'עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (אבות ג,א). 'עקביא – מטפה סרוחה, טפת שכבת זרע; ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה, שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע, מכל מקום קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה. והמסתכל שבא מטפה סרוחה, ניצול מן הגאוה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, ניצול מן התאוה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה' (ברטנורא). ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שמברר בהרחבה את המשנה הזו ב'אבות לבנים'. הלימוד לשלושת הדברים זהו ממילה אחת בפס': "וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ” (קהלת יב,א): 'תמן תנינן: עקביה בן מהלאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. ר' אבא בריה דרב פפי ור' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: שלשתן דרש עקביה מפסוק א' – (קוהלת יב) "וזכור את בוראך", בארך. בורך. בוראך. בארך, ממקום שבאתה. בורך, למקום שאת הולך. בוראך, לפני מה שאת עתיד ליתן דין וחשבון' (יר' סוטה ב,ב). אולי ע"פ זה אפשר להבין עומק בדברי ריב"ז לתלמידיו, שריב"ז היה תלמיד של הלל ושמאי (אבות ב,ח), שהם חיו בדורו של עקביא (או בדור שאחריו), כך שנראה שהוא שמע והפנים את דברי עקביא, ולכן כך התבטא כרמז לאמירת מוסר לתלמידיו, שבכך יזהרו מלחטוא, ע"י שיקיימו את דברי עקביא. שמובא בגמ': 'ת"ר: כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים; ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא. וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון; אעפ"כ הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים – אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה? אמרו לו: רבינו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם' וכו' (ברכות כח,ב). הברייתא מספרת על שני מקרים שתלמידים נכנסו לפני רבם שחלה ועמד ליפטר מהעולם; ולכאורה למה הביאו את שניהם אחד אחרי השני (ועם חיבור בוו' החיבור), שמשמע שיש קשר בין הדברים (שהרי יכלו להביא הרבה סיפורים של דברי חכמים לתלמידיהם לפני מותם, והובאו דווקא שני אלו)? בפשטות הקשר הוא בברכה של ריב"ז שזרזרם איך לישמר מהחטא, ובזה יזכו לחיי העוה”ב. אולם נראה שכל דבריו קשורים בכך, שבכה וכששאלוהו מדוע בוכה (ובזה מעין ששאלו את ר"א שילמדם כיצד יזכו לחיי עוה”ב, שתלמידי ריב”ז שלא שאלוהו זאת, אלא שמתוך שאלתם הפנה לאמירה מעין כמו השאלה והתשובה אצל ר”א ששאלוהו שילמדם כיצד יזכו לחיי העוה”ב), ענה להם מדוע בוכה, שזה משום שעומד לפני הקב"ה לדין, שזהו גילוי כמו דברי עקביא: 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא', שבכך רמז להם כיצד יזכו לחיי העוה"ב, שזהו ע"י שיעמדו בניסיונות (ולכן גם בהמשך ברכם באמירה שלא יחטאו), ולכן לא שאלוהו כיצד יזכו לחיי העוה"ב, כיון שבכך ענה להם. (אמנם אפשר שלא שאלוהו כיון שאמר להם שפוחד שמא לא יזכה לגן עדן, כך שכעין אמר להם שלא יודע כיצד לזכות בוודאות בעוה"ב, ולכן לא שאלוהו כמו ר"א [ואין לומר שכבר ידעו תשובה ממה שאמר ר"א, כיון שריב"ז היה רבו של ר"א (אבות ב,ח), כך שדברי ר"א נאמרו לאחר דברי ריב"ז]). אולם נראה שגם רמז להם על כלל דברי עקביא, שהרי צריך את שלושת הדברים כדי שלא לחטוא; ובנוסף דברי ריב"ז ביטאו את הסתכלות חייו כעין דברי עקביא ולכן בדבריו נרמזים גם שאר הדברים. ועוד נראה שכיון ששלושת הדברים נלמדו יחד מאותה המילה בקהלת, אז רמז להם את כל הדברים בתוך דבריו על החלק השלישי (שעומד לפני הקב”ה), כעין גילוי שכולם קשורים יחד בפס'. שפתח בכך שעכשיו מוליכים אותו לפניו הקב"ה לדין ('ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים'), והדין הוא על מעשיו בעולם, שקיים תו"מ ולא חטא; ולכן מזכיר בתוך זה את ההסתכלות מה לראות כדי שלא לחטוא (כמו החלק שיזכור שיעמוד לדין לפני הקב"ה. שבכך בא ללמד את תלמידיו את הדרך): 'שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם', זה כרמז ל'אין באת, מטפה סרוחה'. שמרמז על ביאתו לעולם ע"י הוריו, שבא מטיפה סרוחה; ולכן זהו ברמז לכעס כעין הנאמר על האבא: “חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר” (משלי יג,כד), שבהכאה ובדברי מוסר נראה כלפי חוץ כעין שהאבא כועס עליו. ואסור כעין רמז לאמא, שהיה סגור בבטנה, כעין אסור בבית הסוהר. 'ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם', רומז למוות שזהו: 'ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה'. 'ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון' זה כנגד 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא'. שזהו שעומד לפני הקב”ה שהוא דיין אמת, ולכן לא יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו; אולי אמר שני דברים כרמז ל'דין וחשבון', שדיבור כעין רומז לדין שנאמר הפסק דין בדיבור, וממון כעין רומז לחשבון כמו שאדם עושה חשבון בממונו. (עוד נראה שרמז בדיבור וממון, כרמז שעומד לפני הקב”ה, שהנשמה חלק אלוק ממעל, והנשמה נידונת, ולא יכול לפייסו בדברים זהו כנגד חלק הרוח ['והדבור הוא מבחינת הרוח' (נפש החיים א,יד)], ולא יכול לשחדו בממון שצבר בחייו ע"י מעשיו זהו כנגד חלק הנפש ['המעשה הוא מבחי' הנפש' (שם)]). ריב”ז אומר: 'ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?', נראה שמעבר לפשט זה גם רומז לעומק עמוק, שאת דבריו שכנגד דברי עקביא אפשר גם לפרש בצד המעלה – שלא לחטוא מהצד הרוחני; לכן אמר שרואה בעיני רוחו שיש שני דרכים, של גן עדן ושל גיהנום, כרמז שיש הסתכלות מצד הפחיתות של האדם שזהו כעין גיהנום שמתגלה כשאדם חוטא בשל פחיתותו, ויש הסתכלות מצד מעלת האדם שזהו כעין גן עדן שבו מתדבקים בקב"ה שזהו גילוי שלא לחטוא בשל מעלת האדם. וזהו אולי גם ברמז שקודם אמר על מלך בשר ודם ואז פרט על הקב”ה שזה לא כך, שהיה יכול לקצר ולומר שהקב”ה אינו כך, מדוע פרט שוב? אלא שרמז בתחילה מצד בשר ודם שזהו כרמז לצד הגופני הנמוך, שרומז כיצד שלא לחטוא כפשט דברי עקביא, ואז מוסיף בפירוט בגילוי הקב"ה, שגם בזה יש גילוי שלא לחטוא מצד מעלת הקדושה שיש בדבקות בקב”ה. שזה רמוז בדברי עקביא שבפירוט חזר על דבריו, שזה בא ללמד על גילוי גם מצד מעלת האדם: 'אי נמי מאי דתני והדר מפרש: דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו', והדר מפרש: מאין באת מטפה סרוחה וכו'. כוון על ג' דברים אחרים שגם מהם יקח שלא לבא לידי עבירה, והם נאמרים על הנשמה. והאנשים החשובים מסתכלים בזו כדי שלא לבא לידי עבירה ואינן מסתכלים אל היותם באים מטפה סרוחה. ולכך אמר: הסתכל בג' דברים נעלמים שצריך בהם הסתכלות: דע מאין באת – שחוצבה נשמתך מתחת כסא הכבוד, והיא חלק אלוק ממעל, ואין ראוי שתעשנה זרה ונכריה לו במעשיך הרעים. ולזה אמר דהמע"ה: "חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך", לפי שצריך לאדם לראות שבא מטפה סרוחה וכיוצא בענינים הללו להכניע לבבו הערל, אמר דוד אני איני עושה, אלא "חלקי ה' אמרתי”, אני זוכה ואומר שנפשי היא חלק אלוק ממעל ולא להתגאות בעבור זה אלא "לשמור דבריך”. כי אדרבה בזכרי שאני חלקו אני משתדל להדמות לחלקי ולשמור דבריך, כי אין ראוי לחלק אלוק שתחטא. ולאן אתה הולך – למקום שממנו חוצבה להשיג ארחות חיים, שמה עתידה נשמתך לילך ואין ראוי שתמנע טוב מבעליו. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – כי גם הנשמה עתידה ליתן דין וחשבון, וכמעשה דהחיגר והסומא שומרי הגן. ושלשה אלה בני נח ומרגוע אל הנשמה לשוב אל מקורה הראשון. על כן הסתכל בהם ואין אתה בא לידי עבירה. והדר מפרש עוד ג' אחרים על הגוף והם לגריעותא: מאין באת מטפה סרוחה וכו', באופן שהג' של הנשמה הם למעליותא והג' של הגוף הם לגריעותא, וכולן שוין לטובה להרחיק את האדם מן העבירה. אח"כ מצאתי להר"ם אלמושנינו שפירש כן, כענין מאי דתני והדר מפרש' (מדרש שמואל). שכך רמז שאצל הקב”ה: 'שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם', שיש באדם נשמה מהקב”ה, וכך רמז בכעס כנגד שהנשמה חלק אלוק ממעל ולכן כועס כשמשחיתה, כעין כעס שהאדם כועס זהו שחל בו כעס, שמתגלה הכעס באדם הכועס, שזהו חלק שמתגלה בו עצמו, כעין שהנשמה קשורה בקב”ה, כעין חלק ממנו. והאיסור כעין רמז שנחקק מתחת כסא הכבוד כעין שהיה מחובר שמה, כעין תפוס כמו שאסיר נמצא אסור ומחובר באזיקים. 'ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם' כנגד שבמיתה יעלה לשמים למקומו בחזרה, ולכן ראוי שיפעל כדי שיתקבל שם כראוי, וזהו כעין שבכה מחשש שימות לעולם בשל חטאיו, כיון שרוצה שיחשב שעשה כראוי ולכן יקבל את שכרו בחיי העוה”ב. 'ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון' כנגד שעתיד ליתן דין וחשבון, ואז לא יכול לפייסו בדברים וממון, ואמר שני דברים כרמז שיש חיבור בין הנשמה והמעשים, שכך רמז בדיבור שהוא חלק שקשור גם לרוחניות (והוא בין רוחני לגשמי, כעין רמז שיש חיבור ביניהם), ובממון שהוא מגיע מהצד המעשי, שזהו רמז לחיבור רוחני וגשמי. אולי אפשר לומר בדברי עקביא שיש שלושה דברים למניעת החטא, כעין רמז שביסוד לתיקון העולם (שזהו שלא יבוא לידי חטא) מתגלה כנגד שלושת האבות שהם היסוד לתיקון העולם. אברהם הגיע כעין מטיפה סרוחה במעלה הרוחניות – מתרח שלא היה ישראלי קדוש. יצחק הלך למות בעקידה, שזהו לאן אתה הולך – למיתה. ויעקב היה בדו"ח לפני לבן ועשו ופרעה (ששאלו על חייו), וכן לפני מותו אמר נבואה על השבטים שזהו כעין דו"ח על רוחניותם, שזה רומז לדו"ח לפני הקב"ה בעולם הרוחני.