'הוא היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש' (אבות ב,ה). ראה 'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א על משנה זו. על הקטע של 'ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש', מביא מרן הגרח"ד זצ"ל את הדוגמה של אלקנה: 'כיוצא בדבר אתה אומר: "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה” (ש״א א א). אלקנה היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה, שלושה מן התורה (שלושת הרגלים) ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה. שנאמר: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה׳ צבאו'ת בשילה" וגו׳ (שם פס׳ ג). עלה אלקנה ואשתו ובניו ובני ביתו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו היו עולים עמו, ואמר להם: לימדו דרך עבודה מן הכנענים ומן העכו״ם שעשו דרך עבודה לעבודה זרה שלהם, אף על פי שהם הבל וריק - קל וחומר שאתם צריכים לעשות דרך עבודה ולעלות לפני ארון ברית ה׳ שהוא א'ל חי וקיים בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. ואמר להם: שיעלו כולם עמו. וכשעולים עמו בדרך היו לנים ברחובה של עיר, והיו מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד. שכן האיש היה מדבר עם האיש והאשה עם האשה וגדול עם הקטן. והיתה המדינה מרגשת, והיו שואלים להם: להיכן תלכו? ואומרים להם: לבית האלוקים שבשילה שמשם תצא תורה ומעשים טובים, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד? מיד עיניהם משגרות דמעות, ואומרים להם: נעלה עמכם. וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמישה בתים, ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים. ולשנה האחרת הרגישו כולם שצריך לעלות והיו עולים עמו כמו שישים בתים. ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת, עד שהיו כל ישראל עולים – והיה אלקנה מכריע את כל ישראל לכף זכות. וחינך אותם במצוות וזכו רבים על ידו. הקב״ה שהוא בוחן לבות וכליות, אמר לאלקנה: אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכת אותם במצוות וזכו רבים על ידך, חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות ויזכו רבים על ידו. הא למדת בשכר מעשה אלקנה – שמואל' (תנד"א רבה ח). נראה שהלל הוא זה שאומר את הדברים האלו כיון שאלו דברים שהיה מגלה בעצמו בחייו, במעשיו (כמו שמפרט מרן הגרח"ד זצ"ל). נראה שיש גילוי בדברי הלל כעין כרמז לגילוי אלקנה, שבשניהם יש דברים דומים; נראה שבמקום שאין איש – שאין אדם שמנהיג את הציבור בדרכים ישרות כראוי, שזהו איש, שזהו צדיקים, אז תגלה בעצמך איש, שנראה שבא לרמז שלא רק שעליו לעשות כך אלא משמים יסייעו לו להיות בגילוי של צדיק. שאיש הכוונה לצדיק: '"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים". ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם, שכן הוא אומר (שמות יז, ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים", וכן הוא אומר (ש"א יז, יב): "וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים", (שם א, יא) "וְנָתַתָּ לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים"' (במדבר רבה טז,ה). הרי שבמדרש מביאים כראיה את דברי חנה בבקשתה שיצא ממנה "זרע אנשים" (שזהו צדיקים), שהתפללה במשכן, לשם עלה אלקנה בעשיה מרובה להשפיע על כלל ישראל כמו שמביא המדרש (וגם היא היתה חלק מהעליה שבכך השפיעו על הציבור לבא), וכך יצא ממנה שמואל הצדיק כמו שביקשה, שזהו שבשכר מעשה אלקנה זכה לשמואל (כמו שאומר המדרש). וכיון שעשה זאת בהשפעה על הציבור, לכן גם הגילוי של שמואל הצדיק בא יחד עם גילוי של מנהיגות ציבורית (כמו שאומר המדרש שישפיע על הרבים). ועלייתו של אלקנה היתה בחגים (ועוד אחד שקיבל כנדבה); והנה כמו אלקנה כך גם יצא שהלל השפיע על הציבור בהלכה, בהקשר של חגים והמקדש, ומתוך כך עלה לגדולה: 'תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו, אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת?! … מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח' וכו' (פסחים סו,א). כך שזהו בגילוי של חגים ובעניין של המקדש (קורבנות); ויותר מזה, ע"פ פסיקתו היה הבדל מתי יבואו למקדש להקריב את הפסח, כעין כגילוי באלקנה שקשור לעליה למשכן. ושמואל עלה לגדולה ולימד את ישראל, וכן הלל עלה לגדולה ולימד את ישראל. את הלל העלו לנשיאות, וכך שמואל היה מנהיג ישראל וכן המליך את שאול ואת דוד, כך שמתגלה בו גילוי של השפעה מנהיגותית. (ובהלל המשיכה הנשיאות אחריו בבניו, וכך שמואל המליך את דוד שהמלכות נמשכה אחריו). שמואל החליף את עלי ובניו, וכך הלל החליף את זקני בני בתירא. בפס' שנרמז על שאלקנה עלה והביא איתו את ישראל נאמר: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צבאו'ת בשלה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'” (ש”א א,ג). '"ושם שני בני עלי" – זכרם על הזבחים לפי מה שעתיד לזכור עליהם מה שהיו עושים בקרבנות' (רד"ק), '"ושם שני בני עלי" הוא טעם למה רק הוא לבדו עלה מעירו לרגל, משיב כי העם היו נמנעים אז מעלות לרגל מפני בני עלי שהיו לשמצה בעיני העם, ובזה ספר גם בשבחו שאף על פי כן לא נמנע הוא מעלות מימים ימימה ונטל שכר כנגד כולם' (מלבי"ם). אלקנה השפיע בעלייתו לעליית העם, ובכך זכה לגילוי שמואל שיחליף את בני עלי שלא התנהגו בקרבנות כראוי וגרמו למניעת העליה של העם, כך גם עליית הלל היתה בעניין של עשיית הקורבנות כראוי (פסח בשבת), וקשור לאי עשיה כראוי (גם של המנהיגים) שלא שימשו כראוי את גדולי הדור ('אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון' [פסחים שם]). נראה שהסיום להשתדל להיות איש זהו לגלות ולהרבות גילוי תורה וצדקות בישראל, ומה שנאמר קודם על לימוד התורה וגילויה זהו הבסיס כיצד צריך לפעול, שזהו ללמד את ישראל תורה בצורה ראויה (לא קפדן), וללמדם שלא להתבייש לשאול, ולא לתת שיהיו בורים ועמי ארצות, ולדוחפם ללמוד תורה (ולא רק עבודה); ונראה שיש בזה כעין רמז כנגד התורה: 'אין בור ירא חטא' כרמז לספר בראשית, שדור המבול היו גוזלים, שזהו בור שאין בו אפילו מו"מ של מסחר, כעין שהם גזלו במקום לעשות מסחר (וכן פרעה ואבימלך היו הורגים כדי לקחת את שרה, שזהו גזל). 'ולא עם הארץ חסיד' כנגד ספר שמות, שבנ"י בהתחלה עדיין לא קיבלו תורה, אבל היה בהם מעלת מו"מ במסחר; וכעין גילוי משה שעשה מו"מ מול פרעה על שחרור בנ"י להקריב לה'; כמו"כ בנ"י עשו את העגל כי רצו תחליף למשה שיורה להם את הדרך בשם ה', שזהו כעין עם הארץ חסיד, שפועל במחשבה שרוצה לעשות את רצון ה' אבל מעוות בכך. 'ולא הביישן למד', כרמז לספר ויקרא בו מסופר על מיתת בני אהרן על שלא נטלו עצה (כעין הביישן שלא שואל): '"נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" – איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה' (ספרא; ויקרא י,א). וכן כרמז בתחילת ויקרא שמובא "ויקרא" בא' קטנה כגילוי לענוותנותו של משה, שרצה לרשום "ויקר" כמו שהתגלה אצל בלעם, כעין במקרה (בעה"ט; ויקרא א,א), ועל אף ענוותנותו בכ"ז למד כראוי. ולא הקפדן מלמד כנגד ספר במדבר, שבו מסופר על חטא מי מריבה שמשה הקפיד ולכן טעה וחטא ונענש (במדבר כ), וכן הקפיד ולכן שכח הלכה (כעין שהקפדן גורם שתתמעט התורה) במלחמת מדיין ('לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים ... וכן (במדבר כ) ב"שמעו נא המורים ... ויך את הסלע" ע"י הכעס טעה' [רש"י; במדבר לא,כא]). 'ולא כל המרבה בסחורה מחכים' כנגד ספר דברים, שזהו מקורו: 'ולא כל המרבה בסחורה מחכים – דכתיב (דברים ל) "ולא מעבר לים היא", אין התורה מצויה באותם שהולכים מעבר לים [עירובין נ"ה ע"א]' (ברטנורא); וכן יש מעלה בסחורה בא"י מטעם מצוות ישוב א"י, אולם בכ"ז יש להקפיד על לימוד תורה שלא לבטל כ"ך, על אף שמצווה לעסוק במלאכה בא"י.