"נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם למשפחתם” (במדבר ד,כב). '”נשא את ראש בני גרשון" (במדבר ד,כב). “נשא" ר"ת נ'שר ש'ור א'ריה''' (היהודי הקדוש. ראה בהערות שמביאים פירושים שהכוונה כנגד שלושת האבות וכו'). אולי נשר שור ואריה מרמזים על הדמויות שבמרכבה, כך שיש גם דמות אדם (שהיא הדמות הרביעית), וזה נרמז "ראש בני ..." שזהו מכוון לאנשים, ואדם הוא דמות אדם. ומה שאדם הובא בנפרד זה משום שהדמויות זה פנים, אבל בגוף זהו דמות אדם, כך שיש גילוי של אדם בבסיסו: “ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה" (חזקאל א,ה). '"וזה מראיהן" – ר"ל: זה תואר מראה גופן שהיה להן דמות גוף אדם' (מצודות), לכן הוא כעין מובא בנפרד בשל גילויו המיוחד יותר. בנוסף נראה שדמות אדם מרמזת בחוזקה שבנ"י הם מרכבה לשכינה, שזהו דמות אדם – כאדם מישראל; שאנו ממשיכי דרכו של יעקב אבינו שהתגלה בו דמות אדם שבמרכבה: 'עולים ורואין איקונין שלו, יורדין ורואים אתו ישן!' (ב"ר סח,יב). לכן זה נרמז באמירה לגילוי אדם בישראל (בספירתם, כגילוי שהם צבאותיו של ה' ["והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ז,ד)], ולכן נמנים לקראת ההליכה לא"י למקום גילוי שכינת ה' בעולם). אולי זהו דברי המדרש על מפקד בנ”י, שמגלה על מעלתם והיותם צבאות ה': '"אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם", בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ארבע פעמים בדגלים, שתי פעמים בפרט ושתי פעמים בכלל, ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט, להודיע כמה היו חביבין לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה. כאדם שיש לו סגלה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקדוש ברוך הוא שמח בזכירת מנין ישראל, לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני, ומתנחם בהם' וכו' (במדבר רבה ב,יט). (אולי מובא שנמנו ארבע פעמים בדגלים, שזהו כרמז לארבע דמויות במרכבה, וכן כנגד ארבע אותיות שם ה' הויה). בני לוי לא התפקדו בתוך בנ"י אבל היו מחוברים לכלל ישראל, שלכן יש גילוי חיבור בין הגילוי בבני לוי לשבטים שהיו סמוכים עליהם, שהשפיעו עליהם, כמו שאמרו חז"ל בעניין קרח: '"ודתן ואבירם". מכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה: אוי לרשע ואוי לשכנו, שהרי דתן ואבירם נאבדו במחלוקתו של קרח, לפי שהיו שכנים לקרח, שהיה שרוי בדרום, דכתיב: "משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה" (במ' ג כט). דגלו של ראובן סמוך להם, שנאמר: "דגל מחנה ראובן תימנה" (שם ב י), ונשתתפו עמהם. אבל דגלו של יהודה ודגלו של יששכר וזבולן, שהיו שרוים במזרח, שנאמר: "והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה" (שם שם ג), וכתיב: "ועליו מטה יששכר" (שם שם ה), והיו שכנים למשה ואהרן ובניו, דכתיב: "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו" (שם ג לח), לפי שהיו אלו סמוכין לתורה, לפיכך זכו להיות בני תורה' וכו' (תנחומא "קורח" סימן ד). לכן בבנ"י התגלה בדגלי השבטים ארבע דמויות כנגד ארבעת הדמויות שבמרכבה: 'בדגל יהודה היה מצוייר בו ארי, על שם (בראשית מ״ט:ט׳): "גור אריה יהודה". דגל ראובן שני לו עם שמעון וגד מצוייר בו דודאים, דמות אדם, על שם (שם ל): "וימצא דודאים". "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות". היו הלוים מורידין את היריעות ומקפלין, ומשימין את הקרשים על העגלות ושאר כל כלי הקדש היו נושאין בכתף. בדגל מחנה אפרים שלישי, עליו מנשה ובנימין, מצוייר בו דמות שור, על שם (דברים ל״ג:י״ז): "בכור שורו הדר לו". דגל מחנה בני דן באחרונה, שהיו גבורים במעמדם, ועליו אשר ונפתלי מצוייר בו נשר, על שם (שם לב): "כנשר יעיר קנו", שהיה שבט בני דן מאסף לכל המחנות והיה מעירם ומזרזם. ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים' (לקח טוב; במדבר ב,ב-יז). ובני לוי היו עם אה"מ במרכז המחנה, כחיבור גדול יותר לגילוי שמימי של השכינה, וגילויה בדמויות המרכבה; ולכן גם בהם התגלה כנגד ארבעת הדמויות שבמרכבה. הדמויות במרכבה הן: "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א,י). מסביר האברבנאל: 'ואמנם על מה היו רומזות הצורות האלה נראה לי בו אחד מב' ענינים, או שניהם יחד, מלבד מה שכבר זכרתי בו. הראשון הוא שכבר זכרתי למעלה, שהד' פנים במלאכים היו רמז אל ארבעה פניות שימצאו בהם, הם פנייתם וציורם בעלתם ית'. ולרמוז לזאת רא' פני אדם, שהאדם הנזכר כאן הוא רמז אל האדם אשר על הכסא, סבה ראשונה יתברך. והפנייה השנית היא ציורם בעצמם ובעלוליהם וכנגד זה ראה פני אריה, כי האריה הוא בעל הגבורה וכן הם מלאכי עליון כלם גבורים גבורי כח עושי דברו. והפנייה השלישית היא בהנעתם לגרמים השמימיים המתנועעים מהם והם פועלים ההויות בעולם השפל ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, וכנגד זה ראה פני שור כי הוא בעל התבואות ומרבה אותם, וכמו שאמר: "ורב תבואות בכח שור" (משלי יד, ד). ומפני מעלת השכלים הנבדלים על הגרמים השמימיים ראה פני אריה אל הימין ופני שור אל השמאל. והפנייה הד' היא פנייתם והנהגתם בעולם השפל שהוא היותר רחוק מהם במדרגת המציאות ובמקום, וכנגד זה ראה פני נשר המעופף מרחק רב בזמן מועט, ולזה ראה אותם במערב שהוא המרחק היותר גדול שבעולם מן המזרח וכמו שאמר: "כרחוק מזרח ממערב", זהו הדרך הראשון מרמז הצורות האלה'. נראה שכך מתגלה בלויים (שלכן נאמר בהם "נשא" כרמז לדמויות), שמשה ואהרן היו במזרח, והם היו המעולים בקדושה, היסוד בגילוי קדושה לכל השאר, ולכן זה רומז על דמות אדם שהוא רומז לקב"ה (סיבה ראשונה) שהוא המקור לכל (וכן פני משה קרנו כגילוי של חיבור לקב"ה ותורתו [שזהו רצונו – גילויו]: '"ויהי ברדת משה מהר סיני ומשה לא ידע כי קרן". מנין זכה משה לקרני ההוד? אמרו רבותינו ז"ל: מן המערה, שנאמר: "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור". נתן הקב"ה כף ידו עליו ומשם זכה לקרני ההוד, וכן הוא אומר: "קרנים מידו לו ושם חביון עוזו" (חבקוק ג). ויש אומרים שבשעה שהיה הקב"ה מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. ורבי שמואל בר נחמן אמר: הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים וטפחים ריוח באמצע; משם נטל משה קרני ההוד. רב שמואל אמר: עד שמשה כותב את התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן"' [תנחומא "כי תשא" סימן לז]; לכן משה מרמז על גילוי הקב"ה, הסיבה הראשונה. וכן משה הוריד את התורה שהיא היסוד של בריאת העולם [ב"ר א,א], כעין רמז לקב"ה שהוא היסוד של המציאות כולה – הסיבה הראשונה). וכן נאמר על משה קשר לקב"ה: "משה איש האלקים" (דברים לג,א). (אולי לכן דמות אדם לא נרמז ב"נשא", כיון שאהרן לא נמנה במניין הלוים [רש"י; במדבר ג,לט], לכן בדמות אדם, שזה כולל גם את אהרן עם משה, אין גילוי של "נשא", של הספירה). בני קהת חנו בדרום: "משפחת בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה" (במדבר ג,כט), והם היו האחראים על סחיבת הכלים, כשהכלי המרכזי הוא הארון עם הלוחות, ונאמר עליו שהיה יוצא ממנו אש נגד האויבים אבל גם היה פוגע בנושאיו: 'אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹסְעִין הָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין שֶׁל אֵשׁ יוֹצְאִין מִתּוֹךְ שְׁנֵי בַּדָּיו שֶׁל אָרוֹן כְּדֵי לִפְגֹּעַ שׂוֹנְאֵיהֶם. וּמִנַּיִן? שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל: מָה אַתֶם מִתְיָרְאִין מִן בְּנֵי עֲנָק, וְכִי קָשִׁים הֵם מֵאוֹתָן שֶׁהָיוּ בָּאִים כְּנֶגְדֵנוּ וְהָיָה הָאָרוֹן שׂוֹרְפָן? וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ט, ג): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אלקיך הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ" וגו'; מִכָּאן אַתָּה דוֹרֵשׁ שֶׁהָיוּ שְׁנֵי נִיצוֹצִין מְקַדְּמִין לִפְנֵיהֶם, אָמַר לָהֶם (דברים ט, ג): "הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ". וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַנִּיצוֹצִין יוֹצְאִין הָיְתָה הָאֵשׁ שָׁפָה בְּטוֹעֲנֵי הָאָרוֹן וְהָיוּ נִשְׂרָפִים וּמִתְמַעֲטִין' (במדבר רבה ה,א). לכן זה מתגלה כנגד דמות אריה שהיו צריכים בני קהת להתגבר על יצר החיים החזק ולבא לסחוב את הארון בסכנת מוות, שזהו אריה בעל הגבורה שנאמר על זה במלאכים: "גבורי כח עושי דברו" (כמו שאומר האברבנאל). בנוסף, את האש אנו מוצאים גם כשביטלו את יצר הע"ז, שיצאה אש בדמות אריה, שזהו הכח החזק של השכינה שבטל כיון שכנגדו בטל כח החזק של הע"ז: 'נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים' (יומא סט,ב). וכן נאמר על האש שבמזבח: 'והתניא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי' וכו' (יומא כא,ב). לכן בני קהת שסחבו את הארון ואת המזבח הם מתגלים כעין דמות אריה שבמרכבה. בני גרשון נשאו את ירעות המשכן וכו': "ונשאו את יריעת המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה ואת מסך פתח אהל מועד" וגו' (במדבר ד,כה), לכן זהו כעין דמות השור שהוא מרמז על השמים, שביריעות ובמסך נרמז על השמים והרקיע: 'אמר רבי יעקב ברבי אסי: למה הוא אומר: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" (תהלים כו, ח)? בשביל ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד? בראשון כתיב: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", וכתיב: "נוטה שמים כיריעה" (תהלים קד, ב), ובמשכן מה כתיב? "ועשית יריעת עזים" (שמות כו, ז). בשני: "יהי רקיע", ואומר בהן הבדלה, שנאמר: "ויהי מבדיל בין מים למים", ובמשכן כתיב: "והבדילה הפרכת לכם" (שמות כו, לג)' (תנחומא "פקודי סימן ב). וכן לשור יש עור, כעין המכסה ביריעות שעשוי מעור: "ועשית מכסה לאהל ערת אילם מאדמים ומכסה ערת תחשים מלמעלה" (שמות כו,יד) [וכן בכלל העור מכסה אותו כמו שכלל היריעות מכסות את המשכן]. בני מררי סחבו את הקרשים: "וזאת משמרת משאם לכל עבדתם באהל מועד קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו" וגו' (במדבר ד,לא), וזהו כעין דמות הנשר, שהוא סוחב את בניו מעליו: '"על כנפי נשרים" – כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו, אומר: מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. אף אני עשיתי כן: "ויסע מלאך האלקים" וגו' "ויבא בין מחנה מצרים" וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם' (רש"י; שמות יט,ד). שכך הקרשים הם הבסיס שעליו עומדים יריעות המשכן (כמו שהבנים על גב הנשר).(וכן זהו כרמז לעצירת החצים, והמגנים לעצירת חצים היו עשויים מעץ, כעין שהקרשים היו עשויים מעץ). וכן ע"י הקרשים המשכן יכול לעמוד לגובה, ולכן זהו כרמז בנשר שמתעופף לגובה. וזה כנגד העולם הזה השפל, שרחוק מהקדושה, ולכן זהו הקרשים שאפילו אינם נקראים משכן: 'אמר קרא (שמות כו, ד): "ועשית קרשים למשכן", משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויין משכן' (שבת כח,א). אולי לכן נאמר "נשא" בקהת וגרשון, ולא במררי, כיון שמררי כנגד העולם הזה השפל, ולכן כעין שאין בזה גילוי של נשיאה ללמעלה כבאחרים. (אולי נאמר פעמיים "נשא" [בקהת וגרשון, ולא במררי], כגד שבארבעת הדמויות יש בכל דמות את ארבעת הדמויות: "וארבעה פנים לאחת" [יחזקאל א,ו], '"וארבעה פנים לאחת" – לאחת זו, לפרצוף האדם לבדה היו ארבעה פנים, וכן לאריה ולנשר ולשור הרי שש עשרה לחיה' וכו' [רש"י]. לכן נאמר פעמיים כרמז לכפול). (ראה הסבר על הנאמר "נשא" ו"גם", ב'תורת המקרא' פרשת "נשא", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). עוד הסבר מסביר האברבנאל על ארבעת הדמויות: 'ואמנם הדרך הב' הוא שהצורות האלה שייחס למלאכים הם כולם כפי פניותיהם ופעולותיהם אשר יפנו ויעשו לעבוד את יוצרם בעולם השפל כשישלחם לעבוד עבודתו. כי הנה פעמים ישלח מלאכו להשפיע על הנביאים ולשום דברו בפיהם ובחכמים רוח חכמה ובינה, וכנגד התכלית והפנייה הזאת ראה פני אדם שהוא המשכיל והמנבא מכל מיני החי. ופעמים ישלח מלאכיו לעשות גבורות ומשפט באויביו כמלאכים שהלכו להפוך את סדום, ומלאך השם שיצא והכה במחנה מלך אשור בלילה אחת קפ"ה אלף איש, וכנגד התכלית והפנייה הזאת ראה פני אריה שהוא המשחית הגדול בעדרי צאן ומי יאמר לו מה תעשה. ופעמים ישלח השם מלאכיו להטיב ולהצליח ולברך את עבדיו בכל משלח ידיו, וכמו שאמר אברהם לעבדו: "הוא ישלח מלאכו לפניך" (בראשית כד, ז), ולרמוז לזה התכלית והפנייה ראה פני שור כי הוא מברך הבית ומצליח התבואות כמו שזכרתי. ופעמים ישלח השם מלאכיו להציל את עבדיו מכל צרה ולהוליכם בדרך לא יכשלו בה, וכמו שאמר למשה: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך" (שמות כג, כ), והמשורר אמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא), ולרמוז לפנייה ולתכלית הזה ראה בהם פני נשר, כי יהיה המלאך במצות בוראו "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו"'. נראה שכנגד משה אבי הנביאים, זהו גילוי שימת הנבואה בפי הנביאים, והוא מוסר התורה (וכן אהרן ובניו היו מלמדי התורה, לאחר שמשה לימד את ישראל לימד אהרן ואח"כ בניו וכו' [עירובין נד,ב]) שזהו גילוי רוח חכמה ובינה בחכמים, שכך זהו גילוי של דמות אדם. בני קהת היו סוחבים את הארון שממנו היו יוצאים ניצוצות אש לפגוע באויבי ישראל, שזהו דמות אריה שרומז למלאכים שפוגעים באויבים; ולשון קהת נשמע כמו להקהות את כח האויבים ולהפילם. בני גרשון מרמזים בשמם על גירוש, שבעקבות כך הולכים ממקום למקום, ולכן כנגד זה מתגלה דמות נשר שבא להגן ולהציל מנזק בדרך. או שגרשון מתגלה כעין דמות שור שמברך את הבית, שזהו כעין שגרשון היה נושא את יריעות המשכן שזהו אהל, כרומז לאהל התורה (כעין שנאמר ביעקב: "ישב אהלים" [בראשית כה,כז]. '"ישב אהלים" – אהלו של שם ואהלו של עבר' [רש”י]), שכך גם רומז בשמו: '"ובני לוי גרשון" – מתגורר זרעו בעבודת בית אלקיו ושינה בהלכותיהן' (לקח טוב; בראשית מו,יא). לכן זהו גילוי של שור שמביא ברכה לבית, שע"י התורה מביאים ברכה לבית (כמו שהתורה אמרה בויקרא פרק כו); וכן שור מרמז על נשיאת התורה, כמו שנאמר על יששכר: '"יששכר חמור גרם" – חמור בעל עצמות סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד' (רש"י; בראשית מט,יד). בני מררי מרמזים בשמם על מרירות קשה, שיש קושי רב, ולכן כנגד זה מתגלה עליהם גילוי של שור שה' שולח מלאך להביא ברכה לבית, וכך מפסיק את המרירות שיש במציאות קשה; וכן בשם מררי: '"ומררי" – על שם מרות וגדולה' (לקח טוב, שם). שכך בית העשוי מעץ הוא יותר מכובד מאשר אהל העשוי מיריעות, ולכן מררי שתפקידם היה סחיבת הקרשים מרמז על בית מכובד, שזהו גילוי של ברכה בבית כדמות השור. או שמררי מתגלה כעין דמות נשר, שהוא מרמז על הגנה בדרך, שבדרך יש קושי רב לאדם בהליכתו, וזה מוקל ע"י שנוסע בעגלות, שהם עשויות מעץ, כעין שמררי סחבו את הקרשים של המשכן, שעשוים מעץ.