"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כג,טו-טז). ראה 'לזמן הזה', 'ספירת העומר – מדוע לעומר', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. ספירת העומר מתחילה ממחרת יו"ט ראשון של פסח, מיום הקרבת קרבן העומר, מה הקשר בין קרבן העומר לספירת העומר (בין למ”ד שכיום הספירה מדאורייתא כי אין קשר לקרבן העומר ולכן גם כיום שלא מקריבים עדיין יש מצווה מדאורייתא [רמב”ם; הל' תמידין ומוספין ז,כד]; שיוצא שאין כלל קשר לקרבן העומר, אז מדוע התורה קישרה ביניהם בפס' [שהגדירה את הזמן ע”פ העומר]? ובין למ"ד שכיום הספירה מדרבנן [מנחות סו,א; תוס' ד"ה 'זכר'] כיון שאין כיום קרבן העומר, מדוע התורה קישרה בין קרבן העומר לספירה שלכן היא תלויה בקורבן העומר)? אולי סופרים מ"ט יום לעומר עד חג שבועות – חג מתן תורה, כרמז שבנ"י היו במצרים ונפלו עד השער ה-מ"ט בשערי טומאה, ולכן כעין רמז שבנ"י התעלו ממצבם הירוד עד לשיא המעלה שהגיעו אליה בקבלת התורה, לכן סופרים מ"ט יום מלמחרת פסח, שביום זה כבר לא היו במצרים כלל (לעומת פסח שהיו כל הלילה ותחילת היום במצרים [עד שיצאו לגמרי ממצרים], באזור שבו היו המצרים הטמאים, כך שיש גילוי כעין שעדיין קשורים להתקלקל מקרבתם). לכן זה מתגלה בקרבן העומר שהוא נעשה משעורים כמרמז על קלקול האדם עד שמגיע לדרגה נמוכה כעין בהמה, כמו שנאמר על הסוטה שקרבנה משעורים: 'רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה' (משנה; סוטה ב,א). וכך רמז ר"ל שחיבר בין שני הדברים: 'ריש לקיש אמר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, הוי אומר בזכות קמח שעורים' (ויק”ר כח,ו). אולם נראה שזה לא רק עניין כללי שהיו שקועים בחטא, אלא טומאת מצרים היתה בגילוי של גאוה, שהם היו מרכז החכמה העולמית ולכן היה בהם חטא הגאוה, שהתגאו בשל כך, וכך נאמר על מצרים (אמנם בדור מאוחר בהרבה): “ומצרים הבל וריק יעזרו לכן קראתי לזאת רהב הם שבת” (ישעיהו ל,ז); '"לזאת" – למצרים. "רהב הם" – גסי הרוח. "שבת" – עם בטל ומתגאים חנם. ד"א: שבת רהבם וגסותם שלהם ראוי הוא לשבות' (רש"י). לכן זה חשוב להיות מתוקן מגילוי טומאה של מידות רעות, כיון שבסיס התורה זהו דרך ארץ, שדרך ארץ קדמה לתורה; וכן נאמר: ' … אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה; ואידך פירושה הוא, זיל גמור' (שבת לא,א [וכפירוש השני ברש”י]). לכן הגילוי של מידות ודרך ארץ ובין אדם לחברו (שקשור בזה) זהו הבסיס לקבלת התורה, ולכן סופרים לעומר כרמז לתיקון המידות לקראת קבלת התורה. לכן הדגיש ר"ל 'שעל ידי מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו', שיש בעומר גילוי של דרך ארץ ובין אדם לחברו. לכן מובן מדוע דווקא בספירת העומר מתו תלמידי ר"ע: 'תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת' (יבמות סב,ב) [ובפרט למסורת הגאונים שמתו רק עד ל"ג בעומר, אז למה התנא אומר את כל ספירת העומר?] כיון שחטאם היה בדרך ארץ: 'וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה' (שם), שספירת העומר היא הזמן של תיקון והתעלות בדרך ארץ, ולכן בזמן זה הם נענשו על שלא תקנו (שגם אם מתו רק עד ל”ג בעומר בא התנא להדגיש שמיתתם היתה בשל גילוי של ספירת העומר), שבין פסח שיצאו ממצרים בטומאה היו צריכים להתעלות עד שבועות חג מתן תורה, שכך נקבע לדורות ספירת העומר. אולי לכן קרבן העומר שהוא מבטא את הבסיס (שהוא זמן ההתחלה של הספירה) שבו מתחילים לגלות בעולם את תיקון הדרך ארץ, הוא נעשה גרש: 'מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורים היא היתה באה גרש' (משנה שם). 'גרש – מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סולת בחטים' (ברטנורא). ש-י"ג נפות כעין רמז לגיל 13 בו מתחייבים במצוות, ובזמן זה מתעורר באדם יצה"ט, שזהו הבסיס למידות טובות: '"טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל" – טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה יֵצֶר טוֹב; וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יֶלֶד? כִּי אֵין מִזְדַּוֵּג לָאָדָם אֶלָּא מִבֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּלְמַעְלָה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מִסְכֵּן? שֶׁאֵין הַכֹּל שׁוֹמְעִין לוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ חָכָם? שֶׁהוּא מְלַמֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת לְדֶרֶךְ יְשָׁרָה' (קהל"ר ד,יג), ולכן בזה דומה לסולת החיטים שהוא מאכל אדם, שמתגלה בזה הבסיס לדרך ארץ שמגלה שהאדם בדרגת אדם. אולי גם כרמז במ"ט יום בספירה כרמז לתורה יחד עם גילוי שבת, שהשבת מגלה את גילוי ה' בעולם (שהוא ברא את העולם), שזהו כבסיס לענוה, כשיודע ומפנים שהכל של ה' וממילא אין לו במה להתגאות בעצמו אל מול גדלות ה', וזהו הבסיס לתורה שלכן נתנה בסיני כגילוי של ענוה שבזה האדם מתוקן (מגילה כט,א). לכן מתגלה מ"ט כחיבור של ז' כרמז לשבת, ועוד מ"ב כרמז לתורה - “ודברת בם" (דברים ו,ז). (כמו"כ רמז ב-מ' כרמז לטהרה כמקווה של ארבעים סאה, ועוד ט' כרמז לחודשי לידה, שאנו באים לתקן את העולם וכעין להולידו לטהרה; ומקווה זה כשיש ארבעים סאה מים כרמז לתורה וענווה, שהתורה נתנה בארבעים יום בסיני, ומים מרמזים לתורה וענווה: 'ואמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' [תענית ז,א]. שזהו כרמז שאנו מתקנים את העולם ע”י שמטהרים אותו בגילוי של דרך ארץ שזהו הבסיס לתורה שחלה על גביו וכך מתקנים את העולם). גם סופרים שבעה שבועות, כעין רמז לעולם (שנברא בשבוע הבריאה) בגילוי של שבת (שזהו גילוי של שביעי; ולכן זה נעשה ע"י שבע פעמים של שבועות), שהשבת מראה שהעולם של ה', שהוא ברא את העולם, וגילוי ה' בעולם קשור בענווה, שה' אומר כביכול שאינו יכול לדור בעולם עם הגאוותן: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א). לכן זה מתגלה בתיקון של דרך ארץ בזמן ספירת העומר (לקראת מתן תורה, שהתורה זהו הכח לגילוי שם ה' בעולם). וכן כרמז בשבת שהעולם כולו בשלמות לאדם בתנאי שאינו מתגאה: 'ת"ר: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? … דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד' וכו' (סנהדרין לח,א). שנברא בשישי כדי להנות מיד מכל העולם, שזהו כגילוי לכלל המציאות בעולם, וכן נברא בשישי כדי שיכנס מיד למצוות שבת, שזהו כעין גילוי התורה ומצוותיה שמתגלה בשבת (תורה - 'רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' [יר' שבת טו,ג]. ומצוות – שהשבת היא עצמה מצוה), וכן נברא אז כדי שלא יתגאה. שיש כעין קשר בין כולם שבגילוי שבת שמגלה על תורה ומצוותיה זה קשור לשימוש בכלל המציאות בעולם כדי לתקנה, וזה תלוי בכך שהאדם אינו בגאווה; שזהו גילוי של דרך ארץ שהאדם הוא בדרגת אדם ולכן שייך בו הגילוי (של קיום התורה ומצוותיה ששייכים דווקא באדם) שנברא בשביל לתקן את העולם. אולי זהו עומק המדרש: 'רי"א: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד (בראשית יז, ח): "ונתתי לך ולזרעך אחריך", ע"מ (שם, ט): "ואתה את בריתי תשמור". ואיזה זה? מצות העומר' (ויק”ר שם). שהברית היא ברית המילה שמראה על קשרנו לעבודת ה' ("ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם” [בראשית יז,יא]. '"לאות ברית" – יהיה לאות הברית שכרתי עם אברהם ועם זרעו אחריו, שיהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים, ויעשו מצותי אשר אצוה אותם ואני אברכם ואשמרם' [רד"ק]). וזה מתגלה באברהם שלמד תורה מעצמו: 'ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה; ומנין שכן הוא? שנאמר (תהלים טז): "אף לילות יסרוני" וגו'. רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר (משלי יד): "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב"' (ב"ר צה,ג), והוא עמוד החסד: “חסד לאברהם" (מיכה ז,כ); שכך נבע מעצמו תורה שהיא "תורת חסד” (משלי לא,כו), כיון שהתורה בשורשה זהו גילוי של בין אדם לחברו (שבת לא,א). לכן המקור בדברי ר"ש זה מהפס' שאומר על מוסר כליותיו של אברהם, ופירושו: '"אף לילות יסרוני כליותי". וגם שנטע ה׳ בנפש האדם הרגשת המוסר עד שנפשו בעצמו תיסרהו מלכת בדרך הרע, וירגיש בנפשו מוסר מונע אותו מדרך רע; וז״ש שאף בלילה כליותי ייסרו אותי מלכת בדרך רע' (מלבי"ם; תהלים טז,ז), כך שמצד אחד מלמד על לימוד התורה של אברהם, ומצד שני על המוסר, כיון שדרך ארץ זהו הבסיס והעומק של התורה, וכך אברהם למד את התורה מתוך גילוי של תורת החסד שהתגלתה בו. והמקור לדברי ר"ל בפס' ממשלי, שמרמז על אדם שהוא טוב לבריות (ראה רד"ק ואדרת אליהו על משלי יד,יד), שכך מרמז על לב אברהם שממנו לימוד התורה והיות אברהם טוב לבריות, שזה קשור בזה. לכן הלימוד לגילוי מעלת העומר ע"פ ר"י זה מברית המילה שזהו הברית שנתנה לאברהם וזרעו כגילוי החיבור לעבודת ה', שזה מתגלה ע"י תורה ודרך ארץ, שזהו כרמז לעניין ספירת העומר שהיא באה לתקן את מידות האדם, שיהיה שלם בדרך ארץ וכך יחול בו תורה כראוי (בשבועות), שזהו הטעם לקבלת א"י, כדי שנתקן את העולם, שזה תלוי בגילוי תורה כראוי, שהבסיס שלו זהו דרך ארץ (שאחרת, אצל המקולקל, גילוי התורה פגום ואינו מתקן כראוי).