עלון והשיב להורים עם ילדים מתמודדים
נכתב על ידי אביהו ח | 12/4/2026
- בס"ד בעזרת ה' נעשה ונצליח
- *אַתְּ פְּתַח לוֹ*
- *בלילה המאיר של השנה, בשעה שאנו יושבים סביב שולחן הסדר ואומרים “אַתְּ פְּתַח לוֹ”, נפתחת קריאה עמוקה להביט אחרת על בנינו # מסע אל עולמם הפנימי של אלפי נערים מתמודדים לאור המהפכה השקטה שמוביל ארגון ‘והשיב’ בראשות הרה"ג ר' שלמה סופר, המעניק להורים דרך של הבנה וחיבור לקראת חג הפסח התיישבנו לפאנל מטלטל ומרתק עם צוות ‘והשיב’ הרה"ג ר' שלמה סופר והר"ר מאיר נתן ברוינשטיין בשיתוף עם שני המומחים הבינלאומיים בתחום נוער מתמודד, המלווים את פעילות הארגון: הרה"ג ר' שלמה אשר טאובר והרה"ג ר' שלמה עהרליך ממונסי, אשר מאחוריהם אלפי נשמות שמצאו את דרכן חזרה לחיק משפחתן ומשם אל חיק יהדותן ויצאנו עם תובנות עומק המטלטלות את הלב*
- *אשר קליין - המבשר*
- ליל הסדר יורד על בתי ישראל, והעולם כולו כמו עוצר את נשימתו. זהו הלילה שאין דומה לו בכל ימות השנה, הלילה שעליו נאמר “לילה כיום יאיר”, לילה שבו האור אינו רק מאיר אלא נוגע בנשמה עצמה. הבית כולו מתעטף בקדושה, המפה הצחורה פרושה כשלג, הכלים מבהיקים, הכוסות נוצצות, וריח היין והמצות עולה באוויר וממלא את הלב בזיכרון עתיק של דורות.
- האור מרצד ברוך, השקט מדבר, והלב נפתח.
- האב יושב בראש השולחן, ובניו סביבו, “בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך”. כל אחד מהם עולם מלא, כל אחד מהם נשמה עם דרך משלה, וכולם יחד נקשרים אל אותו רגע נצחי שבו אב מוסר לבנו לא רק סיפור אלא חיים שלמים, אמונה חיה, שייכות עמוקה ואור של גאולה. המילים מתחילות לזרום, “הא לחמא עניא”, “מה נשתנה”, “עבדים היינו”, וכל מילה אינה רק נאמרת אלא נחווית, חיה, פועמת, נוגעת.
- ובתוך כל ההוד הזה, בתוך כל האור הגדול, נשמעת שאלה. שאלה חדה ונוקבת, שאלה המבקשת מקום. “מה העבודה הזאת לכם”. זהו קולו של בן היושב בתוך המעגל, אך ליבו מבקש מענה. זו איננה שאלה של מרחק בלבד, אלא של חיפוש, של כאב, של רצון להבין את מקומו.
- וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. לא סיפור של ארבעה בנים בלבד, אלא סיפור של נשמות. של לבבות המחפשים את דרכם. של בן שאינו מתרחק אלא מבקש להבין, מבקש להרגיש שייך. וכאשר מגיעים לדברי ההגדה “אף אתה הכהה את שיניו”, מתגלה עומק חדש, לא דחייה אלא קירוב, לא תקיפות אלא ריכוך, לגעת בלב ולהוביל אותו אל מקום של חיבור.
- שלמה המלך אומר כי יתרונו של האדם הוא דווקא במה שאין בו, בכך שהוא נברא כדי לגדול, כדי להתפתח, כדי לגלות את האור האלוקי הטמון בו. ואותו בן, השואל, איננו עומד מחוץ למעגל אלא בליבו ממש. הוא מביט סביבו ורואה אחרים מתקדמים, והוא עצמו מתקשה, מחפש את דרכו, ושאלתו נובעת ממאמץ, מכאב, מרצון להיות חלק.
- והתשובה אליו איננה דחייה אלא חיזוק. לומר לו, בני יקר, גם אתה בדרך. גם אצלך הצמיחה מלווה בקושי, אך הקושי עצמו הוא סימן של חיים, של תנועה, של התקדמות. שורש הקושי איננו המרחק אלא הייאוש, וכאשר מאירים את הלב באמונה, כאשר פותחים פתח קטן של אור, מתחילה גאולה.
- כמו ביציאת מצרים, שלא מתוך שלמות יצאו אלא מתוך אמונה, כך גם כאן. הבן איננו בעיה אלא נשמה. הוא איננו מתרחק אלא מחפש. והוא מבקש דבר אחד בלבד, שיפתחו לו.
- *“אַתְּ פְּתַח לוֹ”.*
- *ליל שמורים כל השנה*
- אך מתוך האור הגדול של ליל הסדר, מתוך אותו לילה קדוש שבו הכול נראה שלם ומואר, מתגלה מציאות נוספת, שקטה יותר, נסתרת מן העין, אך חיה ופועמת בבתים רבים במשך כל ימות השנה. כי ישנם הורים שאצלם מצוות “והגדת לבנך” אינה נשארת תחומה לליל אחד בשנה, אלא הופכת למסע הנמשך לילות רבים, לילות של התמודדות, לילות של דאגה, לילות של תפילה.
- השעה מתאחרת, הבית שוקע בדממה, אך הלב איננו נח. האב קם ממיטתו, צועד חרש במסדרון, והאם נשארת מאחור, מבטה מלא ציפייה וחרדה. הדלת נפתחת באיטיות, והמיטה… ריקה. החדר עומד על תילו, הכול במקומו, אך דבר אחד חסר. והלב שואל בשקט, כמעט בלחש, היכן הוא כעת, מה עובר עליו, האם טוב לו, האם יש מי שמבין אותו.
- אלו לילות שאין בהם מנוחה. לילות שבהם הזמן נמתח, שבהם כל רחש קטן מעורר תקווה, כל דקה נושאת תפילה. לילות של הורים הנושאים בליבם אהבה שאין לה שיעור ודאגה שאין לה סוף. לילות שמורים, לילות של אמונה, של חיפוש דרך, של רצון עמוק להשיב את הקשר, להשיב את הלב.
- בתוך הלילות הללו, כאשר נדמה לעיתים שההתמודדות כבדה מנשוא, כאשר הדרך אינה ברורה, מתגלה אור שקט. אור של אנשים שבחרו להיות שם דווקא ברגעים הללו, כאשר הלב זקוק למשענת.
- בערגה ובתדהמה מביטים אנו היום, בדיעבד, בעין מתפעלת ומתרגשת, על מאות מוסדות חינוך שהוקמו עבור משפחות שבחיקן ילדים המתמודדים עם אתגרים שונים, כאשר מחסום הבושה, המבוכה והקלון נפרץ לפני כעשרים שנה. חלפה לה התקופה שבה הורים נשאו את ההתמודדות לבדם, הרחק מעין רואים, מתוך תחושת הסתרה וכאב שקט.
- היום, בחסדו הגדול, האיר הקב"ה רוח חדשה על החברה בכלל ועל ההורים בפרט. ילדים אלו זוכים לחיים מלאי תוכן במסגרות לימודיות חרדיות מותאמות, בהן מקנים להם ידע תורני וחינוכי לפי יכולתם, וההורים זכו להשתחרר מן הצורך להסתיר ולהתמודד לבדם עם מה שבעבר נתפס כקושי שאין לו מענה.
- השינוי המבורך והדרמטי בתפיסה המחשבתית לא נשאר בגבולותיו, והוא הפך למקור השראה גם בהתייחסות לאתגר נוסף ההולך ומתעצם בציבור, אלפי משפחות המתמודדות עם בני נוער המחפשים את דרכם. לעיתים זה מתרחש בבת אחת, כמעט ללא הכנה מוקדמת, כאשר נער מוצא עצמו מתרחק מן המסלול המוכר לו, מתוך סערה פנימית עמוקה, ומתוך תחושת חוסר התאמה למצבו.
- כך, בן לילה, משתנה המציאות. משפחה שהייתה יציבה מוצאת את עצמה מול טלטלה בלתי צפויה. תחושת הוודאות מתערערת, והלב נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת וכואבת. הקשר מתערפל, הדרך אינה ברורה, והבית כולו נכנס למצב של חיפוש, של בלבול, ושל צורך עמוק להבין כיצד ממשיכים מכאן.
- וכשם שבתחומים אחרים ידעו אנשי חזון לקום, לפעול ולבנות מסגרות שהאירו דרך והעניקו מענה אמיתי, כך גם כאן הולכת ונבנית תנועה של תיקון. ארגונים מקצועיים קמו מתוך הבנה עמוקה של המציאות, ומעניקים להורים ליווי, הדרכה וכלים להתמודד עם האתגר בדרך נכונה ובריאה.
- אחד הארגונים הבולטים בתחום הוא ארגון *‘והשיב’* , בראשות הרה"ג *רבי שלמה סופר* שליט"א מבית שמש. מתוך התמודדות אישית ותחושת שליחות עמוקה, יצא הרב סופר לארצות הברית להתמקצע וללמוד מקרוב מפי הפסיכולוג הנודע *הרב שמעון ראסל* מלייקווד, תלמידו של זקן המשגיחים הגה"צ *רבי מתתיהו סלומון* זצ"ל, אשר פיתח שיטה מקיפה המיושמת ברחבי העולם היהודי.
- לאחר שנות הכשרה, ומתוך הבנה חיה של מצוקת ההורים, הקים את ארגון *‘והשיב’* , הפועל כשמו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. הארגון מעניק להורים מסגרת של חיזוק והכוונה, ומביא בפניהם רבנים ואנשי מקצוע המדברים בשפת הלב ומעניקים כלים מעשיים להתמודדות.
- בתוך זמן קצר הצליח הארגון להגיע למשפחות רבות מכל שדרות הציבור החרדי, שכן התופעה אינה פוסחת על איש ואינה מבחינה בין קהילה או ייחוס.
- *פאנל חובק עולם*
- לקראת חג הפסח, זמן החינוך שבו האב מוסר לבנו דרך חיים, נעתר *הרב סופר* לכנס פאנל מרתק יחד עם המומחים המלווים את הארגון, הרה"ג *רבי שלמה עהרליך* שליט"א והרה"ג *רבי שלמה אשר טאובר* שליט"א, לשיחה מיוחדת עם כתבי ‘המבשר’, במטרה להבין כיצד ניתן להאיר את אור ליל הסדר גם לנשמות הנמצאות לעת עתה במקומות רחוקים.
- למרות הקושי לתאם מפגש משותף בין המומחים הפועלים ברחבי העולם, בסייעתא דשמיא עלה הדבר בידינו, והתכנסנו לשיחה עמוקה ומאירת עיניים שממנה עלו תובנות היכולות לשנות חיים.
- *הרב סופר פותח* במסר פשוט ועמוק כאחד: אין דרך של ייאוש. אין מקום להרמת ידיים. הקושי והכאב הם חלק מן הדרך, אך הדרך עצמה נבנית מתוך אמונה, מתוך חיזוק ומתוך חיבור מחודש. דווקא באותם לילות שקטים מתחילה העבודה האמיתית, עבודה של הקשבה, של הבנה ושל בניית קשר מחדש. גם כאשר נדמה שהכול התרחק, הקשר חי ונושם ומבקש שיאירו אותו ויאמינו בו.
- כאשר ההורה מושיט יד מתוך אהבה ואמונה, כאשר הוא בוחר להקשיב ולהבין, נפתח פתח. ומתוך הפתח הזה מתחילה השבה, השבת הלב, האמון והקשר.
- מאז הקמת ארגון *‘והשיב’* התפתח מהלך עמוק של חיזוק והכוונה להורים המבקשים להבין ולבנות דרך. שוב ושוב מתכנסים הורים, לא רק לכינוס אלא לבית של ממש, מקום שבו מותר לשאול, לשתף ולחפש דרך, מתוך תחושה שהם אינם לבד.
- בכינוסים אלו נשמעים דבריהם של רבנים ואנשי מקצוע מן השורה הראשונה, ובהם הרה"ג *רבי שלמה עהרליך* שליט"א ממונסי והרה"ג *רבי שלמה אשר טאובר* שליט"א ממאנסי, המביאים עמם ניסיון עשיר והבנה עמוקה, בשפה קרובה ללב ובחיבור אמיתי לעולמם של ההורים.
- המפגשים הללו מעניקים לא רק ידע, אלא מבט חדש של אמונה ותקווה. ההורים לומדים להקשיב, להבין ולבנות מחדש את הקשר, ומתוך כך להשיב לביתם את הרוגע והאיזון.
- אחת הסדרות הבולטות היא “הבינני ואלמדה” שנמסרה על ידי הרב עהרליך, והפכה למגדלור של ממש עבור משפחות רבות, מקור של אור וחיזוק, ובסיס לתהליך של ריפוי, צמיחה והשבת הלב אל מקומו.
- *הרב טאובר מדגיש* כי עוד לפני שנכנסים לעומק ההבנה והטיפול, יש שתי נקודות יסוד שבלעדיהן קשה מאוד להצליח במהלך כולו.
- הראשונה היא שלא לפעול מתוך לחץ. הרצון להחזיר את המצב לקדמותו במהירות הוא טבעי ומובן מאוד, ובפרט כאשר נדמה לפעמים שדי במהלך חד, בשיחה תקיפה או בצעד מסוים כדי שהכול יחזור למסלולו. אך במציאות, פעולות הנעשות מתוך לחץ והיסטריה גורמות פעמים רבות לתוצאה הפוכה. כאשר פועלים מתוך מצוקה, שיקול הדעת נפגע, נעשות טעויות, ומה שהיה מורכב מלכתחילה נעשה מורכב עוד יותר. מעבר לכך, הדבר החשוב ביותר עבור נער הנמצא בסערת נפש הוא תחושת ביטחון ויציבות. ככל שההורים יצליחו לשדר יותר רוגע, יותר יציבות ופחות חוסר אונים, כך ייקל עליו להתחיל בתהליך של ריפוי. לכן, הצעד הראשון הוא לעצור, לנשום עמוק, ולמצוא דרך להירגע ולהכיל.
- הנקודה השנייה היא שלא להיגרר לאשמה. אין מקום להאשמה, לא כלפי הילד ובוודאי לא כלפי ההורים. האשמה מערפלת את המחשבה, מקשה על תהליך הקבלה וההכלה, וסוגרת את הלב במקום שבו נדרשים דווקא פתיחות, הבנה ורצון לבנות מחדש. כל עוד עסוקים בשאלה מי אשם, קשה מאוד להתפנות לשאלה האמיתית — מה נכון לעשות עכשיו.
- רק לאחר ששתי הנקודות הללו מתבררות, אפשר להתחיל לצלול לעומק הדברים מתוך יישוב הדעת, מתוך קבלה, ומתוך נכונות אמיתית לבנות דרך של ריפוי וחיבור מחדש.
- *אין ילד רע יש ילד שכואב לו*
- *הרב עהרליך מדגיש* כי כדי לחולל שינוי אמיתי, יש צורך קודם כול להבין לעומק את עולמו של הנער. ככל שההורה מכיר יותר את מה שעובר עליו באמת, כך מתאפשרת גישה נכונה — רגועה, בהירה ומלאת תקווה.
- לעיתים עומד ההורה מול בנו ושואל את עצמו שאלות רבות. מה קרה לו, מדוע השתנה, וכיצד הדרך שהייתה ברורה נעשית לפתע מורכבת. אך כדי להגיע לתשובות נדרש שינוי מבט יסודי.
- היסוד הוא פשוט ועמוק: אין ילד רע, יש ילד שכואב לו. כאשר מבינים זאת, משתנה כל התמונה. ההתנהגות איננה הבעיה, אלא ביטוי לעולם פנימי עמוס של רגשות, חוויות וקושי מתמשך.
- כאשר עומס זה מצטבר, הנער מתקשה לבטא את עצמו, חווה בלבול וסערה פנימית, ומחפש מקום שבו יוכל לנשום ולהרגיש טוב יותר. זה איננו רגע חולף, אלא תהליך מתמשך של חיפוש.
- במצב כזה, הוא זקוק קודם כול להבנה ולרוגע. זהו זמן שבו הסברים אינם נקלטים, מפני שהלב מבקש שיקשיבו לו. כאשר ההורה עוצר, מתבונן ובוחר להקשיב באמת, מתגלה בקשה עמוקה להיות מובן, להיות שייך, למצוא מקום בטוח.
- ומתוך ההבנה הזו מתחיל תהליך חדש. תהליך של חיבור, של אמון, של בניית קשר מחודש. הנער מגלה שיש מי שמאמין בו ומוכן ללכת איתו בדרך.
- ואז מתבררת האמת. לא מדובר בילד שהתרחק, אלא בילד שמחפש את דרכו. וכאשר מבינים זאת, נפתח פתח — ומתוכו מתחילה השבה אמיתית של הלב והקשר.
- *הרב טאובר מוסיף* נקודת עומק חשובה, הפותחת חלון חדש להבנת עולמו של הנער. הקב"ה ברא את האדם בחכמה מופלאה, כאשר חלקי המוח השונים מאזנים בין רגש לשכל. החלק השכלי, האחראי על חשיבה והחלטות, מתפתח רק בשלבים מאוחרים, בעוד חלקי הרגש פועלים במהירות ובעוצמה.
- כאשר הכול מאוזן, האדם יודע להרגיש אך גם לעצור ולחשוב. אולם כאשר מצטברים קשיים ועומס רגשי לאורך זמן, האיזון נפגע, והנפש נכנסת למצב של התגוננות. במצב כזה, האדם פועל יותר מתוך רגש ופחות מתוך שיקול דעת, לא מתוך בחירה אלא מתוך קושי אמיתי.
- לכן, כאשר אנו רואים נער שמגיב בצורה שאינה מובנת, אין זה מפני שאינו רוצה, אלא מפני שבאותו רגע הוא אינו מסוגל לפעול אחרת. גם מצבים פשוטים יכולים לעורר אצלו תגובות חזקות, והוא זקוק בראש ובראשונה לרוגע, להבנה ולתחושת ביטחון.
- “נער מנותק” איננו רק מי שהתרחק, אלא מי שאיבד את האיזון בין רגש לשכל ופועל מתוך כאב. כאן מתחדדת אחריות ההורה, לא למהר להסביר או להוכיח, אלא ליצור מרחב של רוגע והקשבה.
- כאשר הנער מרגיש בטוח ומובן, נפתח פתח. ומתוך הפתח הזה מתחיל תהליך של חיבור, אמון ובניית קשר מחדש, עד שהוא מוצא שוב את דרכו ואת מקומו.
- *לא בחירה — אלא בריחה*
- *הרב סופר מוסיף* נקודת עומק המטלטלת את כל דרך ההסתכלות על הנער המתמודד. כאשר מתבוננים מן הצד נדמה לעיתים כי מדובר בבחירה, בהחלטה מודעת, כאילו הנער בוחר להתרחק ולפעול בדרך שאינה מובנת לסביבתו. אך האמת שונה לגמרי. בעומק הדברים אין כאן בחירה אלא בריחה. לא בריחה מתוך קלות דעת אלא מתוך צורך קיומי ממש. הנפש שלו נמצאת במצב כזה שאינו יכול לשאת את המציאות כפי שהיא, והוא מחפש דרך לנשום, דרך להמשיך לחיות עם עצמו.
- ישנם נערים שרגישותם גבוהה במיוחד. הם חווים כל מילה וכל מבט בעוצמה רבה. מחשבות רבות עוברות בראשם ללא הרף, תחושות של חוסר ביטחון, של בדיקה עצמית מתמדת, של ניסיון להבין כיצד הם נתפסים בעיני הסביבה. כאשר מצב כזה נמשך לאורך זמן, והלב נושא עומס כבד של תחושות שאינן מקבלות מענה, הנפש מתעייפת ומבקשת מפלט.
- במצב כזה המערכת הפנימית נכנסת למצב של הישרדות. הוא בודק את עצמו שוב ושוב, מרגיש מתח פנימי שאינו נותן מנוחה, וחי בתחושה של לחץ מתמיד. התחושה היא של איום פנימי, של צורך להגן על עצמו, של חיפוש אחר מקום שבו יוכל להרגיש מעט רוגע.
- וכאן חשוב להדגיש יסוד מרכזי. אין כאן רצון לפגוע, אין כאן ניסיון להתריס, ואין כאן זלזול. אין זו כפיות טובה ואין זו בחירה מודעת להתרחק. זהו מצב שבו הנער פשוט אינו מסוגל לפעול אחרת. הכוחות הפנימיים שלו אינם מאפשרים לו לבחור מתוך יישוב הדעת, והוא פועל מתוך כאב, מתוך בלבול, מתוך עומס רגשי כבד.
- כאשר מנסים לשאול את הנער מה הוא מרגיש, פעמים רבות אין לו את היכולת להסביר. הוא מבולבל, מתקשה להגדיר, ולעיתים גם אינו מבין את עצמו. אך כאשר מצליחים לגעת מעט בליבו מתגלה תמונה של כאב עמוק, של תחושת בדידות, של רצון להיות מובן, של חיפוש אחר מקום שבו יוכל להרגיש שייך.
- במצב כזה אין טעם בדיבורים שכליים. הסברים, תוכחות וניסיונות לשכנע אינם מגיעים ללב, מפני שהחלק השכלי איננו זמין באותו רגע. הוא פועל מתוך רגש בלבד, מתוך כאב, ולכן אין עם מי לדבר במובן הרגיל.
- ולכן הדרך הנכונה מתחילה בהבנה. להבין כי ההתנהגות היא ביטוי למצוקה. להבין כי מאחורי כל פעולה עומד ניסיון להתמודד. להבין כי הנער מחפש מקום שבו יוכל להרגיש טוב יותר, גם אם הדרך שבה הוא עושה זאת אינה נכונה.
- ומתוך ההבנה הזו משתנה גם הגישה. פחות מאבק ויותר הקשבה, פחות ניסיון לתקן מיד ויותר רצון להבין, פחות דיבורים ויותר נוכחות.
- כי בעומק הדברים הנער איננו בורח מן הבית אלא מן הכאב. וכאשר מצליחים להקל על הכאב, כאשר מצליחים ליצור עבורו מקום של רוגע ושל אמון, מתחיל תהליך אחר. תהליך שבו הוא חוזר לנשום, חוזר להרגיש, וחוזר בהדרגה למצוא את דרכו.
- *המדד האמיתי: האם טוב לו*
- *הרב עהרליך מוסיף* נקודה יסודית נוספת, המשנה מן היסוד את כל אופן ההסתכלות על הצלחתו של ילד. פעמים רבות אנו רגילים למדוד הצלחה לפי מדדים חיצוניים, האם יש לו ראש טוב, האם הוא מצליח בלימוד, האם הוא עומד בציפיות. אך כל אלו, חשובים ככל שיהיו, אינם המדד האמיתי.
- המדד האמיתי הוא פשוט ועמוק כאחד: האם טוב לו.
- ילד שמח, מחובר לעצמו, זורם עם החיים, מרגיש אהוב ורצוי, קם בבוקר עם כוח והולך לישון עם תחושת סיפוק, נהנה מחבריו ומרגיש שייך למקומו, זהו ילד בריא בנפשו. גם אם יש לו קשיים, גם אם דרכו אינה מושלמת, יש בו יסוד יציב של חיבור פנימי. ילד כזה יוכל לעבור משברים, ייתכן שיתמודד עם אתגרים, אך יש לו קרקע איתנה שעליה הוא עומד.
- לעומת זאת, ייתכן מצב שבו כלפי חוץ הכול נראה תקין. הילד לומד, מתפקד, עומד במסגרת, ואף עושה את מה שמצפים ממנו. אך בפנים, עמוק בלב, חסרה השמחה, חסר החיבור. הוא פועל מתוך רצון לרצות את הסביבה, אך אינו מחובר לעצמו באמת. במצב כזה, גם כאשר הכול נראה בסדר, הנפש מבקשת את שלה.
- וכאן נדרשת התבוננות עמוקה. כאשר רואים ילד שלא טוב לו לאורך זמן, שאין בו שמחת חיים, שהוא נסגר בתוך עצמו, שמבטו כבוי והוא מתקשה לראות טוב בעצמו ובסביבתו, יש להבין שמדובר בסימן פנימי עמוק. לא מדובר רק בהתנהגות חיצונית, אלא במצב של חוסר חיבור פנימי.
- הסיבות לכך יכולות להיות שונות. לעיתים מדובר בקושי בלימוד, לעיתים בקושי חברתי, לעיתים ברגישות גבוהה שנפגעת מדברים קטנים, ולעיתים בתחושת ערך עצמי שאינה בנויה כראוי. אך ברוב המקרים, השורש הוא רגשי ונפשי.
- וכאן מגיע עיקר ההבנה. אין אפשרות לבחון את המציאות לפי מה שנראה כלפי חוץ בלבד. לא לפי ציונים, לא לפי התנהלות בכיתה, ולא לפי מראה חברתי. המבחן האמיתי הוא פנימי, עמוק ושקט. מה הוא מרגיש בפנים. האם יש לו חיבור לעצמו. האם יש לו שמחה.
- כאשר החיבור הזה חסר, מתחיל תהליך. בתחילה הוא עדין, כמעט שאינו נראה. הילד מחפש לעצמו מקום אחר, מרחב שבו יוכל להרגיש מעט טוב יותר. בתחילה מדובר בניסיונות קטנים, במקומות שאינם בולטים. אך כאשר גם שם אינו מוצא מנוחה, החיפוש מתרחב. הוא מתרחק יותר, מחפש מקום שבו יוכל לנשום.
- וזהו שורש התהליך. לא התרחקות לשם התרחקות, אלא חיפוש אחר מקום טוב יותר. הנשירה איננה מטרה, אלא אמצעי. דרך של הנפש לנסות לשרוד.
- וכאשר מבינים זאת, משתנה גם הדרך לעזור. לא להילחם רק בתוצאה, אלא להבין את הסיבה. לא להתמקד במה שרואים, אלא במה שמתחולל בפנים.
- ולכן, השאלה המרכזית איננה רק מה הוא עושה, אלא מה חסר לו. מה יכול לתת לו תחושת רוגע. מה יכול לחבר אותו לעצמו. מה יכול לבנות בו מחדש את תחושת הערך והאמון.
- אין זה אומר להסכים לכל דבר, ואין זה אומר לוותר על דרך, אלא לדעת לגשת נכון. כל מצב נבחן לגופו, וכל שלב דורש הבנה אחרת. אך היסוד נשאר אחד.
- כאשר יהיה לו טוב באמת, כאשר ירגיש מחובר, כאשר הנפש תמצא מנוחה, בע"ה הדרך תתחיל להיבנות מחדש. ומתוך המקום הזה, מתוך הבנה עמוקה וחיבור אמיתי, נפתח הפתח להשבה.
- *והשיב לב אבות*
- *הרב עהרליך מסכם* כי בסופו של דבר, לאחר כל ההבנות והעמקות, מתבררת נקודה אחת פשוטה ועמוקה כאחד. הילד המתמודד איננו “בעיה” אלא נשמה יקרה הכואבת את כאבה. הוא נושא על ליבו משא כבד, ולעיתים סבלו גדול לאין שיעור ממה שנראה כלפי חוץ. מי שמתבונן באמת מבין כי מאחורי כל התנהגות עומד כאב עמוק, ולעיתים תחושת בדידות שאינה ניתנת לתיאור.
- “והנה נער בוכה” התורה אינה מתארת רק את המצב, אלא גם מלמדת את הדרך. “ותחמול עליו”. כאן מתחילה העבודה האמיתית. להטות אוזן, להקשיב באמת, להאמין, להזדהות עם הכאב, ולתת מקום למה שעובר עליו. לא מתוך לחץ ולא מתוך ריחוק, אלא מתוך חמלה עמוקה ואהבה שאינה תלויה בדבר.
- כאשר ההורה ניגש כך, משהו עמוק מתחיל להשתנות. לא ברעש, לא בבת אחת, אלא בשקט. הלב מתחיל להתרכך, האמון מתחיל להיבנות, והקשר, שהיה נדמה לעיתים כמתרופף, מקבל חיים חדשים. הנער מתחיל לחוש שיש מי שמבין אותו באמת, שיש מי שמוכן להיות איתו גם במקומות החשוכים, שיש לו מקום לחזור אליו, מקום שהוא בית.
- וזהו רגע של חסד. רגע שבו נשמה פוגשת נשמה. רגע שבו האב אינו רק מחנך, אלא אב במלוא עומק המילה. רגע שבו הקשר שבין אב לבן חוזר אל שורשו הפנימי, אל המקום שבו אין תנאים ואין מרחקים, אלא אהבה פשוטה של יהודי ליהודי, של אב לבנו.
- חג הפסח שאנו זוכים לעמוד בשעריו איננו רק זכר ליציאה ממצרים, אלא כוח חי של יציאה מכל מצר וגבול. כשם שבני ישראל יצאו מתוך עומק השעבוד, מתוך חושך גדול, אל אור של גאולה, כך גם בכל בית ובית, בכל לב ולב, יש אפשרות לצאת מן הצמצום אל מרחב של חירות.
- בליל הסדר אנו יושבים סביב השולחן ופותחים פתח. “את פתח לו”. אנו נותנים מקום לכל בן, בכל מצב, באהבה ובקירוב. אנו מאמינים בו גם כשהוא אינו מאמין בעצמו. אנו מזכירים לו שהוא בן, שהוא חלק, שהוא שייך.
- וכאשר ההורה ממשיך את אותה הנהגה גם בלילות של השנה כולה, גם ברגעים הקשים, גם כאשר הדרך אינה ברורה, שב הקשר שב ונרקם, האמון שב ונבנה, והאור שב ומאיר. ואז, ברגעים הללו, כאשר יד מושטת פוגשת יד מחפשת, כאשר לב פתוח פוגש לב כואב, מתרחש הפלא הגדול. לאט לאט, צעד אחר צעד, שבים הלבבות זה אל זה.
- לאחר הדברים העמוקים הללו פנינו להר"ר מאיר נתן ברוינשטיין, האחראי על תחום הנוער בארגון ‘והשיב’, כדי לשמוע כיצד הדברים נראים מתוך המפגש הישיר עם הנערים עצמם.
- *הרב ברוינשטיין משתף* כי מתוך הקשר היומיומי עם נשמות אלו, יש לו מסר חשוב ומרגיע להורים. לא פעם הוא פוגש נערים הנמצאים במצבים מורכבים מאוד, אשר כלפי חוץ נראים רחוקים מכל קשר. לעיתים נדמה שאין להם שייכות, שהמרחק גדול מדי. אך פעם אחר פעם הוא עומד משתומם לראות כיצד, כאשר ניגשים אליהם בגישה נכונה — של הבנה, הקשבה ואמונה — מתחיל להתגלות בהם אור פנימי עמוק.
- לדבריו, נשמות אלו אינן רחוקות כפי שנדמה. אדרבה, פעמים רבות הן נושאות בתוכן עומק מיוחד, רגישות גדולה וכוחות פנימיים יוצאי דופן. דווקא מתוך המקומות החשוכים מתגלה לעיתים אור שלא היה יכול להתגלות בדרך אחרת.
- הוא מוסיף ומדמה זאת לדברי חז"ל על ירידת בני ישראל למצרים, למקומות נמוכים, כדי לגלות משם ניצוצות ולהכין את הדרך לגאולה. כך גם בדורנו, יש נשמות שהירידה שלהן אינה אלא חלק מתהליך עמוק יותר, תהליך של גילוי אור, של בירור ושל חיבור מחודש ממקום עמוק יותר.
- מתוך ניסיונו הרב, הוא מדגיש להורים כי כאשר פועלים נכון, מתוך אמונה, סבלנות וגישה נכונה, ניתן לראות בעין ממש כיצד האור הזה מתגלה. הקשר מתחדש, הלב נפתח, והנער מתחיל לשוב — לא רק מבחוץ, אלא מבפנים.
- ולכן, הוא מבקש להעביר מסר ברור. נשמות אלו קרובות הרבה יותר ממה שנדמה. הן אינן אבודות, אלא ממתינות לגישה הנכונה, ליד שתושט באמונה, למבט שיאמין בהן באמת.
- ואשרי מי שזוכה לראות בעיניו כיצד מתוך החושך מתגלה אור, וכיצד נשמה שביקשה רק שיבינו אותה חוזרת ומאירה.
- *הדרך להשיב את הלב*
- *הרב טאובר* חותם בדברים חדים ונוקבים, המעמידים את כל המהלך באור ברור ובהיר. אם נרצה לסכם מהו סוד ייחודיות הדרך, הרי הוא טמון בהבנה אחת יסודית. ההורים אינם רק מחנכים, אינם רק מדריכים ואינם רק מלווים, ההורים הם התרופה עצמה. לא מתוך שליטה מתחילים, לא מתוך ניסיון לכפות שינוי או להחזיר בכוח את המציאות לקדמותה, אלא מתוך חיבור. כאשר נבנה קשר אמיתי, קשר של קבלה והכלה ללא תנאי, מתחיל להיבנות מחדש יסוד היסודות, האמון. ומתוך האמון הזה מתעוררים הביטחון והחיבור, ולאט לאט מתגלה אצל הנער עצם מהותו, הוא חוזר לפגוש את עצמו, חוזר להאמין בעצמו, וחוזר לחפש את דרכו.
- אין זה מהלך של רגע אחד, ואין זו דרך של פתרונות מהירים. זהו תהליך עדין, עמוק, של בנייה מחודשת. כל מילה, כל מבט, כל מחווה של קבלה בונה עוד נדבך. כל רגע של סבלנות, של רוגע, של אמונה, מקרב את הלב עוד צעד. ובתוך התהליך הזה מתבררת אמת גדולה. לא צריך “להחזיר” את הילד, אלא לאפשר לו לשוב. לתת לו את המקום שבו יוכל לחזור מעצמו.
- *הרב עהרליך מוסיף ומעמיק* , ומאיר באור קדוש את הדברים מתוך דברי ה“מאור עינים” בפרשת ויקרא. יציאת מצרים לא הייתה מהלך חד ומהיר, אלא תהליך הדרגתי של גילוי אור. הקב"ה לא האיר לישראל את כל האור בבת אחת, אלא פתח להם פתח קטן, ולאחר מכן הרחיב אותו עוד ועוד. תחילה נתן מצוות ראשונות, אחר כך גילה להם ניסים וישועות, ולאט לאט בנה את הקשר עד למעמד הגדול של “ולקחתי אתכם לי לעם”, ועד התכלית העליונה של “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.
- מבאר ה“מאור עינים”, שכאשר אדם נמצא בתוך חושך עמוק, בתוך בור של הסתרה וכאב, אין אפשרות להוציאו בבת אחת אל האור הגדול, כי האור יסנוור אותו. תחילה מכניסים קרן אור קטנה, אחר כך מרחיבים אותה, עד שהעין מתרגלת והלב נפתח. רק אז ניתן להוציאו אל המרחב.
- וכך ממש בעבודתנו עם נשמות אלו. אין מתחילים בדרישות, ואין פותחים בתוכחות. תחילה מכניסים אור. אור של אהבה, אור של הבנה, אור של נוכחות שאינה מתייאשת. מראים לו שהוא לא לבד, שיש לו מקום, שיש מי שמאמין בו גם כשהוא עצמו עדיין אינו מאמין. אחר כך בונים בו מחדש תחושת ערך, עוצמה וביטחון, ורק לאחר מכן ניתן להתקדם הלאה, בהדרגה, אל בנייה מחודשת של חיים של תורה, של משמעות ושל חיבור פנימי אמיתי.
- זהו גם הסדר המרומז בד' לשונות של גאולה. “והוצאתי”, “והצלתי”, “וגאלתי”, ורק לאחר כל אלו “ולקחתי”. אין קפיצות דרך. הכול נבנה שלב אחר שלב, מתוך קירוב, מתוך חיבור, מתוך תהליך עמוק של ריפוי.
- וזוהי דרכה של ‘והשיב’. דרך שאינה מבקשת לשנות בכוח, אלא להאיר באהבה. דרך שאינה מחפשת פתרונות מהירים, אלא בונה יסודות. דרך שמתחילה בלב, ומגיעה עד החיים עצמם.
- ובתוך הדרך הזו הולכת ונרקמת תקווה גדולה. תקווה שאינה תלויה במצב החיצוני, אלא באמונה הפנימית. כי גם כאשר נדמה שהלב התרחק, הוא מעולם לא נותק. גם כאשר הדרך מתעקלת, הנשמה עדיין מחפשת את מקורה.
- ומתוך כל זה עולה תפילה עמוקה. שנזכה לראות את האור הולך ומתרחב, את הלבבות נפתחים, את הקשר נבנה מחדש. שנזכה לגאולה הפרטית בתוך כל בית ובית, ומתוכה לגאולה הכללית השלמה. כי מתוך החיבור הזה, מתוך האהבה שאינה פוסקת, מתוך הדרך הארוכה והעמוקה, הולך ומתממש אותו פסוק נצחי, אותו קול של נביא החותם את הכול:
- *וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.*
- מוזמנים להצטרף לקבוצת הרשמית של *ארגון 'והשיב'* - הבית החם להורים לנוער מתמודד בציבור התורני־חסידי. בה תוכלו לקבל עדכונים חשובים וחיזוקים שבועיים.
- *הקבוצה שקטה ואנונימית לחלוטין.*
- מכירים הורים מתמודדים נוספים? *שתפו אותם בשמחה!*
- https://chat.whatsapp.com/B9EmlY5EPgM53YpokZHDkn
- שנזכה בקרוב לקיום דברי הנביא *"והשיב לב אבות על בנים"* - בב"א!
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
