ת כדי שנזכה לזכות בהן, ולכן ה' ציווה על הרבה מצוות ל"ת שהן קלות. אולי אפשר (כדברי הרמב"ם במ"ע) כרמז שרמ"ח מצוות עשה כרומז באותיות רמ"ח ל-'חרם', כאדם שמחרים דבר לה', שמייעד אותו לגמרי לה', שכך במצות עשה ניתנו לנו רבים כדי שנזכה לפחות באחד להגיע לדרגה של 'לשמה מאהבה' בשלמות כעין חרם שמוקדש ומיועד בשלמות לה'. כמו"כ זה אותיות 'רחם', שה' מאהבתו אותנו כעין ריחם עלינו ונתן לנו הרבה מצוות כדי שנזכה שלפחות אחת מהן תצא בשלמות. בנוסף אפשר שזה כרמז 'ח רם', ששמונה (האות ח' בגימטריה) מרמז על המילה (שהתינוק נימול בגיל שמונה ימים), שבנ"י נקראים מולים (משנה; נדרים ג,יא), והמילה מראה את בריתנו עם הקב”ה, חיבורנו אליו, לכן ה' גם נתן לנו הרבה מצוות כדי שנתעלה על ידם = 'רם', שנגלה את היסוד שבנו (שמתגלה במילה) גם במעשה (בקיום מצוותיו) עד שנזכה להתעלות ('רם') לחיי העוה"ב. בנוסף נראה שבא"ת ב"ש 'רמח' יוצא 'גיס', כרמז ל'שיג' (שאותיות ש' ו-ס' מתחלפות), להשיג (ראה מלכים א יח,כז), שה' הרבה לנו מצוות כדי שנשיג דרכם עוה"ב. הרמ"ח מ"ע הם כנגד רמ"ח אברים (עצמות) שבאדם, כרמז שכמו שהאברים הם שמעמידים את האדם כך מצוות העשה מעמידות את האדם לחיי העוה"ב; בנוסף העצמות נשארות (במת) יותר זמן מהרקמות, ולכן זהו כעין רמז להשארות בהמשך, לחיי העוה"ב. (אולי גם זה נרמז בעצמות, כיון שמעצם הלוז יחיה האדם לעתיד לבא [ב"ר כח,ג], ולכן העצמות מרמזות על השארות החיים הרוחניים לאחר המוות). שס"ה מצוות ל"ת, אולי מרמזים (כהסבר הריב"ן) על ריבוי, שכך יש מצוות שכלל איננו רוצים לחטוא בהן באופן טבעי, שיש לנו רתיעה טבעית מהן, לכן זהו אותיות 'שה ס', כרמז ב-ס' (גימטריה שישים) לשישים ריבוא שזהו מספרם היסודי של ישראל, שהם נמשלו ל'שה': 'תני חזקיה (ירמיה נ, יז): "שה פזורה ישראל”, נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל, אחד מהן חוטא וכלן מרגישין' (ויק"ר ד,ו). שכך בא לרמז שה' הרבה מצוות ל"ת לישראל כיון שיש רבים מהן שהאדם מטבעו מזדעזע מהן, כעין שה שכל גופו מרגיש כאב ומזדעזע. בנוסף, 'שסה' כעין רמז ל-שיסה, כרמז שיצה"ר הוא חיצוני לנו ('א"ר אבין: מאי קראה (תהלים פא, י) "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר"? איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע' [שבת קה,ב]), כעין שה' נותן לו רשות להחטיאנו, כעין שסה אותו בנו; שזה כרמז שהוא חיצוני לנו (לכן זה כעין משסה, ששולח לתקוף אחר), לכן יש מצוות רבות שבטבענו אנו פורשים מהם כיון שהם לא לטבענו. עוד נראה שבא"ת ב"ש 'שסה' זה 'בחצ', רמז ל'חצב', שהוא צמח שאיתו סימנו את הגבול של השטח (ראה ב"ב נה,א), שכך כרמז שיש במצוות ל"ת כאלו שכעין האדם מסומן בבירור שלא חוטא בהן, שיצה"ר לא יכול להחטיאו בהן (כמו שקצים שהאדם נגעל מהם), שלא נכנס לחלקו (כעין שהגבול ברור וכך לא פולש לשטחו); וכן אותיות חצב כרמז לחציבה באבן שהיא קשה, כך היצה"ר קשה לו להחטיא באותן עברות את האדם כיון שהוא נרתע מהן בעצמו, ולכן הוא כעין חזק כאבן מול יצה"ר, ויצה"ר צריך להתאמץ כדי להחטיאו כעין לחצוב בסלע. וכן בשינוי אות ב' באות פ' (שמתחלפות [רש”י; ויקרא יט,טז]) יוצא 'חָפֵץ' שזהו ביטוי לרצון חזק עד שזה כעין חפץ שתופס בידו, שזהו כרמז שיש מצוות ל"ת שהאדם ברצונו לא רוצה בכלל לחטוא בזה, שחפץ באי עשייתו, כעין כשנגעל ממנו כמו בשקצים ורמשים. או כרמז שאין לו חפץ לעשותו, שלא רוצה לחטוא בזה כלל. שס"ה מצוות ל"ת הם כנגד ימות השנה, בפשט נראה כרמז שבמציאות העולמית שמתגלית לעיניו צריך לשים מגבלות ע"פ מה שה' ציווה, שכך לא לעשות דברים אסורים; אולם גם נראה כרמז שבמציאות העולמית יש דברים שנרתע ונגעל מהן, ולכן ה' הרבה בזה מצוות ל"ת כדי לזכותינו. כמו"כ שס"ה מצוות ל"ת זה גם כנגד גידי האדם, שזהו כעין רמז שיש דברים שהאדם לא רוצה לחטוא בהן, שלא מוצא בהן עניין וטעם, ולכן זהו כעין גידים, שלגיד אין טעם (רמב"ם; הל' מאכלות אסורות טו,יז), כך יש מצוות ל"ת שהאדם כלל לא נמשך אחריהן ולא רוצה לחטוא בהן, כעין שלא נמשך אחר אכילת גיד כי אין בו טעם כלל ולא רוצה לאכלו.