"וידבר ה' אל משה לאמר. זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב. וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים. את הצפר החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזב וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחטה על המים החיים. והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את הצפר החיה על פני השדה. וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר" וגו' (ויקרא יד,א-ט). ' ... לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין קמ ערכין טו) שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול. "ועץ ארז" - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. "ושני תולעת ואזוב" - מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב. "עץ ארז" - מקל של ארז. "ושני תולעת" - לשון של צמר צבוע זהורית (ב"מ כט)' (רש"י; פס' ד). 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע ... אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' (ערכין טו,ב). 'ותנן: ארבעה מינין שבמצורע מעכבין זה את זה. שאני התם כיון דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע" כמאן דכתיב ביה חוקה דמי' (מנחות יט,א). 'ארבעה שבמצורע – עץ ארז ושני תולעת ואזוב וצפרים' (רש"י). בפשטות ארבעה דברים אלו מרמזים למצורע על מה שעשה ושצריך לעשות כדי לשוב בתשובה, ולכן הם מעכבים. אולי אפשר שכיון שהמצורע נענש בצרעת על לשוה"ר, ולכן מתגלה בזה שה' אומר שאינו יכול כביכול לדור יחד אתו בעולם; אולי לכן המצורע נשלח אל מחוץ לשלושת המחנות, שחז"ל מביאים את הטעם שזה בשל: 'בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה: רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה: מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו): "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב" וגו'' (ערכין טז,ב), אולם אולי אפשר גם לומר בנוסף שכיון שה' אומר שאינם יכולים לדור בעולם, אז הוא מוצא מחוץ למחנה, כעין מחוץ לעולם; בנוסף לזה שמצורע  חשוב כמת (נדרים סד,ב), שזהו כעין שיצא מהעולם. (בנוסף, מה שאמרו חז"ל שהמצורע הפריד בין איש לאשתו וכו' זה לא נאמר על כך שנשלח מחוץ למחנה, שזה בא לבטא כיציאה מהעולם, אלא אמרו זאת על "בדד ישב", שמתבודד משאר טמאים; וכן משמע מרש"י: '"בדד ישב" - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו; ואמרו רבותינו: מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל. "מחוץ למחנה" - חוץ לשלש מחנות' [רש"י; ויקרא יג,מו]). לפי זה שהוא לא יכול להיות בעולם עם הקב"ה, לכן בטהרתו מביעים כעין גילוי שם ה' בחזרתו בתשובה בדברים שלוקחים לו: בעץ ארז ישנם עשרה סוגים ('דאמר רבה בר רב הונא אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הם' וכו' [ר"ה כג,א]), ולכן זה רומז לאות י' (עשר בגימטריה); כמו"כ הארז הגבוה והחזק מרמז על הגאוה (ולכן מלמד שצריך לתקן את הגאוה שיש בו), לכן כעין נרמז באות י' שהיא אות קטנה ותלויה באויר בגובה, כרמז שהגאווה היא בלי עמידה בקרקע (ולכן עומד באוויר) אלא סתם מעלה את עצמו למעלה בגאווה כשלא באמת מגיע לו (כאות י' שהיא קטנה ובכ"ז נמצאת למעלה גבוה). בנוסף, י' בגימטריה עשר (שזה שלמות), שמתגאה כאילו שהוא מושלם; וכן כל התורה כלולה בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א), והתורה באה לגלות שם ה' בעולם, והוא בגאוותו מגלה ההיפך מזה, שאין ה' והוא יכולים להיות יחד בעולם (' ... אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם ... ואיכא דמתני לה על גסי הרוח' [ערכין טו,ב]). אזוב מתחיל באות א' שהיא מתחלפת באות ה' (שאותיות אהו"י מתחלפות ביניהם), כך שמרמז לאות ה', כרמז 'ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב', לכן זה אות ה' שיש לה פתח למעלה ופתח למטה, כרמז שאת גילויו למעלה (כעין יוצא החוצה למעלה בגאוותו) ישנה ויצא למטה שישפיל עצמו; וזהו אזוב שמתחיל באות א' כרמז שכך ישפיל עצמו להיות המינימום כאות א' שהיא הכי קטנה מבין האותיות, שזהו בגילוי של אות ה' שיוריד עצמו מגאוותו לענווה. (אולי כרמז לאות ה' שבגימטריה זה חמש, ומובא בגמ': 'אזוב, ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלי ולא אזוב מדברי ולא אזוב רומי ולא אזוב שיש לו שם לווי' [סוכה יג,א], שמובאים חמשה אזובים שלא כשרים [ארבע בשמם ועוד אחד בכלליות], כרמז שיש באזוב גילוי של חמשה – ה', ולכן כרמז שבאלו עם שם לוואי לא מתגלה ה' כשר). בתולעת השני צובעים לשון של צמר, כך שזה נראה כארוך (הלשון צמר), שזהו כרמז לאות ו' שהיא ארוכה (וכן סתם תולעת [לא שני] היא קצת ארוכה); והתולעת שממנה מפיקים את הצבע היא קטנה, שכך כרמז שהלשון צמר גדולה אבל מה שנותן לה את הערך זהו הצבע, הגילוי של התולעת הקטנה, ולכן כרמז שישפיל את עצמו ולא יתגאה במה שיש לו. אמנם אפשר גם לומר שהארז עומד זקוף ולכן הוא מרמז על האות ו' שהיא עומדת זקופה; ואילו תולעת השני היא קטנה (בפרט ע"פ העמדה שזהו כנימת תולעת שני אז היא ממש קטנה [ועוד יותר, אם את הצבע עשו מהביצים שבתוכה, שהם ממש קטנטנים]) ולכן היא מרמזת על האות י' שהיא קטנה. בציפורים אחת משחררים והיא עפה למעלה והשניה שוחטים ומשתמשים עם דמה שיורד למטה, שכך זה כעין רמז לאות ה', שיש לה פתח למעלה כציפור שעפה למעלה וממשיכה הלאה (וכן משלחים אותה מחוץ לחומה: 'עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה' [רמב"ם; הל' טומאת צרעת יא,א] שזהו כעין היציאה מתוך האות החוצה, ולמעלה שעפה גבוה), ושניה כעין בפתח למטה שיורדת לקרקע כשחוטה וכן דמה נשפך ויורד למטה; וציפור מתחילה באות צ' שזה בא"ת ב"ש האות ה'. וכן הציפורים כרמז לדיבור (שמצפצפות) כרמז לדיבור המצורע, ויש חמשה מוצאות הפה וזהו רמז לאות ה' (=חמשה). שכך כעין רומזים לאותיות שם הויה, כרמז לתיקון מעשיו ע"י שבא לגלות שם ה' בעולם; לכן ארבעת המינים מעכבים אלו את אלו כיון שרק כשכולם יחד זה משלים את שם הויה. לכן כיון שבא לגלות שם ה' בעולם, גם מזים עליו שבע פעמים, וכן לאחר שבעה ימים טובל ונטהר, כרמז לשבוע הבריאה, כגילוי אמונה שה' ברא את העולם ועכשיו שב בתשובה וראוי לחזור לחייו בעולם יחד עם גילוי שם ה'. אולי אפשר שהמצורע מוצא מהמחנה בשל שפגע בין אדם לחברו, לכן כנגד זה מרמזים בארבעת הדברים כנגד סוגי בנ"י (ואולי רמז שמובא במשנה: ' ... ארבעה שבלולב, ארבעה שבמצורע, מעכבין זה את זה' [משנה; מנחות ג,ו], שהסמיכו ביניהם כרמז שיש דימוי לארבעת המינים שמרמזים על סוגי בנ"י), כמו שמובא במדרש על ארבעת המינים: 'ד"א: "פרי עץ הדר" אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. "כפות תמרים" אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבות" אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. "וערבי נחל" אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר; אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו". ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר: "ואגודתו על ארץ יסדה"' וכו' (ויק"ר ל,יב). שכך מאגדים את ארבעת הדברים שבמצורע כגילוי לחיבור כל בנ"י כתיקון למה שפילג, ובכך מביא להתעלות השכינה, היפך מהלשוה"ר שגורם שה' יאמר שלא יכול לדור עמו בעולם. אזוב הוא זעתר (יש כמה דעות מהו האזוב), שהוא ירוק שזה רומז לתכלת שמרמזת על השכינה: ' ... מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה; מגיד שהתכלת דומה לים, והים דומה לעשבים, ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד' וכו' (יר' ברכות א,ב), הרי שהעשבים (שהם ירוק, וכן אזוב הוא סוג עשב) מתקשר לתכלת שמרמזת לכיסא הכבוד וכמקבל פני שכינה. לכן האזוב מרמז על הצדיק המושלם בכל, ודבק בשלמות בשכינה. הציפורים מצפצפים בקולם, ולכן זה רומז לאותם שיש בהם רק תורה שלומדים בקול. ארז הוא עץ ולכן רומז למעשים טובים כעין שהתגלה באברהם: "והוא עמד עליהם תחת העץ" (בראשית יח,ח), שזהו כנגד אותם שיש בהם רק מעשים טובים. תולעת שני מביאה צבע אדום שזה מרמז על חטאים: "אם יהיו חטאיכם כשנים" (ישעיהו א,יח). או שארז הוא גבוה ולכן מרמז על גאוה שזהו רמז לרשעים, ואילו תולעת שני בה צובעים בגדים, ולכן רומז על בעלי חסד שנותנים מלבוש לעני. וכך לוקחים את כל הארבעה יחד וטובלים ומזים על המצורע, ומכפרים בהם. (אולי ארבעת הדברים מרמזים על התורה: ארז מרמז על ספר בראשית בו מסופר על הכנסת האורחים של אברהם, בהכנסת המלאכים שהושיבם תחת העץ, וכן "ויטע אשל בבאר שבע" [בראשית כא,לג]. תולעת שני רומזת לספר שמות בו היה שעבוד מצרים, ששפכו דמם, שזהו צבע אדום כשל תולעת השני. ציפור שחוטה כרמז לספר ויקרא שבו קורבנות ששוחטים. ציפור חיה שנשלחת מחוץ לעיר על פני השדה כרמז לספר במדבר שלא נכנסו לארץ [כעין שמוצאת מהעיר] וכעין נשלחו במדבר. אזוב כרמז לספר דברים, שזהו מקום ירושתנו ולכן רומז לבתים: "האזוב אשר יצא בקיר" [מלכים א ה,יג]).