'רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ג,י). 'יאמר שאלה הדברים מונעין ומבטלין מעלת האדם, עד שיצא מן העולם והוא אבד' (פירוש המשניות לרמב"ם). 'שינה של שחרית - שהולך וישן עד שעונת קריאת שמע עוברת. ויין של צהרים - מושך לבו של אדם, דכתיב [קהלת ב'] "למשוך ביין את בשרי", ומביא אותו לידי שכרות. ושיחת הילדים - מבטלת את אבותיהם מלעסוק בתורה. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים' (ברטנורא). 'רבי דוסא בן הרכינס אומר.  זכר ד' דברים שצריכים מאוד לבריאות הגוף ולהשלמת האדם, ואפ"ה כשלא יזהר בהן יאבד על ידן עולמו. שינה של שחרית. משל לכל כובד ועצלות, והרי מיעוטו יפה וצריך מאוד לבריאות הגוף שינוח אחר יגיעתו. אבל מי שישן כל הלילה, אין לו שום התנצלות, דהרי כבר נח כל הלילה. ויין של צהרים. משל לרדיפת התענוגים, כשהוא בלי צורך לחזק הגוף. דהנה היין הוא מבחר התענוגים, מדנותן כח חיות לגוף, וכמ"ש חז"ל [ב"ב נ"ח ב']: בריש כל אסוון אנא חמר. אבל רק מיעוטו יפה, לשמח הנפש, אבל רובו קשה, דמבלבל השכל. כמ"ש חז"ל [סנהדרין ד"ע ע"א]: זכה משמחו, לא זכה משממו. וגם רק בבוקר ראוי לשתותו מעט כדי לזרז האדם למלאכת שמים, או בערב, שבלא זה ילך לישן. והכל לפי האדם וטבעו. אבל יין של צהרים, לאחר שמילא כרסו והתחזק גופו דיהו, בא זה ואיבד את זה, שאז היין יבלבל שכלו ויכביד גופו ויקטע רגליו, ויסבב שיהיה האדם בכל שארית היום ככלי אין חפץ בו לתורה ולחכמה. ושיחת ילדים. הוא משל לשחוק והתלות, שג"כ מיעוטו יפה, להבליג ולשמח הנפש [פסחים קי"ז א']. אבל רק עם אנשים גדולים, שיש במילי דבדיחותא עמהם דברי השכל, וכמ"ש: "ועלהו לא יבול" [וכסוכה כ"א ב']. אמנם שיחת ילדים, הן מסתמא דברי צחוק והתול בלי לחלוחית תבונה ודעת, לא ישמחו הנפש, רק יבלבלו תהלוכות השכל. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ. משל לשיחה בטילה. הוא ג"כ מיעוטו יפה, אחר שהתעמל האדם בחכמה, ראוי לו להשתעשע קצת בין רעיו בדברים של מה בכך, דמדא"צ לזה התחזקת השכל, תנוח הנפש על ידן כמו שינוח הגוף ע"י השינה. אבל זה רק בין אנשים נכבדים שגם שיחת חולין שלהן צריך לימוד [כסוכה כ"א כ']. משא"כ בבית שמתכנסין שם ע"ה, וידברו שם לה"ר ונבול פה, וכדומה מהדברים שאין בהן שכל ויראת שמים או שום תועלת אחר, מוסר או חכמה, שם לא תנוח הנפש, אבל יבערו בה אש זרה. ועל אלה הד' דברים יפה אמר התנא, שמוציאין את האדם מעולמו ונצחיותו, ר"ל אע"פ שהוא כבר שם' (תפא"י). ראה 'אבות לבנים' על משנה זו, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אולי אפשר שדברי רדב"ה קשורים לשלושת הדברים שנאמרו קודם ע"י רחב"ד: 'רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת.

וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו' (משניות ט-י). רחב"ד בדבריו מזכיר שלושה דברים: 'יראת חטא', 'מעשיו' ו'רוח הבריות', כך כנגדם הביא רדב"ה, ארבעה דברים שמוציאים את האדם מן העולם, שעיקר האדם זהו שכלו, חכמתו, וכן מעלת האדם באה כדי לתקן את העולם ע"י עשיית רצון בוראו; כך שדברי רדב"ה כעין מקבילים לדברי רחב"ד, שמי שמאבד את חכמתו והיותו מרוצה לה' אז לא ראוי שיהיה בעולם, וכן בדברים קיצוניים יותר זה מוציא את האדם מהעולם ממש. כנגד יראת חטא מתגלה שתיית יין בצהרים, ששתיה כזו משכרת ואז מאבד את שיקול דעתו ויראת חטאו, שחוטא בעריות וגזל: '(משלי כג, לא) "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים", ר' אמי ור' אסי; חד אמר: כל הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור. וחד אמר: כל הנותן עינו בכוסו כל העולם כולו דומה עליו כמישור' (יומא עד,ב-עה,א). 'עינו בכוסו - אוהב שכרות. כל העולם דומה עליו כמישור - ממון אחרים דומה לו היתר' (רש"י). ובכלל שיכור כלוט אין בו שיקול דעת כלל שלכן פטור מעברה (רמב"ם; הל' נזירות א,יב), כך שודאי שאין בו יראת חטא. בשינה של שחרית הוא ישן במקום להיות פעיל ביום, זהו כנגד 'מעשיו' שבדברי רחב"ד. בשיחת ילדים וישיבה בבתי כנסת של עמי ארצות מזלזלים באנשים בצחוק (הילדים) ומדברים לשוה"ר (עמי ארצות), וכך יוצא מזה שרוח האנשים לא נוחה ממנו, שזהו כדברי רחב"ד 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו'. כך שזה כעין מקביל שרחב"ד מדבר ברמה הגבוהה, בחכם בעל חכמה אלא שחכמתו יותר מיראת חטאו או מעשיו שזה יפגום בו, ורוח הבריות שמראה האם מעשיו ראויים לפני ה'; ואילו רדב"ה מדבר על דברים שקשורים בדומה לזה, אלא ברמה הנמוכה שמביא עד ליציאה מהעולם ממש. אולי אפשר שרדב"ה כיון ברמז שהעולם עומד מכח בנ"י העושים את רצון ה', ושורשנו באבות; לכן מי שמתגלה בו פגם שמוציאו מהעולם זה מרמז על שאינו ראוי להיות ממתקני העולם ולכן לא ראוי להיות בעולם. 'שינה של שחרית' כנגד אברהם, שנאמר עליו כעין אור המאיר בבוקר: '"וַיַּעֲבֵר אֱלֹקים רוּחַ עַל הָאָרֶץ". אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבא האורה! "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר", זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב"ר ב,ג). שזהו כבוקר שמתחיל להאיר היום, ונאמר ברמז ב"העיר" כרמז להשכמה שקם בבוקר ולא ממשיך לישון בשחרית; וכן תפילת שחרית שזה בבוקר אברהם תיקן. 'יין של צהרים' כנגד יצחק שעלה לעקידה צהרים-אחר צהרים, בין הערבים (זוהר ח"א קסד,ב), שכך השותה בצהרים משתכר עד אחה"צ; וכן יצחק תיקן תפילת מנחה. 'שיחת ילדים' כנגד יעקב שממנו נולדו י"ב השבטים, כך כעין רמז לילדים. 'ישיבת בי"כ של עמי הארץ' כרמז להרבה אנשים, כעין כנגד כלל בנ"י במשך הדורות, צאצאי האבות. שמי שמקלקל בעשיית דברים אלו מוכיח שאינו ראוי להיות בעולם בשביל תיקונו. אולי אפשר גם כרמז שפוגם במהותו בעולם ולכן יוצא מן העולם, שנרמז שכעין פוגם בגילוי שם ה' על ידו, שאדם מישראל הוא גילוי חלק של ישראל שאנו מרכבה לשכינה שמתגלה בנו (ראה מדרש לקח טוב; במדבר ב,ב), והוא מוכיח שאינו ראוי שיתגלה בו שם ה' בעולם ולכן יוצא מהעולם (שיוצא מהצד הנזק הגשמי, אבל במקביל גם ראוי שיצא מהצד הרוחני וכך חל בו שיצא בפועל בגשמי). שינה בשחרית זהו שאינו מתגבר כארי בבוקר לעשות רצון קונו, וזהו אריה. בשתיית יין בצהרים דעתו מתנתקת ממנו כעין נשר שעף גבוה למעלה, שזהו נשר. בשיחת ילדים הוא מתחבר לחורבן בעולם, כעין יועצי רחבעם, וזהו כנגד גילוי שור שמביא ליישוב העולם בחרישתו. וישיבת עמי ארצות שזהו אנשים זהו כגילוי אדם. שכך כעין פועל במעשיו הגשמים שמוציאים אותו מהעולם שגם יהיה ראוי שיצא גם מהצד הרוחני. וזהו כהמשך למקודם לרוח המקום נוחה הימנו, וכן קיום חכמתו שזהו גילוי נשמתו (שהחכמה מהשכל שקשור בנשמה), שזה קשור לתיקון העולם שחל ממנו, בגילוי שם ה' כמרכבה, שזהו מעלת האדם ברוחניותו, והוא פוגם בזה (כנגד שבארבעת מעשים אלו מוציא את מעלת האדם בגשמיות, כפירוש הרמב"ם).